כולם מנסים להיות מה שהם לא. זה נכון תמיד, אבל איכשהו בתקופה האחרונה נכון עוד יותר. כולם אפידימיולוגים, כולם מומחים לבריאות הציבור, כולם לוחמי צדק (אבל רק מהמקלדת), כולם מנתחים סטטיסטיים ומומחים לכלכלה (מהאוניברסיטה של החיים). זה לא מפתיע.

אנשים עובדים עכשיו בעבודות לא דומות לאלה שעבדו בהן קודם. לחלקנו יש גם יותר זמן פנוי. הורידו אותנו מהגלגל המסתובב, ועכשיו אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש, או שורדים, או יושבים בבית, בסוג של פנסיה כפויה.

אני, ברוח התקופה, החלטתי שאני אדריכל. ומעצב פנים.
הסיטואציה קצת מורכבת להסבר, אבל בגדול: אנחנו צריכים להיכנס לשיפוץ רציני, כדי להפוך מקום לא רלוונטי לרלוונטי. לנו. אז אם צריך אדריכל, אני אדריכל.

למען הסר ספק, הקשר ביני לבין אדריכלות מסתכם בכך שאני יודע להשתמש בתוכנת שרטוט, ברמה בסיסית; והקשר ביני לבין עיצוב פנים הוא שאני יודע מה זה קפיטונז' ומה זה צוקל.

***

ההחלטה על שיפוץ הביאה לחיים שלנו המון מתח: כן לעשות, לא לעשות, איך לעשות, והאם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו, בממלכת אי הוודאות שבה אנחנו חיים?

אחרי כמה צקצוקים מהסביבה, המתח גבר. יעצו לנו לרדת מהעניין, כי בסביבה שלנו כולם פתאום מומחים לנדל"ן. אז הזכרתי לעצמי שכולם, במיוחד עכשיו, מנסים להיות מה שהם לא, והחלטתי להתעלם מהצקצוק, ולהתקדם. אני טנקיסט, ככה חונכתי, "נוע, נוע, סוף".

ניסוי תאורה במטבח. "בתקופה שבה כל כך הרבה עסוקים בלהיות משהו שהם לא, צריך לפקס מחשבות בשאלה מה אתה כן" (צילום: אמיר קסטרו)

זה היה החלק הפשוט בפאזל. ההמשך נעשה יותר מורכב. הכשרת הטנקיסט לא רלוונטית פה. אחרי כמה לילות שהעליתי חרס דיגיטלי, נכנסתי לחדר השינה והבנתי לפחות חלק מהבעיה: החדר צפוף ועמוס בנשימות. אף אחד לא באמת ישן איפה ואיך שהוא אמור לישון.

אני מאשים בזה את גודל הדירה, אבל בעיקר אותנו. אנחנו הורים מרגרינה. הבכור בן השנתיים שוכב על הכרית של אמא שלו עם הטוסיק על הפרצוף שלה, הקטנטונת בת הכמה חודשים בעגלה, ולא במיטה, זוגתי גמורה מרוב עייפות של הנקות לילה, ואני עומד ער מול המחזה הזה, לא נרדם מרוב אי נחת. אה, ותוסיפו לדייסה הזאת גם שני חתולים. בקיצור, הסימפוניה של החיים על הקרקע, המופת של היום יום.

***

אבל אז, ער בחדר השינה, הכל נפתח לי, הבנתי: אני מנסה לתכנן את גן העדן המשפחתי שלנו, את המקום המושלם בעולם מאד לא מושלם. והמתח? שיפוץ מכניס מתח, אולי מפני שהוא מראה מדויקת שלנו, של איפה אנחנו עומדים. והמראה הזאת, לצערנו, לא אומרת שאנחנו הכי יפים בעיר. היא אומרת שאנחנו קצת פחדנים ולא מודים בכך, שאנחנו מקבלים החלטות באופן לא מושלם, רבים לא מושלם ובסוף גם מתפייסים לא מושלם.

אז בתקופה שבה כל כך הרבה עסוקים בלהיות משהו שהם לא, צריך לפקס מחשבות בשאלה מה אתה כן. או לפחות מה אתה מאד רוצה להיות. גן עדן הוא לא מקום שאפשר להגיע אליו, הוא היכן שהכוונות הטובות שלך נמצאות. אני לא מצליח לשרטט אותו, אבל אני כן יכול להתכוון אליו. אל הרצון שיהיה לנו טוב ונוח, איפה שזה לא יהיה, ולכמה זמן שזה יהיה אפשרי.

***

אני לא אדריכל, כמו שאמרתי, אז אני נעזר באחת (שתיים למעשה), ומסקיצה לסקיצה כמות ההערות מתקצרת. וחשוב יותר – ההערות הופכות ליותר טכניות ופחות מהותיות. כמה סנטימטרים לפה, שרטוט לא מדויק שם, אבל אנחנו בדרך.

גם השכן משפץ. "לא בטוח שהשיפוץ יתבצע בדיוק כמו בחלום. אני אלך עם הלב, אבל נגיע לאן שהכיס יאפשר" (צילום: אמיר קסטרו)

באחד מסבבי ההערות, אחרי ששלחתי סקיצה שהיא שנאה, כתבה לי האדריכלית המון הערות וסיימה עם: "לך עם הלב שלך". אז הנה, אני הולך. אדריכלות, מסתבר, היא סוג של ייעוץ זוגי, פונקציה חיצונית שצריכה לתרגם את החלומות הפרטיים לתכנית פרקטית – מלט, גבס, חלונות, ריצוף, אולי פרקט. אבל בסוף הכל זה לב ורגש.

אז לא בטוח שהשיפוץ יתבצע בדיוק כמו בחלום. אני אלך עם הלב, אבל נגיע לאן שהכיס יאפשר. וכן, חלק מהלילות שלי התקצרו לשווא, אבל הרווחתי כמה לקחים, והם לפחות בחינם.