מותה של הגננת שלווה זלפריינד מפתח תקווה, שנפטרה ביום שישי שעבר מקורונה, מעורר סערה בקרב ציבור הגננות. למרות שהפעילות בגן נערכת ללא מסכות ובקרבה פיזית לילדים, משרד החינוך לא הציע עד כה כל פתרון לגננות שנמצאות בקבוצת סיכון לנגיף, עקב גיל מבוגר או מחלות רקע. הגננות שעדיין עובדות נאלצות לבחור בין שמירה על חייהן לאיבוד פרנסתן או פגיעה בה, ואלו שבחופש יעמדו בפני הבחירה הקשה הזו ב-1 בספטמבר. מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, הודיעה השבוע שהמורות והגננות לא יפתחו את שנת הלימודים אם משרד החינוך לא ייתן מענה לבעיה.

הגננות מספרות על תחושות חוסר אונים, לצד לחץ ודיכאון. "זה כמו רולטה רוסית, אני לא יודעת אם בסוף היום בגן אני אחזור עם קורונה", אומרת מנהלת גנים באזור השרון מעל לשלושים שנה. "אנחנו מגיעות לגן כבר למעלה מחודשיים, ברור לכולן שאי אפשר לשמור על מרחק מהילדים, או שהם יהיו במרחק שני מטר אחד מהשני, ואי אפשר לשמור על היגיינה כל הזמן".

גננת מהדרום, בשנות השלושים לחייה וחולה במחלה שמציבה אותה בקבוצת סיכון, מספרת: "זו תקופה מאוד מלחיצה. בעבודה כל הזמן מנסים להרחיק את הילדים, מצב שזר לעולם הגננת. הגננות לא בטוחות אף פעם אם ההורים ממלאים את הצהרת הבריאות כמו שצריך, והאם הם דוברים אמת".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הגננת מהשרון ניסתה לממש את ימי המחלה שצברה לאורך השנים כדי להישאר בבית. כשפנתה לרופא המשפחה, הוא השיב לה שלמרות שגילה המבוגר מציב אותה בקבוצת סיכון, משרד הבריאות הנחה את הרופאים שלא לרשום ימי מחלה במקרה של סיכון בלבד. "הפנו אותי לרופא תעסוקתי, אבל לא רציתי להמשיך את הטיפול כי אני מפחדת לאבד את העבודה", היא אומרת, "הציפייה שלי היא שיגידו לי לשבת בבית ולממש את כל ימי המחלה שיש לי. משרד החינוך צריך להכיר בזה".

נכון להיום, אישור מרופא תעסוקתי הוא הפתרון הפורמלי היחיד בנמצא. אך מעבר לחשש לאבד את העבודה או להצטייר כ'בעייתי', מספר הרופאים התעסוקתיים בישראל מצומצם, והמתנה לתור יכולה לארוך מספר חודשים.

"הילדים שלי לא באו לבקר מאז מרץ, אז שאני אצא כל בוקר לפגוש שלושים ילדים?"

ישנן גם גננות שאינן בקבוצת סיכון, אך חיות עם אנשים שנמצאים בסיכון גבוה. גננת ותיקה מהדרום סיפרה שעקב מחלתו הקשה של בעלה, היא נשארה כבר חודש וחצי בבית, ללא משכורת. "הילדים שלי לא באו לבקר מאז מרץ, אז שאני אצא כל בוקר לפגוש שלושים ילדים?", היא אומרת, "אני יכולה להרשות את זה לעצמי עד ה-1 בספטמבר, אחרי זה אני חוזרת לעבוד, אין לי ברירה".

היא מספרת כי "נכנסתי למין דיכאון, זה ממש לא עוזב אותי, כי הבנתי שזה יכול לקרות גם לי בגן. זו תחושה של הרבה גננות. יש רק שתי בחירות: להישאר בבית ולא לקבל משכורת, או לצאת לגן ולקוות שלי זה לא יקרה". לדבריה, הדרך לצמצם את הסיכון להדבקה הוא הקטנת מספר הילדים בכל גן, אך מכיוון שהמאבק על כך נמשך למעלה משני עשורים, היא אינה אופטימית. "כשצריך כסף יש אותו. צריך היה להקטין את כמות הילדים בגן מזמן, ועכשיו בקורונה אנחנו רואים היטב כמה זה דחוף."

"המעסיק שלנו לא מגן עלינו"

התחושה שעולה בשיחות עם הגננות היא שמשרד החינוך מתעלם או אדיש לסכנה הנשקפת להן. "המוות של הגננת נורא ואיום, כואב הלב עליה ועל משפחתה", אומרת הגננת שבעלה בקבוצת סיכון, "מותה ממחיש עד כמה אנחנו חשופות ואין מי שיגן עלינו. משרד החינוך, המעסיק שלנו, לא מגן עלינו. התחושה היא שסיימתי את שנת הלימודים בנס, וקשה לי לחשוב על להתחיל את זה עוד פעם – במיוחד כשהיום יש הרבה יותר אנשים חולים".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "המשרד פועל בהתאם לכללי הבריאות המחמירים של משרד הבריאות ובהתאם להערכות מצב עדכניות וכללי התו הסגול".