דו"ח חדש של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מעלה כי תכנית "מחיר למשתכן" לא הצליחה להקל על מצוקת הדיור בחברה הערבית. בזאת מצטרפת "מחיר למשתכן" לתכניות החומש (החלטות ממשלה 922 ו-959) שכשלו גם הן במתן פתרון לבעיה, כפי שעולה מדיוני ועדת הפנים של הכנסת בנושא.

אמל עוראבי, מתכנן ערים במחלקה למדיניות שיוויונית בעמותת "סיכוי", טוען ש"הרשויות המקומיות לא היו מעורבות בתכנית. יש צורך בגוף מקצועי בעל ידע מהשטח". לדברי עוראבי, הממשלה הזרימה כספים ללא מעקב או הסרת החסמים המבניים, התכנוניים והחוקיים המקשים על ביצוע התכנית.

בשל השפעתן הפוליטית המוגבלת על השלטון, לרשויות הערביות אין הסכמי גג מול המדינה, המתנים בנייה למגורים בפיתוח תשתיות, מבני ציבור ואזורי תעשיה. תכנית "מחיר למשתכן" מבוססת על שיווק קרקעות המדינה במחירים זולים לקבלנים על מנת להפוך את הבניה לרווחית.

"בישובים הערבים הטבעת הפנימית היא קרקעות פרטיות הטבעת החיצונית היא בדרך כלל קרקעות מדינה עם הגבלות פיתוח – יערות, שטח צבאי וכו'. הבניה היא צפופה והתשתיות רעועות. התפתחות הישובים הערביים תלויה בהכנסת קרקעות מדינה ובהרחבת שטחי השיפוט".

אין שיווק דירות, אין בנייה

גם כשהמדינה כבר משווקת קרקעות ומעניקה הרשאות, אין בניה ממשית. כך עולה מדו"ח הביצוע של משרד השיכון לגבי תכנית החומש לאוכלוסיה הדרוזית והצ'רקסית (החלטת ממשלה 959). ומדו"ח מרכז המידע, המעלה כי אין כמעט בניה רוויה (בניית בניינים רבי קומות) בישובים הערבים.

הדו"ח מעלה כי רק 2.9% מכלל הדירות בתכנית "מחיר למשתכן" שווקו ברשויות הערביות, הרבה מתחת לחלקו של הציבור המתגורר בהן באוכלוסיה (14.4%).

עוראבי מסביר גם כי תכנית מחיר למשתכן "לא הבחינה בשונות בתוך הישובים הערביים. בישובים הכפריים הקהילה היא הומוגנית וחזקה. זה ההבדל בין התפיסה הכפרית המסורתית לבין התפיסה העירונית. המדינה לא הבחינה בהבדלים האלה ופיזרה תכניות מבלי להתייחס למאפייני היישוב וללא בחינה של הכדאיות הכלכלית".

רוב דירות מחיר למשתכן נבנות בבנייה רוויה, אך זו לא בהכרח מתאימה ליישובים הערבים. "מדובר באוכלוסייה חלשה שלא רגילה לבנייה רוויה", אומר עוראבי. "התושבים חוששים מכניסה של אוכלוסייה שאינה בת המקום. הישובים קטנים וללא הזדמנויות תעסוקה או שירותים חברתיים. בניה רוויה מצריכה מבני ציבורים ושטחים פתוחים על מנת לא להפוך לשכונות עוני".

דיור, תעסוקה, חברה

בפני הצעיר הערבי המחפש דירה עומדות מספר אפשרויות: בניה מעל לבית ההורים (במידה ויש היתר בניה וזכויות בניה), רכישת קרקע מאדם פרטי, תכנית "מחיר למשתכן" או תכניות ממשלתיות אחרות, ושכירות.

על פי ממצאי הדו"ח, 11.9% ממשקי הבית בחברה הערבית גרים בשכירות, לעומת 29.5% בחברה היהודית. לדברי עוראבי אין שוק שכירות משוכלל בישובים הערביים. צעיר המעוניין לשכור דירה יוצא מהכפר לעיר או ליישוב היהודי. תופעה זו מותירה את הישובים הערביים עם אוכלוסייה מוחלשת או מבוגרת.

בנוסף, מעל 50% מהחברה הערבית נמצאת מתחת לקו העוני, ועל פי המשרד לשוויון חברתי נהנית מנגישות מעטה למשכנתאות. מצב זה דוחף את הצעיר הערבי שמעוניין לרכוש בית ללוות כסף בשוק השחור, מה שמתדלק את הפשיעה והאלימות הגואה בחברה הערבית.

"במשולש של דיור-תעסוקה-וחברה, שקיעה של קודקוד אחד מובילה לשקיעה של השניים האחרים", מסכם עוראבי. "בהיבט החברתי אנו מתמודדים עם גל פשיעה שצריך לקטוע; בהיבט הדיור צריך למצוא פתרון למחוסרי הקרקע ולאוכלוסיות המוחלשות; ובהיבט התעסוקה יש להרחיב את שטחי השיפוט ולאשר אזורי תעשיה, על מנת לתת אופק לצעירים הערביים".