הממשלה אישרה אתמול (א'), את דרישת משרד האוצר לקיצוץ רוחבי של 0.16% בתקציבי 2021 ו-2022, כדי לממן את העלות ההסכם שהושג עם העובדות הסוציאליות, בסך של 200 מיליון שקלים. השרים קיבלו באדישות את הדרישה חסרת הפשר, היא פשוט קטנה, חסרת משמעות ומי יודע מה יקרה עד 2021.

כן, משרד האוצר דרש מהשרים התחייבות לקיצוץ בתקציבים עתידיים, שטרם תוכננו, וזאת בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדות המדינה. הייתה זאת דרישה יוצאת דופן ביחס להחלטות תקציביות רבות אחרות שהתקבלו בחודשים האחרונים, במסגרתן תקצבה הממשלה תכניות סיוע שונות במיליארדי ועשרות מיליארדי שקלים, ללא שום קיצוץ.

למעשה, ברצף ההחלטות הכלכליות האחרונות של הממשלה, כמעט היה אפשר לשכוח את הדרישה האובססיבית של האוצר לקיצוץ בתמורה לכל הוצאה חדשה. אם כך, למה דווקא ההוצאה על הסכם העו"סים הביא את האוצר לדרוש קיצוץ?

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לפני חודש, שר האוצר הציג תכנית כלכלית ארוכת טווח בהיקף של 100 מיליארד שקלים. מדובר בסכום של כרבע מתקציב המדינה לשנת 2019. ראש הממשלה ונגיד בנק ישראל מיהרו להבהיר לציבור שלמרות כל מה שאומרת ההנהגה הכלכלית בעשרות השנים האחרונות, מצבה הפיננסי של ישראל לא יפגע כתוצאה מהגידול בהוצאה. "כל עוד הגירעון הוא תוצאה של טיפול במשבר הקורונה, הריבית עליו נמשיך להיות נמוכה" אמר הנגיד אמיר ירון.

אידאולוגיית הקיצוצים הייתה חייבת לזוז הצידה

פתאום, כללי המשחק שנשמרים באדיקות כמעט דתית בשגרה, מופרים ללא השלכות. פתאום מתברר שממשלת ישראל מסוגלת להפיק, בהינף יד סכום שווה לרבע מתקציב המדינה. בלי קיצוצים ובלי העלאת מיסים, המדינה התחייבה להוציא 100 מיליארד שקלים נוספים רק כדי להתמודד עם משבר הקורונה.

בזמני שגרה, על פי המודל שמכתיבים אנשי האוצר, כל שינוי בצד הוצאה של הממשלה חייב להיות שקול לשינוי בצד ההכנסה, או לחילופין בקיצוץ בסעיף אחר.

לממשלה אפשרות להגדיל את ההכנסות בשתי דרכים מרכזיות: גיוס חוב – שמוגבל על פי חוק, והעלאת מיסים. את שתי האפשרויות האלו לא כל כך אוהבים במשרד האוצר, שם מעדיפים תמיד דווקא את האפשרות השלישית- קיצוץ רוחבי בתקציב הקיים.

אלא שלאותם מאה מיליארד השקלים לתכנית החירום הכלכלית, הממשלה לא נדרשה להציג מקור תקציבי. השאלה מאיפה יגיע הכסף הפכה לשאלה משנית, וטוב שכך. אם הממשלה הייתה נדרשת להציג מקור תקציבי לתכנית החירום הכלכלית, יתכן ועדיין היו מתווכחים שם למי מגיע והאם באמת צריך.

המציאות הכתיבה שאת הכסף צריך כאן ועכשיו בלי התחשבנות ובלי דחיות. לקח להם קצת זמן, אבל שרי הממשלה הבינו בסוף שאם המענקים לעצמאים, לעסקים ולתמיכה בתעסוקה לא יגיעו, המשק פשוט יקרוס. סדר הגודל של המשבר הוא כזה גדול שאידאולוגיית הקיצוצים הייתה חייבת לזוז הצידה לתקופה מוגבלת, כדי למנוע קריסת מערכות מוחלטת.

לשמור על שוט הקיצוץ מרחף

אז אם אפשר להמציא שישה מיליארד שקלים למימון מענקים אוניברסליים, או מאה מיליארד שקלים לטיפול במשבר הקורונה מבלי למצוא להם מקור תקציבי, למה דווקא אותם 200 מיליון לעובדות הסוציאליות התעקשו באוצר לממן על ידי קיצוץ תקציבי?

לא מדובר בעניין טכני, אלא בהחלטה עקרונית. הסיבה לכך שהאוצר התעקש לחזור לפרקטיקת ה"קיצוצים תמורת הוצאה" שכמעט נשכחה בחודשים האחרונים, היא הניסיון לגדר את פירוק ההיגיון המסדר של תקציב המדינה. מענקי הקורונה, לא משנה באיזה היקף הם יהיו שייכים להיגיון סגור של שעת חירום. ההסכם עם העובדות הסוציאליות שייך לעולם השגרה.

מתישהו, חושבים באוצר, יסתיים משבר הקורונה. ביום הזה, יהיה צריך לחזור למשטר הצמצום התקציבי. כדי לעשות את זה, אחרי תקופה שבה יכולתה של הממשלה לאשר הוצאות דחופות גם בלי קיצוצים, צריך לשמור על נראות של קיצוצים, אפילו כשמדובר בהוצאה קטנה באופן מגוחך.

באוצר חוששים שהציבור (והפוליטיקאים) יבינו שאפשר להוריד את רסן הקיצוצים ותפיסת העולם שנבנתה פה בשני העשורים האחרונים בעזרת הכללים הפיסקאליים פשוט תקרוס. בשביל לשמור על שוט הקיצוץ מרחף מעל ראשה של ההוצאה הציבורית, באוצר מתעקשים להמשיך גם היום לקיים הפרדה מלאכותית בין מה שנחשב ל"הוצאת קורונה" למה שלא.

לטקסים יש חשיבות רבה בעיצוב התודעה האנושית, במיוחד כשהמציאות המוכרת מתפרקת. כמו חיילים בשטח שנדרשים להמשיך להתגלח ולצחצח נעליים, כדי שלא יתרגלו ל"פיזור", ככה בדיוק הציבור הישראלי זקוק, לתפיסת פקידי האוצר, לטקס הקיצוצים – כדי שגם ביום שאחרי המגפה, יזכרו כולם מי פה קובע את הכללים.