פסיקת בג"ץ שניתנה בשני השבוע, וביטלה את הגדרת ימי הבידוד כימי מחלה שהמעסיק משלם לעובד, פותחת פצצת זמן ששעונה מכוון ל-1 באוקטובר. עד אז תצטרך הממשלה למצוא פתרון לסוגיה חברתית, כלכלית ובריאותית מהחשובות שידעה ישראל בתקופת הקורונה. להחלטה מי משלם על ימי הבידוד, כמה, ובאיזה אופן יש משמעויות דרמטיות – ביחס ליכולת להיאבק במגפה ללא חיסון, ליציבות הכלכלית, ולתחושת הביטחון הקיומי של כל אזרח. ללא טיפול נכון בסוגיה, משבר האמון בין הממשלה לציבור שאנו עדים לו כעת עלול להחריף.

השופטים קבעו שהחל מעוד חודשיים יתבטל ההסדר שפעל בישראל מראשית התפרצות המגפה: תעודת מחלה גורפת שפרסם משרד הבריאות לכל עובד שנדרש לבידוד על פי הנחיותיו, וחייבה את המעסיק לשלם לו שכר חלקי על ימי הבידוד באופן זהה לימי מחלה. למודל הזה היו שני יתרונות בולטים. הראשון – הנטל לא נפל על העובד, ובנוסף, התשלום התבצע במנגנון קיים ופשוט (שכר העובד) ולא דרך מנגנונים בירוקרטיים שעלולים להקשות ולסבך את קבלת הכסף, כדוגמת המענקים לעצמאים.

עם זאת, במודל ימי המחלה מגולמות מספר בעיות מהותיות, שרק חלקן בא לידי ביטוי בדיון בעתירה: המעסיקים מחו על כך שהנטל הכלכלי נפל עליהם בלבד, על אף שבידוד למניעת מחלה אינו זהה למחלה. הם דרשו שהתשלום על ימי הבידוד יגיע מקופת המדינה, שהורתה על הבידוד. מבחינת העובדים, מדובר בכיסוי חלקי בלבד – הם אינם מקבלים שכר על היום הראשון של הבידוד, ומקבלים שכר חלקי עבור היום השני והשלישי. בנוסף, השימוש בימי המחלה גם גורע מימי המחלה בתשלום שהעובד יצטרך בעתיד כשיהיה באמת חולה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

החלופות: הגדרת הבידוד כחל"ת, פיצוי המעסיק על השכר או עיגון ההסדר הקיים

בפני המדינה עומדות כעת שורה של חלופות אפשריות. אחת מהן היא תשלום 'דמי בידוד' על ידי המדינה, באמצעות חוק חדש, או דרך תיקון לחוק הביטוח הלאומי. אפשרות נוספת היא הגדרת ימי הבידוד כימים שבהם העובד נמצא בחופשה כפויה ללא תשלום מעבודתו, וזכאי עבורם לדמי אבטלה.

חלופה נוספת היא שימוש במנגנון שכבר נוצר בישראל לתקופות עימות ביטחוני, בהן המדינה מורה לעובדים להישאר בביתם ולא להגיע לעבודה. לפי המודל הזה, שהחל לפעול במבצע צוק איתן, המעסיק משלם לעובד שכר רגיל, ומקבל שיפוי מהמדינה באמצעות קרן מס רכוש. בהסתדרות רואים את החלופה הזו כמועדפת, מאחר שמדובר בהחזר מלא של השכר, ובמנגנון קיים שהמדינה יודעת להפעיל.

עוד אפשרות העומדת בפני הממשלה היא עקיפת פסיקת בג"ץ ועיגון ההסדר הקיים בחקיקה, כך שהמעסיקים ימשיכו לשלם על הבידוד. ניתן גם ליצור הסדרי ביניים, למשל השתתפות של המדינה והמעסיקים, או סיוע למעסיקים קטנים בלבד במימון ימי הבידוד לעובדיהם, כפי שנהוג בארה"ב.

בכל חלופה כזו יש צדדים מרוויחים ומפסידים: פתרון של תשלום ממשלתי לשכירים בלבד יגרור דרישה צודקת גם מהעצמאים להחזר על ימי הבידוד. המשך התשלום על ידי המעסיקים ימשיך להשית עליהם הוצאות בתקופה קשה, מה גם ששופטי בג"ץ ביקרו בחריפות את דרישת התשלום מהם. יצירת מנגנונים חדשים (כמו דמי בידוד) עלולה ליצור סיבוכים בירוקרטיים ואנשים שנופלים בין הכסאות. מעבר לפינה עומד גם משרד האוצר, שצפוי להתנגד להגדלה הנדרשת בהוצאה הציבורית.

היועץ המשפטי להסתדרות, עו"ד חילי שמיר, אומר ל'דבר' כי מעבר לחלופות, אסור להגיע למצב שהעובד נותר ללא כיסוי לימי הבידוד – מה שעלול להעמיד אותו בפני דילמה האם להפר את הבידוד ולסכן את הציבור. לעמדה זו הצטרפו גם שופטי בג"ץ. "השופטים אומרים בפסק הדין שברור שלא העובדים צריכים להיות אלו שנושאים בנטל הבידוד, וזה דבר טוב וחשוב", אומר שמיר, "אני מקווה שבסופו של דבר ייצא טוב מהבג"ץ הזה".

העלות: בין 1.7 ל-4 מיליארד שקלים בשנה

כמה עולים כלל הבידודים בישראל? מאחר שעד כה ימי הבידוד מומנו על ידי המעסיקים, אי אפשר לדעת במדויק, אלא רק ליצור אומדן. את היקף ימי הבידוד בעתיד אי אפשר לנבא, אך ניתן להעריך על פי ימי הבידוד שכבר היו. לפי נתוני משרד הבריאות, מה-1 במרץ עד ה-22 ביולי דווחו בישראל 400,624 בידודי בית עקב מגע עם חולה מאומת או חזרה מחו"ל. הסכום הכולל של ימי הבידוד בתקופה הזו הוא 3,005,155. בממוצע חודשי – כ-810,014 ימי בידוד לחודש.

במידה שכל מבודד 'ישתכר' על ימי הבידוד שלו את השכר הממוצע במשק ברוטו לאפריל האחרון, עלות הבידוד המלאה היא 334,337,134 שקלים. במילים: כשליש מיליארד שקלים בחודש, ארבעה מיליארד שקלים בשנה.

מההערכה הזו ניתן לפלח אומדן נוסף, ריאלי יותר, על עלות החזר השכר לעובדים שבבידוד. מאחר שאין בידינו נתונים על התפלגות גילאית של המבודדים, ועל מצבם התעסוקתי, נשתמש באומדן סטטיסטי: נגרע מכלל הימים את חלקם היחסי של בני 15 ומטה באוכלוסיה (כ-28% על פי נתוני למ"ס ל-2017), לאחר מכן נגרע את שיעור הישראלים מעל גיל 15 שלא היו מועסקים בפברואר האחרון, בטרם פרוץ הקורונה (כ-40% על פי הלמ"ס), זאת מתוך הנחה (אופטימית) ששיעור האבטלה יצטמצם. התוצאה היא תשלום של 146.7 מיליון שקלים לחודש על ימי הבידוד – 1.76 מיליארד שקלים בשנה.

התשובה הסופית נעה כנראה אי שם בין שתי ההערכות, בכפוף למצב המגפה ולהיקף ימי הבידוד שיידרשו. ביחס לכלל ההוצאות עד כה על המאבק בקורונה, סכום של 1.76 עד 4 מיליארד שקלים בשנה אינו סכום גדול, אך מהנסיון עד כה, סביר להניח שהממשלה לא תרוץ להוציא אותו, או תציע להוציא רק את חלקו, ושיידרש מאבק.

ברוב המדינות המפותחות המדינה משלמת על ימי הבידוד

לפי סקירה שפרסם ארגון ה-OECD בתחילת יולי, בכל מדינות הארגון זכאים עובדים הנמצאים בתקופת בידוד לתמיכה בהכנסתם, בדרך כלל באמצעות מנגנון דמי מחלה. דמי המחלה הממוצעים עומדים על 70% משכרו של העובד הזכאי למשך שבועיים – תקופת הדגירה של וירוס הקורונה. רבות ממדינות הארגון הרחיבו את הזכאות לדמי מחלה גם לעצמאים שחלו או נדרשים לשהות בבידוד.

ב-20 מתוך 24 מדינות שבחן הארגון, המדינה היא שמממנת את חופשות המחלה לעובדים הנמצאים בבידוד כפוי באופן מלא. רק בצרפת ובפולין נדרשים המעסיקים לשלם את חופשת המחלה בגין בידוד על חשבונם במלואה, ובצ'כיה ונורווגיה הם נדרשים לשאת במחצית עלותה.

בסופו של דבר, מאחורי כל המספרים, השיטות והמנגנונים עומדת שאלה חברתית ומוסרית: האם בתוך משבר בריאותי וכלכלי, הממשלה ערבה לבטחונם הכלכלי של אזרחים שנשלחים על ידיה לבידוד. אם התשובה היא חיובית, זה הזמן להוכיח.