"הדבר הכי חשוב שאני מלמדת", אומרת פרופ' מונא חורי-כסאברי (45), דקאנית בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, "הוא ההבנה שיש צורך בצדק חברתי. עובד סוציאלי חייב לקדם אותו ללא קשר לגזע, ללאום. חייבים לקדם את התפיסה הזו כחלק בלתי נפרד מהתפקיד. צריך לפעול למען שינוי בחברה, לשוויון. הכל מתחיל בצדק חברתי ולאומי".

בבית הספר שחורי-כסאברי עומדת בראשו לומדים מעל 1,000 סטודנטים. "יש אצלנו דגש על מהי מדינת רווחה, על ההשלכות של מדיניות רווחה. המוקד הוא שאתה חייב לעזור לאדם בתוך הסביבה שלו. הסטודנטים עושים גם הכשרה ופוגשים את המציאות. לצערי, כשיוצאים לשטח מקבלים את המציאות".

מה עושה להם המפגש הזה?
"הסטודנטים מתלבטים אם להמשיך במקצוע, אבל כל הזמן יש עליה במספר הסטודנטים שבאים ללמוד. יש אנשים שרוצים לעשות את זה, מאמינים בערכים האלה. חלק גדול ממשיכים, אבל אנחנו יודעים שאם המצב שהיה יימשך, לא נאייש את המשרות הפנויות, אי אפשר לחיות ממשכורת רעב".

המשרות הפנויות הן 1,000 תקנים לא מאוישים במחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות בישראל. "אנשים לא רוצים ללכת לעבוד בשירותים, כי המשכורת על הפנים", אומרת חורי-כסאברי. "הם לא מתוגמלים. הרבה מהם למדו תואר שני, ועל התואר השני אתה  מתוגמל בקושי. העליה בדרגות לא מתבטאת בעליה בשכר. בגלל זה שביתת העו"סים היתה צעד נכון. העובדים הסוציאליים צריכים לדאוג למטופלים שלהם, לאיכות השירות שהם מקבלים. כרגע אי אפשר לתת את השירות הנכון".

"האוכלוסיות היותר חזקות לא צריכות אותי"

חורי-כסאברי היא הדקאנית הערבייה הראשונה בישראל. היא נולדה בחיפה, ולמדה בירושלים. את התואר הראשון סיימה בהצטיינות, המשיכה ישר לתואר השני ובמסלול לדוקטורט. "נשארתי באקדמיה", היא אומרת. "עשיתי פוסט דוקטורט בשיקגו עם ילדה בת 11 חודשים. הייתי איתה שם, בעלי לא יכל להישאר איתי שם כל הזמן".

לתפקיד הדקאנית התמנתה ב-2018, בשבוע שחוקק חוק הלאום. "זה נתן משהו שפוי בתוך ההתנהלות ההזויה של השבוע הזה", היא אומרת, "זה הישג אישי מאוד גדול עבורי, אבל זה מאוד מצער שאני הראשונה במדינה, ועוד יותר מצער שאחוז הערבים באקדמיה נמוך, ואחוז הנשים עוד יותר".

אני רוצה שבית הספר ישקף את כל האוכלוסייה, ובלי הבנה של האוכלוסיה אתה לא יכול לקדם אותה. אני לא רוצה שהחרדי יהיה לא חרדי, אני רוצה שהוא יקדם את החברה שהוא חלק ממנה"

את העיוות הזה היא מבקשת לתקן. "מי שמגיע במדינת ישראל להשכלה גבוהה זו החברה הפריבילגית, אשכנזית, לבנה. בכל מקום, לא רק בעבודה סוציאלית. בגלל זה אני פועלת לשינוי המצב. אני רוצה שאוכלוסיות שונות יכנסו להשכלה הגבוהה. בלי השכלה לא הייתי מגיעה לשום מקום".

במסגרת מאמציה לשילוב סטודנטים מאוכלוסיות שונות, היא שותפה לתוכנית של בית הנשיא "תקווה ישראלית באקדמיה", שעורכת, בין השאר, מפגשים וסדנאות שיעודדו גיוון. "האוכלוסיות היותר חזקות לא צריכות אותי, לא צריכות שידחפו אותן. הילדה שלי, לדוגמה, התקבלה עכשיו למסלול שעושים בו תואר ראשון ושני ודוקטורט. היא מסוג הילדים שאתה אומר, מה שלא יהיה היא תגיע לאקדמיה. אבל יש הרבה אנשים שאם לא נדחוף ונתמוך וניתן להם את כל האפשרויות, הם לא יבואו.

"אני מנסה לקדם את עניין המגוון. לא היו אצלנו סטודנטים ממזרח העיר, והיום יש כל שנה סטודנטיות ממזרח העיר. אני מנסה להעלות את מספר הסטודנטים החרדים. אני רוצה שבית הספר ישקף את כל האוכלוסייה, ובלי הבנה של האוכלוסיה אתה לא יכול לקדם אותה. אני לא רוצה שהחרדי יהיה לא חרדי, אני רוצה שהוא יקדם את החברה שהוא חלק ממנה. אם אצליח לתת השכלה, זה יעזור לכל החברה הישראלית לא רק לחרדים".

התפיסה הזו משקפת גם את התפקיד היא רואה לעבודה סוציאלית בחברה הישראלית. "אם אני רוצה לחזק את האוכלוסייה, אני חייבת להצמיח מתוכה. אחד הדברים שנורא הרשימו אותי וחיממו לי את הלב בשביתה זה שראיתי עו"סים יהודים וערבים וחרדים. זה היה מדהים. כיום, האקדמיה היא המקום היחיד שכל החברה הישראלית נפגשת בו. בצה"ל זה לא נכון, 20% לא מגיעים".

"הפנים החדשות של הגזענות"

את הזמן הפנוי בימי המגפה הראשונים ניצלה חורי-כסאברי כדי להתחיל לכתוב הצעת מחקר. "למזלי", היא אומרת, "יש לי שני ילדים גדולים, אז התחלתי לכתוב, אבל אז חזרנו לעבוד ונתקעתי עם הצעת המחקר".

מה את רוצה לחקור?
"הצעת מחקר שהתחלתי לעבוד עליה היא בתחום המיקרו-אגרשן – הפנים החדשות של הגזענות. הגזענות, בכל העולם, לא מבוטאת רק כמו שהיא. למשל כשמישהו אומר לי: 'וואי, איזה עברית יש לך', מה זה איזה עברית יש לי? אני פרופסור מהמניין באוניברסיטה העברית. או: 'את לא נראית ערביה', 'לא נראית מזרחית'. איך אני אמורה להראות? זה אחד הדברים שהכי מתעסקים בהם כיום. אם היית אומרת לי 'ערביה מסריחה' הייתי מבינה מה אמרת לי. לפעמים רוצים להחמיא ואומרים: 'את משלנו'. מה זה משלנו? לבטל אותי ולהפוך למשלך".

הגזענות, בכל העולם, לא מבוטאת רק כמו שהיא. למשל כשמישהו אומר לי: 'וואי, איזה עברית יש לך', מה זה איזה עברית יש לי? אני פרופסור מהמניין באוניברסיטה העברית"

את גם אישה וגם ערבייה, זה בטח לא פשוט.
"התמזל מזלי, שהייתי בבית הספר לעבודה סוציאלית, שמקדמים בו שונות. פעם עשינו באוניברסיטה מפגש של נשים ערביות ויהודיות, איך לעזור להן, והדבר המדהים שהנשים כמעט לא התייחסו לעצם היותן נשים, הקשיים היו מתוך כך שהן ערביות. אנשים אומרים: 'הוא בטח התקדם כי הוא ערבי', אבל זה הפוך. אחרי המינוי (לדקאנית) קיבלתי המון ברכות. זה משהו שמחזק את האופטימיות שלי. היה הרבה שיח סביב זה בחברה הערבית, זה מראה שאנחנו רוצים להתקדם".

איך את מתמודדת עם גילויי גזענות?
"אני לא נותנת לגזענות של אנשים מולי לשנות את הדעות שלי. כך אני מחנכת את הילדים שלי. מה שמנחה אותי ומכוון אותי זו האמונה שכולנו בני אדם וצריך שיהיה בינינו שוויון. זה קשה, יותר קל להיות גזען. האופציה הקלה זה ללכת עם הזרם".

"בסביבתו של השר אין עניים"

מצבה העגום של מערכת הרווחה בישראל מטריד אותה מאוד. "המערכת בקריסה", היא אומרת, "עכשיו בקורונה הכל התחדד, אבל כל הבעיות היו לפני. יש בישראל אוכלוסיות מאוד עניות, בשונה ממה שהנגבי אמר. הרבה פעמים אנשים מושפעים מהסביבה שלהם, ובסביבתו של השר אין עניים, אבל לא מעט ילדים חיים מתחת לקו העוני. בהשוואה ל-OECD ישראל במקום נמוך".

חורי-כסאברי מוטרדת מהפערים בכל המערכות החברתיות. "אם אני אדם לא בריא ועני", היא נותנת דוגמה, "אין לי איך לקבל טיפול. כך מחזקים ומזינים את מעגל העוני. צריך להשקיע משאבים, אם אני רוצה לשנות, אני חייבת להשקיע בחינוך מגיל אפס. המדינה לא מטפלת בזה בצורה נכונה. צריך תוכנית ברורה איך אנחנו מטפלים בעוני. יש לנו מומחים, יש הרבה מאוד המלצות".

אם אני אדם לא בריא ועני, אין לי איך לקבל טיפול. כך מחזקים ומזינים את מעגל העוני. צריך להשקיע משאבים, אם אני רוצה לשנות, אני חייבת להשקיע בחינוך מגיל אפס"

במהלך ימי הקורונה יזמה יחד עם אריה ארנון, פרופ' אמריטוס במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון, את הקמתו של צוות מומחים מקצועיים מתחומים שונים הרלוונטיים לפתרון המשבר. בראש כל צוות עומדים שני מומחים – יהודי/ה וערבי/ה – שכותבים יחד עם חברי הצוות ניירות עמדה ובהם ניתוח המצב המשברי באותו תחום ואיך ניתן לצאת ממנו בטווח הקצר והארוך.

"פלסטרים זה טוב", היא אומרת ביחס לפתרונות נקודתיים שנתנו במהלך המשבר, "אפשר לעצור לחמש דקות, אבל דרוש טיפול ארוך טווח, הטיפול הנקודתי חייב להיות חלק מתוכנית. עו"סים עובדים בעומס מטורף, מטפלים בהמון תיקים. זה לא הומני, אין מצב שעו"סית יכולה לטפל בכל התיקים שהיא אמורה לטפל בהם".

המאבק (של העו"ס) מאוד מבורך ומתבקש. אין דבר כזה עיתוי נכון… במדינת ישראל, אם אין קורונה, אז יש בחירות או מלחמה, אין במדינת ישראל דבר כזה עיתוי טוב"

היא הודפת את הביקורת שנמתחה על העיתוי של שביתת העו"סים בשיאה של מגפה: "המאבק מאוד מבורך ומתבקש. אין דבר כזה עיתוי נכון. ללקוחות שלנו אין עיתוי נכון. כשעו"ס לא יכול לתת טיפול נכון, המשפחה לא מחכה לעיתוי נכון או לא, היא כל הזמן בעיתוי הזה. במדינת ישראל, אם אין קורונה, אז יש בחירות או מלחמה, אין במדינת ישראל דבר כזה עיתוי טוב".

הישגי השביתה ראויים בעיניה: "הכל מבחן התוצאה. נראה מה יהיה ב-2021. אני מאמינה שזה הישג מצוין. ואם לא, אנחנו מבינים שיש לנו כוח ונשבות עוד פעם".

והמחאה של השבועות האחרונים ברחובות הערים "מחממת את הלב", היא אומרת. "לראות את הצעירים קמים ואומרים: די, כמה אפשר. היום המחאה מאוד מגוונת, לאנשים נמאס. לא יכולים יותר. אני שומעת את זה מכל הקשת הפוליטית".