דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
לא נחמדים - לא נחמדות

5 שנים למחאה החברתית / שיחה עם כרמן אלמקייס-עמוס, מתנועת "לא נחמדים-לא נחמדות"

"מאהל 'לוינסקי' זה לא היה בשביל המחאה, זה היה בשביל מאבק. אלו האנשים שאין להם קורת גג, שחיים ברחוב, שמתמודדים עם חיים בלתי אפשריים".

כרמן אלמקייס. צילום: חגית אלמקייס
כרמן אלמקייס. צילום: חגית אלמקייס
יהל פרג'
מיכל רוטנברג

2011: ממקימות מאהל 'לוינסקי'. 2016: פעילה בתנועת "לא נחמדים – לא נחמדות".

 

 

ספרי לי קצת על עצמך, מאיפה את? מה השורשים שלך?

"אני נולדתי לתוך פעילות חברתית בבית, אבא שלי היה פעיל כל החיים שלו. הוא עוד מהמהומות של וואדי סאליב. הוא היה שותף בהקמת המפלגה המזרחית הראשונה, שהייתה פעם. אחר כך היה שותף ופעיל במפלגת 'גשר'. נולדתי בבית עם היסטוריה ועם פוליטיקה ומאבקים, ותמיד דיברו על המאבק המזרחי.

"מבחינת זהות אני יכולה להגיד שאני קודם כל יהודייה. אני לא מתעסקת בדברים האלה. אם יש מאבק נשים שחשוב לי, אז אני אהיה קודם כל אישה, אם יש מאבק של הקהילה הגאה אז אני אהיה קודם כל שם. הזהות שלי מאוד מאוד מורכבת, יש בה המון ואני חושבת שהדעות שלי מורכבות, כי אני אישה יהודייה-מזרחית-לסבית-דתייה. זה הזהויות שיש לי. אני בוחרת את המאבקים שלי. בוחרת מה להיות. אני נמצאת איפה שאני צריכה להיות".

"המאבק המזרחי הוא תפיסה לשוויון וצדק חלוקתי – ומזה יצמח פה צדק חברתי". כרמן אלמקייס. צילום: רעות גיא
"המאבק המזרחי הוא תפיסה לשוויון וצדק חלוקתי – ומזה יצמח פה צדק חברתי". כרמן אלמקייס. צילום: רעות גיא

איפה את בקיץ 2011?

"אני ממלצרת כפולות בבית קפה מול האוהלים. התנדבתי בתנועת 'אחותי' בתקופה הזאת, אז גם למדתי וגם עבדתי וגם התנדבתי. התנועה הקימה את מאהל 'לוינסקי', יחד עם פעילים ופעילות יזמה את ההקמה של המאהל. אני הייתי ממלצרת ומצטרפת למאבקים. הדבר הכי משמעותי הוא שהבאנו לשולחן את נושא הדיור הציבורי והעוני".

איך הוקמה התנועה "לא נחמדים – לא נחמדות"?

"המקימים שלה היו מקימי המאהלים בפריפריה, אור יהודה, שכונה התקווה ועוד. ריקי כהן בנלולו, קובי ברכה, ערן עמר, דורית לוי וסילבי ביטון הם שותפים מלאים שלי למאבק. פשוט התאגדנו לקבוצה אחת שבאמת הולכת לדבר על מצוקת הדיור, על נשים חד-הוריות שחיות עם הילד באוהלים, על אנשים שזכאים לדיור ציבורי, שממתינים כבר 12 שנים לדיור, ואז גם היה את קבוצת 'מעברה'. התחברנו איתם ועם עוד אנשים, ולאט לאט מצאנו את השותפים והשותפות שלנו. והתחלנו לארגן הפגנות. בהתחלה ארגנו ליין של הפגנות מתחת לבתים של חברי כנסת. ולאו דווקא מתחת לקריית הממשלה ב-21:00 שהיא ריקה או בכיכר רבין. נטשנו את הכיכרות והלכנו לפוליטיקאים הביתה. אבל אף אחד לא היה מסקר אותנו. אנחנו היינו הטרבלמייקר, אלה שעושים צרות".

כשאומרים על בן אדם 'פולש' הוא אוטומטית עבריין. אנחנו במאבק על התודעה, אנחנו רוצים להפוך את הקערה על פיה. מי שעברייו פה זה מינהל מקרקעי ישראל, הם העבריינים האמתיים.

מה הייחוד של "לא נחמדים – לא נחמדות"?

"אני לא מזלזלת במחאה של 2011. היא עשתה מהפכה של תודעה, מהפכה מאוד רצינית, שניתן להעלות על הדעת שאנשים יכולים לקום ולצאת; ובעקבות זה קמו הרבה קבוצות והרבה מחאות, והרבה דברים. וגם יש את הפייסבוק שהוא כלי נהדר.

"החלטנו שאנחנו רוצים להתעסק בדברים אחרים. שהם פחות מדוברים שם. הדברים שמדוברים שם הם טובים –  גם אני גרה בשכירות. אבל אני גם קצת בעניין של סדרי עדיפויות. אנשים שנזרקים מהבית, מאבקים של דיור ציבורי, האוכלוסיות המוחלשות. רק אם נדאג להן נוכל להמשיך הלאה, לא יכולה לדאוג עכשיו לעצמי או לשכירויות. זה נראה לי כמו לדאוג לדבש, אחרי הדברים שאני רואה וסיפורים שמגיעים אליי. לא חושבת שהמאבק של 2011 הוא לא טוב, אבל אדם חייב לתקן מגדל מלמטה.

"אדם חייב לתקן מגדל מלמטה". כרמן אלמקייס. צילום: זאב צינריך
"אדם חייב לתקן מגדל מלמטה". כרמן אלמקייס. צילום: זאב צינריך

"כשהקמנו את מאהל 'לוינסקי' זה לא היה בשביל המחאה, זה היה בשביל מאבק. זה האנשים שאין להם קורת גג, שחיים ברחוב, שמתמודדים עם חיים בלתי אפשריים. אני חושבת שהמאהל היה צריך להיות הכי מסוקר. מאהל שהטלוויזיה הייתה צריכה לגור שם בשביל שיבינו איך אנשים חיים פה. בואו תראו, זה המאבק! זה לא קרה. גם בשכונת התקווה היה לא פשוט: נשים עם ילדים, משפחות בלי קורת גג. וגם בירושלים".

יש לך ביקורת על המאהל ברוטשילד?

"באיזשהו שלב זה הפך לפסטיבל שבאים, בכיף, וואלה, הכול טוב ויפה. זה הפך להיות מחאה. זה ההבדל בין מחאה למאבק. במאהלים של לוינסקי זה מאהל של מאבק, זה לא שיש תאריך של התחלה וסיום. חלק מהאנשים שהיו בלוינסקי נשארו בלי בית.

"לדוגמה, באור יהודה הייתה משפחה שגרה הרבה אחרי המחאה ברחוב ועברה ממדרכה למדרכה. ואנחנו היינו איתם עד שעשינו שינוי – התחלנו לעשות הפגנות. הפגנו מתחת לבית של ראש עיריית אור יהודה. אנחנו הראשונים שבאנו והרמנו את כל העיר. הפגנה של 500-400 אנשים. זה היה בהתחלה. אנשים שבאו אמרו, "בחיים לא היה דבר כזה", בשביל משפחה שנזרקה ברחוב. וכל ערב היו באים אנשים. זה הפך לחמ"ל, היו שיחות כל ערב בסוף הייתה מחאה גדולה".

אחרי 5 שנים של מחאה, את חושבת עדיין אפשר לשנות דרך הפגנות ומחאות? אולי צריך לשנות מבפנים? אולי צריך ללכת להיות פקידים באוצר?

"אני לא יכולה לקום ולהפוך להיות פקידה. אנחנו סיימנו את שלב ההפגנות, כבר הבנו מה עובד ומה לא עובד. פעולות ישירות הרבה יותר עובדות. ללכת ב-22:00 לבית של מישהו. לא מעניין אותי כותרות בעיתונים. אני מעניין אותי שמזל ארמי תקבל דירה ב'עמידר'. אני ומזל 'פרצנו' ב-10:00 בבוקר הגענו למשרדי 'עמידר', אני, ספיר, זהבה, מזל ארמי עם 6 ילדים. אם אתם לא נותנים לה בית היא נזרקת לרחוב. הגענו, ב-10:00 בבוקר נכנסו. זה מקום שאין לו קבלת קהל, הזמינו משטרה, הזמינו לא משנה מה. זו פעולה ישירה. או שעכשיו אתם מביאים לה בית או שאנחנו לא הולכים מפה".

וזה עובד?

"עובדה שזה עבד. זאת הייתה הפעולה הראשונה. אחרי זה פנינו לחברת הכנסת אורלי לוי. לישיבה בוועדה בכנסת הבאנו רשימה של בתים ריקים בקריית אונו (הכוונה ליחידות דיור ציבורי – הח"מ). מאיפה מזל? מקריית אונו. וזה עבד. היא (אורלי לוי) לקחה את כל הדברים שהבאנו לה. הם נבהלו ב'עמידר'. גם המשטרה לא ידעה מה לעשות. מה, הם יזרקו אותה? היא נכנסה באמת לבית. פתאום יש דירות בקריית אונו".

אז על מה המאבק בפועל? על התודעה או על המציאות?

"גם וגם. קח למשל את גבעת עמל. בשנתיים וחצי, שלוש, האחרונות אנחנו בעיקר שם.  מאוד חשוב לנו להיות שם. חשוב שאנשים במדינה הזו יבינו שלא חיים שם פולשים, שחיים שם אנשים בדיוק כמונו, שומרי חוק. 'מלח ופלפל הארץ' אני קוראת להם. והם צריכים לקבל את הזכויות שלהם.

"כמו בשכונת הארגזים, וכפר שלם, וליפתא, ויפו וכפר שלם ב', שאיכשהו המדינה והקבלנים הצליחו להפוך אותם בעיני הציבור ללא לגיטימיים, לעבריינים. כי כשאומרים על בן אדם 'פולש' הוא אוטומטית עבריין. אנחנו במאבק על התודעה, אנחנו רוצים להפוך את הקערה על פיה. מי שעברייו פה זה מינהל מקרקעי ישראל, הם העבריינים האמתיים. כי אם אנשים מחזיקים מסמכים מ-47', שמראים שהשטח שלהם, אז מי פה הפולשים? ותמיד כשהתקשורת מציגה את זה, אז תמיד מראים את הסיפור מאוד חלקית ומבליטים את התשובה של תשובה או הקבלנים שאומרים שאין להם זכויות, וזה מה שאנשים שומעים בסוף.

אני לא רוצה להפוך את המדינה הזו למנוהלת בידי מזרחים. קודם כל חיות פה עוד אוכלוסיות מדוכאות. צריך להיות פה שוויון. אני רוצה ללמוד את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה למשל. בא לי גם ללמוד בבית הספר את זה, אני לא מחפשת להחליף עוול בעוול

"אנשים לא מבינים שהם ניסו לקנות את הקרקע פעמיים, שזכות הראשונים בליפתא הייתה של התושבים, אבל פרסמו את זה בעיתון שאף אחד לא היה קורא, או שחלקם לא ידעו קרוא וכתוב. כל מיני טריקים – כדי לא לתת להם לקנות למרות שהתושבים רצו לקנות! כולם רצו לקנות ולשלם.

"אז אני חושבת שזה גם וגם – גם להיות בשטח וגם להיות במאבק על תודעה ציבורית; ואני חושבת שזה גם עובד. לאט לאט אנשים מתחילים להבין שהאנשים האלה הם בעלי זכויות. גם מי ששוכן שם וגם מי שנולד שם. אין שום הבדל בין אנשי קיבוצים ומושבים שמקבלים בנים ממשיכים לבין דיירי דיור ציבורי – לא אמור להיות הבדל. באופן טבעי, אם לאלה יש זכויות גם לאלה צריך להיות זכויות. אני לא מבינה למה אנחנו נמצאים בכלל במציאות הזו ולמה מדברים על זה. בעצם אני כן יודעת למה: פה יש צבע מסוים ופה יש צבע מסוים. מאוד פשוט".

כשאת מסתכלת על השטח הפוליטי ש'הלא נחמדים – לא נחמדות' פועל בתוכו, את מכבדת את כל סוגי המאבק? האם ישנן פעולות שפוגעות במאבק שלכם?

"ברור שכן. אבל אם אני רואה משהו כזה אנחנו מדברים. יש המון המון אנשים בשטח, והרבה פעמים אפשר לדבר ולעשות שיתופי פעולה ולעשות ככה ואחרת. זה לא שאנחנו מנותקים וכל אחד עושה את שלו ולא מדברים. להפך, אנחנו רוצים לחבר את הכל ביחד. וכשכל המאבקים האלו יתחברו ביחד – זה הדבר היחיד שיכול להפחיד את אלה שלמעלה".

מי הם אלה שלמעלה?

"קודם כל זה מדיניות. האנשים שיושבים שם למעלה, גם בצד השמאלי של המפה, תתפלא. אם חברי כנסת מפילים חוקים של צדק חלוקתי, שזה דבר בסיסי במדינה הזאת, צדק חלוקתי, שלחלק יש הכל ולחלק אין כמעט כלום, והם נמצאים בצד השמאלי של המפה, מה אתם רוצים שיהיה בצד הימני? הם משתפים פעולה.

"אני לא משתתפת במשחק הזה – של ימין ושמאל, ושל החלוקה הזאת של שחור ולבן. להגיד שבנאדם אחד אחראי על הכל, אני לא מסכימה – יש פה מדיניות שמפעילים אותה. אנשים מסוימים שיש להם את הכוח בידים".

אולי המורכבות שאת מתארת, היא בעוכרו של המאבק הזה?

"בעוכרו? להפך! אני חושבת שזה הדבר היחידי שיכול, אולי, לגרום לזה שיהיו פה ניצני תקווה – שאנשים יפסיקו לחשוב בימין ושמאל ושחור לבן. אני חושבת שזה מה שהם רוצים שנעשה – שאנחנו נחשוב ככה, ולא נגיד – פה יש אנשים טובים ונחבר אותם ביחד, וכל אלה שלא משרתים אותנו נעיף לעזאזל".

"אנחנו סיימנו את שלב ההפגנות, כבר הבנו מה עובד ומה לא עובד". כרמן אלמקייס. צילום: נעם ריבקין פנטום
"אנחנו סיימנו את שלב ההפגנות, כבר הבנו מה עובד ומה לא עובד". כרמן אלמקייס בוועדה בכנסת. צילום: נעם ריבקין פנטום

החיבור הזה לא עובד?

"החיבור הזה לא קורה בכלל. זה בדיוק מה שאני אומרת – מחאת האתיופים, כמה לא אתיופים היו שם? כמה? המאבקים לא נפגשים.

"זה עצוב, אבל רק התחלנו. פה הכל לוקח זמן. אי אפשר לחשוב שביום אחד תבוא ותעשה מהפכה, שביום אחד תיהפך הקערה על פיה. יש פה אוכלוסיות מדוכאות המון שנים, שנאבקות על זכויות – המון מאיתנו מחולקים לימין ושמאל, וזה לא רוצה לדבר על זה, וזה לא רוצה לדבר על זה. אתה יודע בכמה מפגשי איחודים כבר הייתי? זה תהליך. זה זמן. חשוב שאנשים יקומו ויצטרפו לדבר שמדבר אליהם. ואולי, כמו שאני אומרת לבני נוער שאני נפגשת איתם, לדבר שהכי פחות מדבר אליהם. אולי שינוי יכול לצמוח מזה, שינוי תודעה, למצוא את עצמך במחאה שלא הכרת בכלל, עם אנשים שעד כה לא נתקלת בהם".

יכול להיות שהממסד לא מפחד מכם?

(צוחקת) "הממסד לא מפחד נראה לי גם מאלוהים, זאת הבעיה איתו. יש תקופות שהוא פחות ויש תקופות שיותר. מאוד תלוי בפעולות שעושים, ובמה שעושים. אנחנו מקבלים תגובות של "אולי תרגיעו", "אולי בדרך אחרת".

כשהקמנו את מאהל 'לוינסקי' זה לא היה בשביל המחאה, זה היה בשביל מאבק. זה האנשים שאין להם קורת גג, שחיים ברחוב, שמתמודדים עם חיים בלתי אפשריים. אני חושבת שהמאהל היה צריך להיות הכי מסוקר. מאהל שהטלוויזיה הייתה צריכה לגור שם בשביל שיבינו איך אנשים חיים פה.

"מבחינתם אנחנו כבר עבריינים. זה שאנחנו עוצרים פינויים – זה כבר 'התקהלות בלתי חוקית'. החוזקה שלנו היא שאנחנו לא עוברים על החוק. אני אזרחית שומרת חוק.

"אני לא אפגע במישהו לעולם, זה לא בדי אן אי שלי. אסור לנו להתנהג כמוהם – אחרת מה יהיה ההבדל ביני ובינם. ואני מאמינה בבורא עולם, מבחינתי מתישהו הגלגל יסתובב, ומי שזורק אנשים מהבית יקבל את שלו.

"אני לא רוצה להפוך את המדינה הזו למנוהלת בידי מזרחים. קודם כל חיות פה עוד אוכלוסיות מדוכאות. צריך להיות פה שוויון. אני רוצה ללמוד את ההיסטוריה של יהדות אתיופיה למשל. בא לי גם ללמוד בבית הספר את זה, אני לא מחפשת להחליף עוול בעוול, ממש ממש לא. שהאנשים שחיים פה יהיו חלק מקובעי המדיניות ולא חלוקה של מנקים ואנשים שלומדים בבתי הספר המקצועיים, אל מול מילייה שדואג לעצמו, ולבנים שלו ולבני בנים שלו.

"וחוץ מזה סליחה, אני לא באה עכשיו למחוק את האשכנזים, צריך להיות פה שוויון. כשאני מדברת על המאבק המזרחי, האשכנזים בטוחים שיש פה כוונת העלמה – אבל זה עוול בעוול. זה לא אני. המאבק המזרחי הוא תפיסה לשוויון וצדק חלוקתי – ומזה יצמח פה צדק חברתי אוטומטית".

מה העתיד של "לא נחמדים – לא נחמדות"?

"אנחנו שותפים להרבה יוזמות, לתור הזהב למשל. תנועת אחותי שאנחנו חלק מהפרוייקטים שלה. מתעסקים תמיד באותם נושאים – דיור, צדק חלוקתי וחקיקה. לייצר אלטרנטיבות. עד שלא יהיה לנו מה לעשות, ואז באמת נלך לשתות בירה על חוף במרוקו".

משפט לסיום?

"העולם הזה לא ייחרב על ידי מי שהורס אותו, אלא על ידי מי שעומד מהצד. ואנחנו חייבים להיות אופטימיים, אחרת מה נעשה פה?"

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!