2011: עובדת בסלקום. 2016: יו"ר הועד בסלקום.

מיה יניב הובילה יחד עם חבריה להקמת ועד העובדים בסלקום. שנתיים אחרי המחאה, ביולי 2013 הגיעו העובדים ליציגות בחברה. בפברואר 2015 חתם הוועד על הסכם קיבוצי עם ההנהלה. לאחרונה קיבלו עובדי החברה דיבידנד קטן של כמה עשרות שקלים שחולקו באופן שוויוני בין כלל עובדי החברה בהתאם להסכם הקיבוצי, ומיה פועלת להסכם קיבוצי גם עבור עובדי 'דינמיקה סלולר', חברת הבת של סלקום.

מיה, מה היתה מחאת קיץ 2011 בשבילך?

"הייתי בהיריון עם סהר הבן הבכור שלי, אני זוכרת שראיתי בטלוויזיה כמות ענקית של אנשים שיצאו וצעקו למען מטרה משותפת. זה דבר שתמיד היה בפנטזיות שלי, וכל פעם שדיברתי עליו קיבלתי פרצופים זועפים מכל מיני כיוונים.

"אני חושבת שההצלחה של המחאה הייתה בעצם זה שהיא הייתה. זה נתן לי השראה מטורפת להתאגדות בסלקום. גם אמרתי את זה לדפני ליף כשפגשתי אותה בכנס של ההסתדרות באילת. לא רק שזה לא היה כישלון, זו הצלחה אדירה.

אנשים יצאו לרחוב, ואנשים כמוני למשל, כל מיני שתילים כאלה, קיבלו פתאום את האור הנכון שלהם, את התאורה, בשביל לצמוח. ראינו שזה אפשרי, שזה קורה, ואיך פתאום מלא אנשים ביחד מצליחים להזיז באי נוחות כמה ג'נטלמנים חשובים מאוד בכיסאות שלהם.

"מי שמסתכל ומבקש להגיד 'רגע, תראו לי תוצאות קונקרטיות' זו הסתכלות מאוד שטוחה ולא רלוונטית על דבר כל כך גדול כמו המחאה החברתית. מי שמתעסק בתחום הזה, מבין ששינוי המחשבה של אנשים זה הדבר הכי קשה שיש. הישגים אחר כך, זה כבר סיפור אחר, ולוקח להם יותר זמן. אנחנו חיים היום בעולם של אינסטנט, של הרגע. אם עשיתי משהו ומחר אין תוצאה – זה נתפס ככישלון.

ועד עובדי סלקום בהפגנת תמיכה בעובדי קבלן

ועד עובדי סלקום בהפגנת תמיכה בעובדי קבלן

"אנשים יצאו לרחוב, ואנשים כמוני למשל, כל מיני שתילים כאלה, קיבלו פתאום את האור הנכון שלהם, את התאורה, בשביל לצמוח. ראינו שזה אפשרי, שזה קורה, ואיך פתאום מלא אנשים ביחד מצליחים להזיז באי נוחות כמה ג'נטלמנים חשובים מאוד בכיסאות שלהם. אותי זה ריגש.

"מי שעובר במסדרונות של סלקום רואה את הסלוגן של הוועד, 'הכי חזקים ביחד', תלוי בכל מקום. שלוש מילים מאוד חזקות. זה כל כך טריוויאלי ואנשים לא קולטים את זה. אנחנו כבר שלוש שנים מסבירים לאנשים – שביחד אנחנו מנצחים את הכול. כל דבר, כל מכשול, כל מה שעומד לנו בדרך. אני מניחה שהמחאה נתנה לנו פה השראה, ראינו שהדבר הזה יכול לקרות."

בחמש השנים שאחרי המחאה צמחו התאגדויות עובדים חדשות בענפים שלא היו בהם התאגדויות קודם לכן. מה אפשר את השינוי הזה?

"כשאנחנו נלחמנו כאן בסלקום על הזכות להתאגד, בפלאפון הדברים עדיין לא היו לגמרי ברורים. אני זוכרת שאנשים שאלו אם זה יצליח או לא. אף אחד עוד לא ידע מה קורה. אני חושבת ששתי ההתאגדויות הגדולות האלה הן שפתחו, לדעתי, את השינוי התודעתי. הן היו מאוד מתוקשרות, התקשורת כל הזמן פרסמה וכתבה מה קורה בהן. היינו מין דוגמא שאנשים מסתכלים עליה. היום כשחברה מתחילה להתאגד, איפשהו זה ברור לכולם שזה נגמר בסוף בוועד. אצלנו זה לא היה ברור ובפלאפון זה בטח לא היה ברור. אחרי שלושה, ארבעה, חודשים של מלחמה קשה, כשאנשים היו מותשים.

אנשים התחילו להתעורר, וזה התחיל לעצבן אותם שעושקים אותם. מה שקרה בסלולר נתפס כעושק. כל בעל עסק, אפילו אם תהיה לו תרופה מצילת חיים, שהפטנט שלה נמצא בידו ואין לו אף מתחרים – ימכור במחיר המקסימלי שהוא מסוגל. עד שהבן אדם יגיד 'אני מעדיף למות ולא לקנות את זה'

"כשמתחילים להתאגד זה ברור שוועד עובדים שיקום יילחם בשבילך, יביא להישגים, להסכם קיבוצי, לשיפור התנאים. אז למה התאגדויות לא מצליחות תוך שעה? למה לפעמים עובדים מעדיפים ללכת עם ההנהלה ולהילחם באנשים שרוצים בטובתם? זה הכול בשינוי הזה של המחשבה. אם אני מאמין או לא מאמין ש'הכי חזקים ביחד'. ומה זה להאמין בזה? זה להאמין שפרט ועוד פרט ועוד פרט וכולם יתגבשו לרעיון אחד. קשה להאמין בזה ולעשות את זה. אבל זה מה שעשו במחאה החברתית."

אסיפת עובדים. צילום: מתוך דף הפיסבוק של ועד עובדי סלקום.

אסיפת עובדים. צילום: מתוך דף הפיסבוק של ועד עובדי סלקום.

יש מי שרואה במחאה החברתית מאבק ביוקר המחייה. בתחום הסלולר היתה רפורמת המחירים של כחלון מחד והקמתם של ועדי עובדים מאידך. יש קשר ביניהם?

"שנת 2011 התאפיינה בזה שהמחאה העירה באנשים את התחושה: 'מה אני פראייר?', כמו שאצלי זה העיר רצון לעשות שינוי במקום העבודה שלי. אני צריכה לשלם 6 שקלים על קוטג' כשבחו"ל זה עולה רבע? אצל כל אחד זה העיר משהו אחר וזה נורא תלוי בבן אדם, ומה זה פתח אצלו. בתוך ההשפעה הזו פעל כחלון, וזה הוביל אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום.

"אנשים התחילו להתעורר, וזה התחיל לעצבן אותם שעושקים אותם. מה שקרה בסלולר נתפס כעושק. כל בעל עסק, אפילו אם תהיה לו תרופה מצילת חיים, שהפטנט שלה נמצא בידו ואין לו אף מתחרים – ימכור במחיר המקסימלי שהוא מסוגל. עד שהבן אדם יגיד 'אני מעדיף למות ולא לקנות את זה', אלה החוקים בעולם הכלכלי. אי אפשר להאשים פירמה שהיא הולכת לפי חוקי העולם הכלכלי.

"חברות הסלולר הרוויחו המון והעובדים אף פעם לא הרוויחו מזה. היתה קבוצה מאוד מצומצמת שהרוויחה מזה, ואף פעם לא העובדים. זרמה פה קצפת במסדרונות, אבל היא לא הגיעה לכיס של אף אחד מאתנו. לא רק זה, אלא שהיו גלי פיטורים לפחות פעמיים בשנה, כל שנה. זה לא שינה אם הרווח היה 1.6 מיליארד בשנה או 900 מיליון שקל. עדיין היו גלי פיטורים. אבל גלי הפיטורים היו בפרופורציות, כך שלא כל העובדים הרגישו נפגעים. בחברה של ששת אלפים איש, אם מפטרים 200 באיזה אזור – היית שומע על זה וממשיך הלאה. אחרי רפורמת כחלון נוצרה אווירה של לחץ לא הגיוני בקרב אותה קבוצה מצומצמת שדיברתי עליה קודם. נוצר כאוס, והלחץ הזה גרם לפיטורים לא מידתיים, אחר כך גם היית רואה שמיד רצים לגייס עובדים כי החברה לא מצליחה לעבוד. סלקום היא נושאת מטוסים ענקית, אי אפשר לבוא ופשוט לחתוך חלקים מהחברה, והפיטורים התחילו גם לגעת בשירותים החיוניים.

זה מרתיח שבמדינה שלנו היום, בשנת 2016, אנשים לא יכולים לחיות בכבוד. זה אומר שיש לנו בעיה קשה. צמד המילים 'צדק חברתי' לא מתקיים, ומה שמתקיים, זו המציאות שהתקיימה בסלקום בעבר, אבל ברמת האליטה במדינה.

"אחרי גלי הפיטורים, כשהבינו שאי אפשר לעבוד ככה יותר, התחילו לפגוע בתנאים של עובדים שגם ככה לא היו תנאים מי יודע. זה התחיל מקיצוצים בהטבות ואז התחילו לגעת גם במשכורות של אנשים. בלחם שהם חיים ממנו. אבל בונוסים לעצמם הם לא הפסיקו לחלק. וזה צרם, והתחיל להרגיז. לכולנו פה זורם דם סגול בעורקים, ולפחות אני אמרתי לעצמי על כל דבר שקרה, שצריך להקריב בשביל החברה. אפשר לומר שזו חשיבה תמימה, אבל אני אדם לויאלי באופי שלי. אולי בגלל זה הכעס שלי גם היה כל כך גדול. פתאום אתה קולט שלא כולם מקריבים אותו הדבר בשביל הביזנס. אותה קבוצה מצומצמת ממשיכה לקחת לעצמה בונוסים, שכר ותנאים, ושאר האנשים משלמים מהמעט שלהם, כי לשיטת אותם אנשים זה מה שיחזיק את נושאת המטוסים הזו שלא תתפרק. האש הכי גדולה צריכה את הניצוץ הראשון שידליק אותה. ורפורמת כחלון הייתה בהחלט ניצוץ."

מיה יניב, יו"ר ועד עובדי סלקום

מיה יניב, יו"ר ועד סלקום

מה זה 'צדק חברתי' מבחינתך?

"זה אולי צמד המילים הכי רחב שאני יכולה לחשוב עליו. צדק חברתי מתחיל באם אנחנו יכולים לחיות פה בכבוד. זה תופס אותי בעיקר בשאלה "האם זוג נורמטיבי, אנשים נורמטיביים שלומדים, מקימים משפחה, עובדים קשה מאוד, מצליחים לחיות בכבוד?" בעיניי זה כל המהות של צדק חברתי. זה מרתיח שבמדינה שלנו היום, בשנת 2016, אנשים לא יכולים לחיות בכבוד. זה אומר שיש לנו בעיה קשה. צמד המילים 'צדק חברתי' לא מתקיים, ומה שמתקיים, זו המציאות שהתקיימה בסלקום בעבר, אבל ברמת האליטה במדינה.

"אנחנו מסתכלים על הממוצע של שעות העבודה ב-OECD ואצלנו מושקעות הכי הרבה שעות עבודה, על חשבון זמן המשפחה שאין לנו היום. מי שמייצר לעצמו זמן משפחה נחשב ל'עובד לא טוב'. אנשים לא מצליחים להתקיים. ללכת לסופר, לעשות קניות כמו שצריך."

מה בין התאגדות לצדק חברתי?

"התאגדות זה לקחת חלקת אלוהים קטנה אחת, ולעשות בה שינוי. תדמיין את ישראל למשל כהמון חלקות כאלה – מקום העבודה שלנו הוא מקום קריטי שאנחנו נמצאים בו רוב שעות היום. אני מרגישה שעשינו צדק חברתי ל-4,000 איש. ולא רק להם, כי ההדף של הפיצוץ שנוצר בסלקום הגיע להמון מקומות. אני כל הזמן מקבלת טלפונים מהמון אנשים שאנחנו נותנים להם השראה, שרוצים להיות כמונו.

"למשל שכר מינימום מפעלי – שכר המינימום אצלנו, הוא לא השכר שעלה עם הפעימה ביולי, אלא הוא גבוה יותר ב-6%. שנה הבאה יהיה ב-7% יותר גבוה. לקחת את הרצון לצאת לחופש ולהביא אותו בצורה מסובסדת ואפשרית – כך שכל אחד יוכל לצאת. יש אנשים שלא היו בחיים באירופה עד שהוועד לא עשה נופש בחברה.

למובילי המדיניות יש אינטרס שאנשים ישנאו את הוועדים והם מצליחים להזין את האינטרס הזה דרך קינאה בתנאים שהוועדים משיגים על ידי הרעיון ש'הכי חזקים ביחד'. זה נעשה גם באמצעות שקרים ומידע לא מדויק.

"והביטחון התעסוקתי – שיותר חשוב מכל סכום כלכלי שהשגנו – לדעת שאני בטוחה שאם ירצו לפגוע בי, יש חומה שמגינה עלי. כבר אין פיטורי התייעלות שבאים אליך אחרי 15 שנה ואומרים לך 'ביי'. יש שינוי תפיסתי גדול בהנהלת החברה, אנשים למעלה מבינים מאיפה אנחנו באים, ואני רואה בזה הצלחה מאוד גדולה. זה לא שלא השתמשנו אף פעם בכוח, אבל הצלחנו להעביר להם את התפיסה האחרת בדרכי נועם. אנחנו משתמשים בזה בצורה מאוד מדודה.

"יש לנו גם מערכת שלמה של טיפולי פרט עם קרוב ל-120 אופציות של מקרים שאנחנו יודעים שיכולים לקרות לעובד במקום העבודה שלו ולהרוס לו את היכולת להתנהל בצורה תקינה. גם דברים שנשמעים מטופשים, אבל הם הורסים את החיים. למשל כיסא לא מתאים שעובד יושב עליו וזקוק למשהו אורתופדי בגלל הגב, או מנהל שמתנהג בצורה שהיא לא ממש התעללות אבל כן לא נעימה. עובדת שהעיניים מתייבשות לה מהמחשב, ויש לה אישור מרופא. הוועד יודע למצוא פתרונות לכל דבר."

על מה תהיה המחאה הבאה לדעתך, והאם יהיה תפקיד לוועדי העובדים בתוכה?

"אני חושבת שהניצוץ שיצית את המחאה הבאה לא יהיה שונה מזה שהצית את המחאה הקודמת. גם היא תהיה על יוקר המחייה, על זה שאנחנו לא מסוגלים להתקיים פה בכבוד ולהתקדם.

"למובילי המדיניות יש אינטרס שאנשים ישנאו את הוועדים והם מצליחים להזין את האינטרס הזה דרך קינאה בתנאים שהוועדים משיגים על ידי הרעיון ש'הכי חזקים ביחד'. זה נעשה גם באמצעות שקרים ומידע לא מדויק. אנשים אוהבים אגדות אורבניות, נורא קל להאמין בהן. כמו שיר קליט, ככה עושים לוועדים – מביאים את הדברים הקליטים האלה 'משכורות עתק', 'שחיתויות'. תסתכל על חברת חשמל – כל הלכלוכים ששומעים עליהם, כשאתה בודק את הנתונים עצמם אתה רואה שאין דברים בגו.

הפוליטיקאים תמיד מקבלים החלטות שמיטיבות עם אוכלוסייה אחת ופוגעות באוכלוסייה אחרת, ולמה? כי הם יודעים שלאחד לא אכפת מהשני. ברגע שטוב לך אתה עיוור למה שקורה בסביבתך.

"אני לא מצליחה להבין למה צריך להפריע לך שלעובד אחר יש תוספת שכר כל שנה. צריך להטריד אותך שלך אין. הכלכלה מתקדמת ואנשים נשארים מאחורה. ויש חבורת עשירים שבאמת לא צריכה את ההגנה הזו, ובאינטרס שלה לעשות את ההפרד ומשול הזה, ושכולם ישנאו את אותם פשוטי עם שעלו על השיטה של התאגדות. זה נורא מטריד אותי.

"אני חושבת שלוועדי העובדים יהיה תפקיד קריטי במחאה הבאה, כי במקומות מאורגנים גדולים, תוכל לבוא ולהסביר להרבה אנשים ביחד, את הרעיון, את מה שקורה. אם 100 שקלים קונים היום סל מסוים, בעוד שנתיים יוכלו לקנות 80% מהסל הזה. זה לא נקלט, ואנשים לא מבינים את זה. זה מאוד קל לפגוע באנשים במקום שהם לא מבינים. 'הכי חזקים ביחד' זה גם לדעת לשמר ידע, ברמה הזו שיהיה קשה לעבוד על היחיד.

"כמויות של אנשים זה מה שקריטי למחאה בעיניי. נוכל לייצר שיתופי פעולה שאולי יוכלו הפעם לא רק לשנות את המחשבה. אולי נוכל לתת נוק-אאוט שקובעי המדיניות לא ישכחו, והם יתחילו לעשות משהו אמתי למען האזרח ולא רק למען עצמם. לא רק לזרוק מדי פעם עצם לפשוטי העם. להבין שאנשים התעוררו."

מה את מתכננת להמשך?

"יש לי רעיון – אני קוראת לו 'עובדים בכבוד': להגיד לאנשים בואו נתאחד ונגיד שאנחנו קונים רק במקום שנותן כבוד לעובדים שלו ויש לו חותמת על המוצרים. כמו שיש חותמת 'תוצרת ישראל', ואני קונה מוצרים שיוצרו במדינה שלי, כי אני מבינה שאם יצרו את זה במדינה זה נתן עבודה לאנשים. יש לנו כבר חותמת וסלוגן.

"מקום שלא יודע לכבד את העובדים שלו ברמה של הסכם קיבוצי, זה מקום שאני לא רוצה לקנות את המוצרים שלו. אפשר לחבר את האנשים לשם, במקום לשנאה והקנאה בוועדים.

"הפוליטיקאים תמיד מקבלים החלטות שמיטיבות עם אוכלוסייה אחת ופוגעות באוכלוסייה אחרת, ולמה? כי הם יודעים שלאחד לא אכפת מהשני. ברגע שטוב לך אתה עיוור למה שקורה בסביבתך. כשגם אותך, כמורה, ירתיח שדופקים את החקלאים, או אותך, כגבר, ירתיח שפוגעים בנשים – אז ההחלטות יעשו יותר מורכבות ויותר נכונות, ולא יוכלו לפגוע בכזו קלות בכולנו."