2011: יו"ר ההסתדרות הרפואית, ומוביל שביתת הרופאים; 2016: יו"ר ההסתדרות הרפואית

 

 

ד"ר ליאוניד אידלמן הוביל את מאבק הרופאים להצלת הרפואה הציבורית בישראל, בשנת 2011. במסגרת המאבק הוא שבת רעב וצעד יחד עם פעילי הארגון לירושלים. החל משנת 2009 ועד היום עומד אידלמן בראש ההסתדרות הרפואית.

ד"ר אידלמן, השיחה שלנו מתקיימת במסגרת פרוייקט של חמש שנים למחאה החברתית, שהן גם חמש שנים למחאה שהובלת בנושא הרפואה הציבורית.

"אנחנו התחלנו עם זה. הרי אנחנו התחלנו את המאבק שלנו לפני מחאת הקוטג'. מה שהיה לפנינו זה תחריר שהתחיל בינואר. אנחנו התחלנו את המאבק שלנו במרץ 2011, הכול בארץ עוד היה שקט. המשא ומתן עם האוצר התחיל בסוף 2010 ולא הייתה התקדמות במשא ומתן".

מה היה מצב הרפואה הציבורית בתחילת 2011?

"המערכת הייתה במצב מאוד קשה והוא התדרדר. ההשקעה ברפואה הציבורית ירדה כל הזמן, היו תקופות שההשקעה הייתה 7.8 מיליארד ₪. כשאנחנו התחלנו את המחאה זה היה 7.3 מיליארד. מספר המיטות ל-1000 איש כל הזמן ירד, מספר הרופאים היה בירידה, ישראל הייתה המדינה היחידה במערב שמספר הרופאים נמצא בירידה. היה ברור שכל המערכת נמצאת במשבר. ובמיוחד זה בא לידי ביטוי בפריפריה, שם כל החוליים של המערכת התבטאו בצורה יותר קשה. מנהל מחלקה אמר, בכנס, מול קהל, שהוא לוקח אליו גם כירורגים שהוא לא היה נותן להם לנתח חתול מת. עד כדי כך הייתה המערכת במחסור ובמצוקה.

המחאה שלנו הצליחה. לפני כמה זמן אמר לי מנהל בית חולים בפריפריה שהצלנו את הרפואה בפריפריה

"היה אפשר לראות את זה גם מתוך סקרים שערכנו שתוחלת החיים בפריפריה יותר נמוכה בפריפריה מהמרכז. היו מקצועות ברפואה שהיו על סף הכחדה, היה ברור שאנחנו צריכים הסכם חדש שיפתור בעיות ולא רק עליית שכר. בשונה מההסכמים הקודמים שהתייחסו רק לשכר אנחנו התייחסנו למכלול.

"האוצר היה מוכן לתת מעט מאוד, מאות שקלים פה, מאות שקלים שם. הדרישות שלנו היו מאוד גדולות ובגלל שאנחנו הכרזנו על מאבק על הצלת מערכת הבריאות, היו שני דברים מבחינת הציבור, מצד אחד, אנשים שלא האמינו ומצד שני משיחיות, אנשים שחשבו שעכשיו נפתור את כל הבעיות.

"בצעדה זכיתי לאהדה ציבורית בלתי רגילה, עצרנו בכמה מקומות ורכבים שחלפו כל הזמן בירכו אותנו.

"אחרי 158 ימים של שביתה שבסופו של דבר האזרחים סבלו, ההישג הכי גדול שלנו זה שהצלחנו לשמור על אהדת הציבור. ידעתי, שאם אני רוצה שהשביתה תתחיל להיות אפקטיבית אני צריך משהו דרמטי. וזה אומר או נטישת מחלקות, ואז חולים ימותו, או שביתת רעב. התחלתי את שביתת הרעב וצעדתי לירושלים.

מחאת הרפואה הציבורית בירושלים, קיץ 2011. צילום: מרים אלסטר / פלאש 90.

מחאת הרפואה הציבורית בירושלים, קיץ 2011. צילום: מרים אלסטר / פלאש 90.

מה היה בהסכם ומה היו השינויים בעקבותיו?

"שמנו לנו למטרה שרופאים שעובדים יותר ברפואה הציבורית ישתכרו  יותר. בשביל זה חשוב להעלות את השכר השעתי. דבר שני שהיה חשוב, זה להגביל את מספר תורנויות החובה לשש בחודש כדי להקל על עבודת המתמחים.

היה אפשר לראות את זה גם מתוך סקרים שערכנו שתוחלת החיים בפריפריה יותר נמוכה בפריפריה מהמרכז. היו מקצועות ברפואה שהיו על סף הכחדה, היה ברור שאנחנו צריכים הסכם חדש שיפתור בעיות ולא רק עליית שכר

"לפני גיבוש הדרישות נפגשנו עם קבוצות שונות של מתמחים וגם עם עמותת מרש"ם דאז, וכולם חשבו כמונו. ערב ההסכם, בפריפריה עשו 10-11 תורנויות בחודש ובמרכז 8 בחודש. כדי להקטין את מספר התורנויות צריך להוסיף תקנים. לכן דרשנו וקיבלנו 1,000 תקנים, בפעם הראשונה מאז שנות ה-70, ופעם ראשונה כחלק מהסכם. זה היה הישג מיוחד. נכון להיום 800 תקנים הגיעו, ואנחנו הגשנו עתירה לבג"ץ להשלמת 200 התקנים החסרים.

"אני הפסקתי את שביתת הרעב כשבאו אלי נציגי האוצר והציעו לי 3 דברים, כולם קשורים למתמחים: 6 תורנויות בחודש כיעד, 1,000 תקנים נוספים למערכת ומענקים למתמחים שעוברים לפריפריה ולמתמחים במקצועות במצוקה. (מתמחה שעובר לפריפריה מקבל 300,000 ₪, אם הוא גם עובר וגם מתמחה במקצוע במצוקה הוא יקבל 500,000 ₪ – הח"מ). אנחנו שמנו דגש על מקצועות במצוקה והגענו להסכמה עם האוצר על 12 מקצועות, שרופאים שעובדים במקצועות אלו יקבלו תוספת שכר, גם מתמחים וגם מומחים, בפריפריה 12% תוספת בשכר.

"אחרי שכבר הגענו להסכמים, 1,000 מתמחים הגישו מכתבי התפטרות. היה מי שטרח, דווקא מתוכנו, לדאוג להסביר את העובדות למתמחים בצורה לא נכונה, והתחיל מהלך של התפטרות. אבל המהלך הזה בעצם לא הושלם, כי הוא לא היה מוצדק. אחרי השביתה הבנו שצריך להשקיע יותר בהסברה.

מחאת הרפואה הציבורית בירושלים, קיץ 2011. צילום: מרים אלסטר / פלאש 90.

מחאת הרפואה הציבורית בירושלים, קיץ 2011. צילום: מרים אלסטר / פלאש 90.

"המצב השתנה מקצה לקצה, לדוגמא מחלקות פנימיות שהיה מקצוע במצוקה. עכשיו המחלקות מלאות, כתוצאה מכך גם מספר התורנויות ירד.  יש עדיין מחלקות בעיקר בפריפריה שעדיין קשה לגייס.

"בנוגע למענקים, אנחנו לא ידענו כמה כסף צריך למענקים. אנחנו מעדיפים הסכם ארוך טווח, כי במערכת הבריאות אם עושים הסכם קצר ושוב נכנסים למאבק חדש על הסכם, אז הציבור מרגיש את חוסר הבטחון ועובר לרפואה פרטית. המענק היה 75 מיליון ל-8 וחצי שנים. היו דיונים עם האוצר מה נעשה עם העודפים. ואחרי ההסכם התחילה נהירה, מאות רופאים עברו לפריפריה כבר בחצי השנה הראשונה. שנה אחרי כבר 300 רופאים, ואין מספיק כסף במענקים. לחצנו על האוצר והוא הסכים שנעביר כסף מהשנים הבאות והוצאנו את כל מה שהיה מתוכנן. ב-2014 כל הכסף נגמר".

כמה אנחנו רחוקים ממערכת בריאות ציבורית ראויה, כפי שאתה מדמיין אותה?

"מבחינת מיטות המצב חמור. חיים בישראל כמעט 8.5 מיליון תושבים, נולדים כל שנה 170 אלף תינוקות ומתים כ-40 אלף בשנה. האוכלוסייה עולה כל שנה ב-2%, זה אומר שכל שנה צריך להוסיף מינימום 2% מיטות, וזה אם מתעלמים מהזדקנות האוכלוסייה.

"כלומר שכל שנה צריך להוסיף 400-800 מיטות. בינואר 2011 הגשנו בג"צ, במסגרת הזו המדינה התחייבה לפרוס 900 מיטות וזה לא קורה. מספר המיטות שמוסיפים הוא מזערי. בגלל זה אנחנו שיאנים בתפוסה, ובגלל זה זמן האשפוז הממוצע נמוך.

"בגלל שנגמר הכסף למענקים לרופאים בפריפריה ורופאים במקצועות במצוקה, אז מתחילים שוב להרגיש את המחסור בתחומים מסויימים. היום נפתח שוב הפער בתחום של הרפואה הגריאטרית.

"הבעיה המרכזית היא חוסר השקעה משאבית במערכת. בישראל ממוצע ההשקעה לאדם בבריאות היא 2,500$. באירופה 4,000$ ובארה"ב 8,000$. רפואה מודרנית עולה הרבה כסף. בשנות ה-90 ניתוח של הוצאת כיס מרה היה פשוט יותר אבל אחריו המנותח היה נשאר שבוע בבית החולים. היום בגלל טכנולוגיות הוא משתחרר למחרת הניתוח, זה גורם לעומס גדול יותר על הצוותים, זה יוצר אינטנסיביות גדולה יותר. זה עולה יותר כסף, אבל זה גם חוסך הרבה כסף למשק".

ספר על הקשר בין מחאת הרופאים למחאה החברתית ב-2011.

"האווירה התחילה להתחמם בכל הארץ, והתחילה ההליכה לירושלים. לפנינו היה רק את תחריר, בינואר 2011. ואז התחיל כדור השלג שהביא להפגנות הגדולות. המחאות קשורות באופן חד משמעי. אלה שהיו בראש המחאה באו לאוהל שלנו מול בית ראש הממשלה כל הזמן, ישבנו יחד".

אנחנו התחלנו עם זה. הרי אנחנו התחלנו את המאבק שלנו לפני מחאת הקוטג'. מה שהיה לפנינו זה תחריר שהתחיל בינואר. אנחנו התחלנו את המאבק שלנו במרץ 2011, הכול בארץ עוד היה שקט

האם אתה רואה במחאה שלכם ב-2011 הצלחה?

"המחאה שלנו הצליחה. לפני כמה זמן אמר לי מנהל בית חולים בפריפריה שהצלנו את הרפואה בפריפריה".

שאלה אחרונה. הרי הדרישות שאתה מתאר הן כל כך סבירות, כל כך נוגעות לכל אדם. יש לך הסבר לתחושה למה התקדמות בנושא כזה צריכה להיות תמיד דרך מאבק?

"אתם צודקים. למה זה כך? תשאלו את משרד האוצר. הבעיה היא שאין תכנון לטווח ארוך. אנחנו במדינה חיים ממשבר למשבר. אף פוליטיקאי לא מקבל פרס על זה שמנע קטסטרופה, מקבלים פרס על זה שמטפלים בקטסטרופה, אבל רק אחרי שהתרחשה".