בתחילת ספטמבר 2011 קיפלו פעילי מאהל המחאה של רחובות את האוהלים שהקימו בגן המייסדים בעיר. מכלל המאהלים שצמחו ברחבי המדינה באותו קיץ, היה זה המאהל הרביעי בגודלו, עם 83 אוהלים, הרצאות ודיונים אל תוך הלילה. "היינו על כלום דלק אבל עם הרבה אנרגיות של התלהבות", מספרת ענת להב, פעילה בתחום הדיור הציבורי וממובילות המאהל ההוא, "הצלחנו לקבל החלטות בפורום רחב של 40-30 איש, ניתחנו בכל יום מה קרה וניסינו להחליט מה יקרה ביום שאחרי. בהפגנת המיליון יצאו עשרה אוטובוסים מרחובות, וזה מספר לא נתפס. רצינו לסגור את ההרשמה בשישי, אבל לאורך כל הסוף שבוע אנשים עוד רצו להצטרף. בשבת בבוקר מצאנו את עצמנו מנסים למצוא עוד אוטובוס, עוד שני אוטובוסים".

אחרי אותה הפגנה, נשארו בגן המייסדים שתי משפחות שנאבקו על דיור ציבורי ולא היה להן לאן ללכת. פעילי המאהל סייעו להן עד שנמצא פתרון, אבל המפגשים, השיחות ותחושת ה"יחד" של ימי המאהל בקיץ ביקשו מקום חדש לבוא בו לידי ביטוי. כך החלה הדרך הארוכה ליצירתה של "קהילת הצדק החברתי ברחובות", המקיפה מאות אנשים בעיר. חברי הקהילה נפגשים סביב יוזמות שונות – הרצאות חודשיות בנושאי כלכלה וחברה, פרויקט גישור בין חילונים וחרדים וקבוצות נשים ללימוד כלכלה, שתיזום בקרוב פרוייקט מפגשים לנשים בעיר. בקהילה מתגאים בשתי יוזמות נוספות שעתידות לצאת לדרך בתקופה הקרובה – מרכז קהילתי שיוקם בשכונת ח"ן בעיר לאחר מאבק של תושבי השכונה, וסטודיו חברתי-קהילתי לפעילות גוף ונפש. במפגש עם עשרת הפעילות והפעילים מהקהילה, חמש שנים אחרי שהכול התחיל, האווירה אופטימית ומלאה בגאווה מקומית.

ההצלחה של הקהילות טמונה ביכולת ליצור צורות חדשות עבור אנשים שעובדים שעות ארוכות כל יום בשביל קורת גג ומזון במקרר. צורות שיקלו קצת מעקת החיים, ושיאפשרו לאדם שיוכל לחשוב על החיים שלו עם עוד אנשים. שתהיה לו הפניות הזו, להפסיק להיות אטום בודד בחלל החלול – ולחזור להיות בסולידאריות

"אחרי שהמאהל התקפל אמרנו שננתב את כל האנרגיות האלה לאנשהו, והחלטנו לעשות סמינר. באו 30-40 אנשים, היו צוותים וקונספציות ותרשימים, אבל לא יצא מזה כלום", מספרת שירי קלר (35), חברת קיבוץ המחנכים של דרור ישראל בעיר ומובילת המפגשים בנושא כלכלה וחברה (גילוי נאות – שירי חברה בצוות הרשתות של "דבר ראשון" – נ.כ.). "היו 5-7 אנשים שאמרו 'זה חשוב לנו'. ניסינו מיזם אחד – לא הצליח, מיזם אחר – גם לא הצליח. ואז אמרנו שנעשה ערבים פתוחים בנושא חברה וכלכלה – וזה עבד. במשך שנתיים וחצי היה ברחובות ערב כלכלה וחברה פעם בחודש – וסביב הדבר הזה אנשים שהיו במאהל, וגם אנשים חדשים, נהיו לקהילה עם מרכז והתייחסות. קהילה שאפשר לדבר בה ושאפשר להגיד במפגש בין האנשים 'בואו נעשה משהו'".

קהילת המחאה ברחובות. צילום: יואב שטיין.

קהילת המחאה ברחובות. צילום: יואב שטיין.

ואכן, המפגשים הולידו מעשים. אבי קלנר, מחנך ואברך חרדי ליטאי, מספר איך נולדה קבוצת הגישור החילונית-חרדית בעיר שהוא נמנה על מדריכיה. "אחד החברים, יובל, אמר 'בואו לא ניתן לתקשורת להחליט מה לעשות איתנו. לא ניתן להם להחליט שאנחנו שונאים, שאנחנו מסוכסכים, שאנחנו בעימותים. בואו נהיה אנחנו'. מחלוקת היא דבר שיכול דווקא להפרות ולהרבות. כבר שנתיים שאנחנו עושים את קורס הגישור, כשהמשתתפים לוקחים על עצמם גם פרויקטים משותפים במטרה להביא את הבשורה למעגלים נוספים". במקביל, אירועים שונים של גזענות ושנאה שהתרחשו בארץ הובילו את חברי הקהילה לקמפיין סטיקרים מקומי נגד גזענות, שהותיר עד היום את אותותיו בפיצוציות ומכולות שונות ברחבי העיר.

בשנה האחרונה יזמה הקהילה קורס כלכלה וחברה לנשים מהעיר, שקיים כבר שני מחזורים. הנשים שהשתתפו בו החליטו ליזום פרויקט – מפגשים פתוחים לנשים בלבד אחת לכמה שבועות, שיהוו במה חברתית ותרבותית ויענו על צרכים ייחודיים לנשים. האתגר שמעסיק את עפרה גזית, אחת ממובילות הקורס, הוא כיצד לאפשר לנשים ולאנשים בכלל לחרוג מהיומיום שלהם לטובת מפגש ועשייה בקהילה. "הבנתי שצריך לייצר לאנשים צורך. אנשים מסתובבים בעולם, וכל המכבשים לוחצים אותם לתבנית מאוד ספציפית. לקום בבוקר, לעבוד, לפרנס. ברגע שאתה עושה חריגה קטנה, אתה גורם לאדם להבין שיש לו צורך. לנשים יש צורך להיפגש עם נשים. לכל בני האדם יש צורך להיפגש עם הגוף שלהם או במוסיקה. יש לאנשים צורך להבין את החברה שהם חיים בה. כל פעם שאתה מצליח לעשות חריגה קטנה, בן אדם מגלה את הצורך שלו, ומחפש לו מענה. צריך שיהיה לצדו אדם נוסף שיאמר לו 'בוא תן לי יד, ונמצא מענה לצורך הזה'".

יש לנו את 'חוק ענת' שאומר: 'הצעת – בצעת'. זה חוק שנועד למנוע מאנשים לצקצק בלשון ולומר 'חבל שאתם לא עושים ככה'. אם אתה רוצה משהו – תבצע אותו

לקהילה משתייכים מאות אנשים ברמות מחויבות שונה. חלקם "רק" הגיעו לערב למידה על כלכלה או השתתפו בהפגנה, חלקם שותפים בקבוצה שנפגשת באופן קבוע וחלק קטן, מצומצם יותר, מוביל פרויקטים או חבר בצוות המרכז. יחד עם זאת, אלפי אנשים נחשפים לתכני הקהילה ברשתות החברתיות ומקבלים את הניוזלטר החודשי. כך נוצרת מעין מטריה שמאפשרת לאנשים שונים למצוא את מקומם ולפגוש שותפים ליוזמות. "כל אחד אולי פעיל בזירה או בתחום שחשוב לו, אבל מבין בשלב מסוים שאי אפשר לייצר שינוי בקבוצה מצומצמת, ומחפש את השותפים הטבעיים לכך", אומרת אורית רמות, מדריכת קבוצת הכלכלה לנשים. "אם מישהו מתעסק באיגוד עובדים, מישהו בדיור ציבורי, מישהו בקבוצה פמיניסטית ומישהו בגישור בין חילונים לחרדים, בסופו של דבר לכולם יש משהו מאוד משותף, כולם רואים איזה שהם ערכים שהופכים אותנו לשותפים הטבעיים, כשכל אחד רוצה לפעול בתחום שלו". גאולה שוורץ, מהפעילות להקמת מרכז קהילתי בשכונת ח"ן ופעילה בתחום ההתחדשות העירונית, מוסיפה כי "אחת הביקורות כלפי המחאה היתה ריבוי האג'נדות. אני חושבת שזו דווקא אחת החוזקות של המחאה, כי בסופו של דבר המשותף בין כולם זה באמת האקטיביזם, האזרחות הפעילה. ברגע שאנשים יוצאים מהאדישות ופועלים לחברה טובה יותר – יש כאן טוב משותף בסופו של דבר, ניסיון להרבות באור ובטוב".

"מחלוקת היא דבר שיכול דווקא להפרות ולהרבות". קבוצת מפגש לחרדים וחילונים. צילום: קהילת הצדק החברתי רחובות

"מחלוקת היא דבר שיכול דווקא להפרות ולהרבות". קבוצת מפגש לחרדים וחילונים. צילום: קהילת הצדק החברתי רחובות

אחד הדברים הבולטים בקהילה הוא המגוון האנושי – חברים בה צעירים לצד גמלאים, חילוניים, דתיים וחרדים, ילידי העיר ואנשים שעברו להתגורר בה לאחרונה. "הניצנים של זה התחילו במחאה", מספרת עלינא גרין, פנסיונרית המתנדבת במשמר החברתי בכנסת. "הגיעו אוכלוסיות מאוד מגוונות, ועשינו את כל המאמצים שכולם יהיו בפנים. יכולת ההכלה הזו היתה מאוד מעצבת במחאה החברתית, ואת הדבר הזה הבאנו גם לכאן. הבנו שאנחנו רוצים לפגוש את 'האחרים'. אנחנו רוצים להפוך את החברה לפחות מגזרית. אחרי שאנחנו מחפשים מה משותף ביננו לאחרים, אנחנו מצליחים גם לדבר על המחלוקות ביננו בשיח שמוביל לקרבה". רינת שרון, חברת קיבוץ המחנכים בדרור ישראל וחברה בצוות המרכז, רואה במציאת המשותף בין ציבורים שונים היא אתגר גדול – אבל אפשרי. "צריך לקפוץ מעל משוכות השיח בתקשורת, ומעל לדימוי שכל אחד שהוא שונה ממך לא יכול להיות איתך במשהו משותף. כשנכנסים לשיח ולמפגש, מגלים שזה לא העניין. הפנסיה, למשל, היא נושא שמעסיק כל אזרח בחברה הישראלית".

על השאלה מה אפשר לייעץ למי שמעוניין להקים קהילה דומה ביישוב שלו, יש לחברות הצוות הרבה מה לומר. "אפשר ללמוד ממודלים שעובדים במקומות אחרים", אומרת ענת, "למשל את המודל של מפגשי הלימוד, המכונים "עמק השווה" אימצה גם קבוצה ירושלמית, כולל השם, ומאוד שמחנו על זה". רינת מוסיפה כי "זה יכול להתחיל משלושה אנשים ולצמוח, כל עוד הם שמים לנגד עיניהם את המטרה לרתום עוד אנשים לחוויה של התרוממות שנוצרת מתוך העשייה. זו חוויה שחשובה ליחיד, וקריטית ליכולת לשנות את המציאות". עלינא מדגישה את האחריות האישית: "המחאה הזו גרמה לנו להבין שאם לא ניקח אחריות על מה שקורה מסביבנו אף אחד אחר לא ייקח אחריות. אנחנו לא יכולים לסמוך לא על הממשלה לא על חברי הכנסת ולא על אף אחד. לא יעשו בשבילנו. האחריות הפכה להיות מאוד אישית, וזו המשמעות של האקטיביזם של כולנו".

ענת משתפת בנורמה של אחריות אישית שהתגבשה בקהילה ונקראת על שמה. "יש לנו את 'חוק ענת' שאומר: 'הצעת – בצעת'. זה חוק שנועד למנוע מאנשים לצקצק בלשון ולומר 'חבל שאתם לא עושים ככה'. אם אתה רוצה משהו – תבצע אותו. החוק הזה, שיושם במאהל רחובות, מיישם את עצמו גם בקהילת הצדק החברתי וגיליתי שהוא אומץ בקהילות בעוד מקומות. שאף אחד לא יגיד 'צריך שמישהו יעשה'. במאהל היו הרבה רגעים שאנשים באו ואמרו לנו 'אבל אתם לא עושים את זה טוב', 'מה שאתם באמת צריכים זה…' – אני אומרת – בוא תצטרף, תעשה". החוק מקבל חיזוק גם מכיוונו של אבי החרדי, שמוסיף כי "חוק ענת מופיע כבר בתלמוד, שבו נאמר "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא" כלומר, קורא האיגרת, יהיה השליח. מי שמציע הצעה, שיבצע אותה".

צריך לקפוץ מעל משוכות השיח בתקשורת, ומעל לדימוי שכל אחד שהוא שונה ממך לא יכול להיות איתך במשהו משותף. כשנכנסים לשיח ולמפגש, מגלים שזה לא העניין. הפנסיה, למשל, היא נושא שמעסיק כל אזרח בחברה הישראלית

"ההצלחה של הקהילות טמונה ביכולת ליצור צורות חדשות עבור אנשים שעובדים שעות ארוכות כל יום בשביל קורת גג ומזון במקרר", אומרת שירי, "צורות שיקלו קצת מעקת החיים, ושיאפשרו לאדם שיוכל לחשוב על החיים שלו עם עוד אנשים. שתהיה לו הפניות הזו, להפסיק להיות אטום בודד בחלל החלול – ולחזור להיות בסולידאריות, בערבות. להפחית את הניכור ביני לאנשים אחרים, גם ברמות הנפש וגם ברמת הכלכלה. לבנות קהילה, זה העניין."

ענת אומרת שרחובות היא חלק מסיפור גדול יותר על מחאה של מאהלים והפגנות שתורגמו ליוזמות חברתיות מלמטה, מהשטח. "קמו המון יוזמות – קואופרטיבים, קהילות, קבוצות פעילות, המשמר החברתי, תקשורת אלטרנטיבית, עסקים חברתיים. המון אקטיביזם צמח מהמחאה. רחובות זה מיקרוקוסמוס, החברה הישראלית רק בקנה מידה קטן יותר. מוזמנים לבוא ולהעתיק את המודל".