בית המשפט העליון יתכנס מחר (שלישי) לדיון נוסף בעתירה שזכתה לכינוי 'בג"ץ הבוגדת'. בהחלטה מנובמבר 2018 קבעו בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שלא יתערב בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול ששלל את זכויותיה של אישה בהליך גירושין ברכוש המשותף, עקב טענה שקיימה מערכת יחסים מחוץ לנישואים.

לאחר פסק הדין בעליון הגישה העותרת בקשה לדיון נוסף על ידי עו"ד איל מנחם ומרכז רקמן, בטענה שלבגידה ניתן משקל משמעותי בהחלטת בית הדין הרבני, אף שהיא לא היתה צריכה להוות שיקול בהחלטות על הרכוש. לטענת העותרת, פסק הדין של בית הדין הרבני צמצם את עילת ההתערבות וסטה מהלכת בבלי – הקובעת שהחלטות בנוגע לרכוש יקבעו לפי הדין האזרחי ולא לפי הדין הדתי.

בנוסף טענה העותרת שפסק הדין של בית הדין הרבני סוטה מההלכות הנהוגות, לפיהן אין להתחשב באי נאמנות מינית בכל הנוגע לחלוקת רכוש, והופך את שאלת הנאמנות לעניין שמשפיע על ענייני רכוש – החלטה שתוביל לעליית טענות כאלה בהליכים משפטיים, ובך תפגע בנשים ובזכותן לכבוד.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות קיבלה את הבקשה לדיון נוסף, וקבעה שהוא יתקיים בהרכב מורחב של תשעה שופטים. בראש ההרכב תעמוד חיות, והוא יכלול את השופטים שנתנו את פסק הדין: אלכס שטיין ודוד מינץ, שחתומים על דעת הרוב, ויצחק עמית שנתן את דעת המיעוט. בנוסף ישבו בהרכב השופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, דפנה ברק-ארז, נעם סולברג והמשנה לנשיאה חנן מלצר.

החשש: הפיכת תיקי הגירושין ל'תיקי ניאוף'

בני הזוג התחתנו בשנת 1982, ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 2013 הגיש הבעל תביעה לגט בה טען שהאישה מורדת ואינה מקיימת יחסי-אישות, נואפת עם גבר זר, ואיננה מנהלת חיי משפחה תקינים. בהתחלה האישה סירבה להתגרש, אבל לאחר דיון שהגיע לעליון הם התגרשו בהסכמה, אחרי הגירושים נמשכה המחלוקת בין בני הזוג על חלוקת הרכוש, שבמרכזה בית שנבנה על מגרש שקיבל הבעל בירושה מספר חודשים לפני שהזוג התחתן. הזוג התגוררו בבית למעלה מעשרים שנים, עד 2013. בית הדין הרבני קבע כי לאישה לא יהיו זכויות במגרש.

האישה עתרה לבג"צ כנגד החלטת בית הדין הרבני הגדול ע"י עורך הדין איל מנחם. בעתירה נטען שבית הדין חרג מסמכויותיו כשקבע שבגלל טענת הבעל שאשתו בגדה בו נשללת ממנה הזכאות לשיתוף ברכוש. השופטים בהרכב דנו בשאלה האם נשללה מהאישה הזכאות לרכוש בגלל טענות הבעל שבגדה בו.

השופטים אלכס שטיין ודוד מינץ, שהיו בדעת הרוב, חשבו שה'בגידה' הייתה רק אחת מהסיבות בגללן נשללה מהאישה הזכאות. "בית הדין הכניס במניין השיקולים אשר שוללים את קיומה של שותפות שוות זכויות בבית את העובדה כי האישה, בעודה נשואה לבעל, קיימה מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר… הנני סבור כי שקילתה של עובדה זו כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק, ובוודאי שאיננה מהווה חריגה מסמכות", כתב השופט שטיין בפסק הדין.

השופט יצחק עמית, שהיה בדעת המיעוט, חשב שיש לבטל את פסק הדין של הבית הדין הרבני מכיוון שהוא חרג מסמכויותיו: "מצאתי להתערב בפסק דינו של ביה"ד הרבני הגבוה. זאת, מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על ענייני רכוש, בניגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו".

פסק הדין עורר תגובות קשות והעלה בקרב העוסקים בתחום דיני המשפחה וזכויות נשים חשש מכך שתיקי גירושים יהפכו להיות תיקי ניאוף, שיפגעו בפרטיות ויכניסו מרכיב 'אשם' להליך הגירושין. השלכה נוספת ממנה חוששים משפטנים היא שההחלטה על  רכושו של אדם תיקבע לפי הערכאה בה מתנהל ההליך – בית המשפט למשפחה או בית הדין הרבני. פער כזה עלול להגביר את 'מירוץ הסמכויות', מצב שבו בני זוג שמתגרשים 'מתחרים' ביניהם מי יהיה הראשון שיפנה לערכאה שיפוטית, ובכך יקבע היכן יתנהל הליך הגירושין.