לפני חמש שנים העם דרש צדק חברתי. מה שהתחיל באוהל צנוע בהובלת אישה צעירה שלא היה לה איך לשלם על מגוריה, הפך למחאה החברתית הגדולה בתולדות המדינה. על מה הייתה המחאה? מה דרשנו אז, ומה התממש מאז? אילו גלגלים החלו לנוע בעקבות המחאה? ומדוע כולם טוענים שהמחאה נכשלה, כשבעצם ההצלחה הגדולה ביותר שלה עדיין לפנינו?
אולם, המאמץ המשותף, המרכזי והמבטיח ביותר של השאיפה לחברה טובה יותר, הוא בהתאגדות. עשרה קבין של מחאה ודרישה לצדק חברתי ירדו על ישראל לפני חמש שנים, ותשעה לקחה התאגדות העובדים
נודה על האמת, כשיצאנו למסע הזה, בעקבות המחאה החברתית, חשבנו גם אנו לחפש את התשובה לשאלה 'מדוע נכשלה המחאה?' אולי זהו טבעו של פיכחון שלאחר ליל חלומות סוער, או שמא התעמולה היעילה שמנהלים כוחות שונים כנגד ערכי הצדק והשוויון, שגרמו גם לנו לחשוב כי ערכי המחאה התפוגגו כמו הדי קריאות המפגינים לאחר שההפגנה פוזרה.
ישנו תחום אחד, נהיר, מוחשי וקרוב אצל כל אדם, שבו קל לחוש שהמחאה לא השיגה מטרותיה: קשה לחיות פה, עדיין. יוקר המחייה, יוקר הדיור, יוקר הגבינה, יוקר התחבורה – כל אלו עוד איתנו ומכבידים על כל איש ואישה המקיימים עצמם מעבודתם, אשר, בממוצע, אורכת שעות רבות מדי ומשתלמת שכר נמוך מדי. לא רק המחיר מעיק; זה גם חוסר הצדק ותחושת העלבון שבידיעה שבעוד שאתה ואת נאנקים תחת יוקר המחייה, מיעוט קטן דווקא מתעשר ממנו.
ויש גם את חוסר הצדק והעלבון בידיעה שלמרות שמדינת ישראל היא מדינה עשירה, עם הכנסות גבוהות ומשאבים עצומים, ההוצאה הציבורית על חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון אישי ועוד עניינים חשובים לכל אזרח ואזרחית היא מהנמוכות שבעולם המפותח. וכך מתחזקים החזקים ונחלשים החלשים, הפערים מתרחבים ואי הצדק מושל בכיפה.
המצב, בהקשרים אלה, נשאר ממש כפי שהיה כאן טרם פרוץ המחאה. כך שמן הניסיון מתחייבת הידיעה כי המחאה האדירה כשלה, וכי הקיץ ההוא גווע. או שמא יש לראות זאת אחרת?
חוק שימור האנרגיה הוא מושכל יסוד במדעי הטבע. פחות ידועה העובדה כי רעיונות וחלומות משמשים כאנרגיה חברתית שגם היא מתגלגלת לכדי מעשים והגשמה, בהגיע זמנם. מאות האלפים שצעדו ברחובות לפני חמש שנים התניעו תהליך שלא בא עדיין אל תומו. סודו הפנימי של התהליך הוא זה: ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי, התגשמות חזון הדורות, הייתה צריכה להיות אחרת; ישראל שוויונית, מבוססת על רעות וערבות הדדית, ישראל יפה. ולסוד הזה יש בת לוויה עקשנית: הידיעה כי ישראל עוד יכולה להיות אחרת, שהחברה הישראלית עשויה להגשים את הטמון בה.
אל מול רדיפת הבצע, האלימות והגזענות, שאף הן עדיין מבקשות להעמיק שורש אצלנו, מתפקעים אלף מאמצים של אלף ידיים בתוכה של החברה הישראלית היום. כל מי שפוקח עיניו לרווחה פוגש בם: בחינוך, בקואופרטיבים, בתנועות חברתיות, ארגוני מחאה ומאבקים, עשרות אלפי ישראלים ממשיכים וממשיכות לתור אחר האופן שבו תוגשם מציאות שכזו, מציאות חלופית וראויה מזו שקיימת בישראל שלנו.
אולם, המאמץ המשותף, המרכזי והמבטיח ביותר של השאיפה לחברה טובה יותר, הוא בהתאגדות. עשרה קבין של מחאה ודרישה לצדק חברתי ירדו על ישראל לפני חמש שנים, ותשעה לקחה התאגדות העובדים. מאות אלפי עובדים התאגדו בהסתדרות החדשה בשנים האחרונות, נטלו את גורלם בידיהם, ופעלו על מנת להגשים את הצדק החברתי, קודם כל, במקום העבודה שלהם.
מבחינת התודעה הציבורית, מדובר בתהליך נסתר, הרוחש מתחת לפני הקרקע, וכנראה שטוב שכך. אך מי שליבו קשוב יוכל עדיין לשמוע את המיית הציבור הגדולה עולה מכל הכיכרות והרחובות: העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!
