יוסי אלקובי, הבעלים והמנהל של מפעל בקאי לריהוט בהזמנה מיוחדת, הציג בפנינו את עובדי המפעל אותו הוא מנהל, רובם בני למעלה משישים. "בעמדה הזו עובד אדם בן 73. הוא כבר לא כאן כיוון שהוא מסיים מוקדם. שני עובדים נפטרו לי בזמן האחרון", הוא מסביר. לדבריו, הוא מתקשה למצוא כוח אדם לנגרות וצביעה, "והכל מתוכנת וממוחשב".

על רקע הדיונים על מעבר החינוך המקצועי ממשרד הכלכלה למשרד החינוך, אלקובי, שבנוסף להיותו בעל מפעל, הוא מכהן כנשיא התאחדות המלאכה והתעשייה, מתריע מפני פגיעה בחינוך המקצועי בישראל. על פי סקר שביצעה ההתאחדות, חסרים במשק 2,780 עובדים במקצועות המלאכה והתעשיה: מפעילי ציוד ומכונות, מסגרים, רתכים, חרטים, נגרים ועוד. עובדים במקצועות נדרשים אלו ניתנים להשמה באופן מיידי.

"אין דור המשך. תוך שנתיים שלוש נשמע דברים מאוד קשים ומפעלים יסגרו", אמר אלקובי, והציג דוח שרשם ממש באותה עת לרואה החשבון שלו בו הוא מציין כי ייתכן ויאלץ לסגור את המפעל. "אין לי שום עניין לשלם הוצאות של 250 אלף שקל על מפעל כל כך גדול כשאין לי עובדים". לדבריו התעשיה הקטנה והבינונית מקיפה כ-95% מהתעשיה בישראל. "אנחנו המנוע שמניע את הכלכלה בישראל. אנחנו אלה שמשלמים 59% מיסים לקופת המדינה, ואנחנו לאט לאט נעלמים". בחמש השנים האחרונות לדבריו נסגרו כ-700 מפעלים קטנים ובינוניים על רקע של מצוקת כוח אדם, והקצאה לא הוגנת, לדבריו, של הרכש הממשלתי המעדיף לקנות מן התעשיינים הגדולים.

אלקובי אומר כי לא ניתן להשלים עם מציאות בה רק 37% מתלמידי בתי הספר לומדים במסלולים טכנולוגיים, ו-4% בלבד במסלולים התעשייתיים. הוא הדגיש את חשיבותה של התנסות מעשית בעבודה, מהסוג שמתקיים בחינוך המקצועי (תחת משרד הכלכלה) ואינו מתקיים בחינוך הטכנולוגי (תחת משרד החינוך): "בגרמניה אדריכל שגמר מכללה לא מקבל תעודת אדריכלות אם הוא לא יושב שנה ועושה סטאז' בנגריה".

לפני זמן לא רב נסע אלקובי עם משלחת של משרד הכלכלה לסיור בבתי הספר המקצועיים בגרמניה, והוא סבור שיש לנו מה ללמוד בארץ מהנעשה שם. לדבריו, כ-40% מהתלמידים בגרמניה לומדים מקצוע. תלמידי התעשייה הכבדה לומדים בבית הספר יום אחד בשבוע, ובארבעת הימים האחרים ישנו חוזה בינהם לבין מפעל שקולט אותם. התלמידים משתכרים לדבריו כ-550 יורו בחודש, והתעודות המונפקות להם מטעם התעשיינים מוכרות בכל מדינות ה-OECD.

"שאלתי שם תלמיד שעובד במכונאות איך הוא מרגיש כשהוא בוחן את עצמו מול חבר שלו שלומד באוניברסיטה מנהל עסקים או משפטים", מספר אלקובי "הוא ענה לי – 'זה מה שאני אוהב'. השרישו בתלמידים האלה שזה כבוד ויש לזה ערך. שאין בושה להיות איש מקצוע. והתלמידים הללו הולכים לבתי הספר המקצועיים בגאווה, וזה עצום".

יוסי אלקובי במפעל בקאי. צילום: דבר ראשון

יוסי אלקובי במפעל בקאי. צילום: דבר ראשון

הוא סבור שהשיח על בתי הספר המקצועיים נתון ללחצים פוליטיים ומאבקים קטנוניים בין משרדי החינוך והכלכלה. לדבריו יש לאמץ את המודל הנהוג בגרמניה, שם מתקיים שולחן עגול בין משרדי החינוך והתעשייה, לצד מחלקת המחקר התעשייתי של האוניברסיטה המגישה למקבלי ההחלטות דו"חות מחקריים על מצב התעשייה בשטח, ואיגודי העובדים והתעשיינים. "שישבו איתנו" הוא אומר, "אנחנו מכירים את ריצפת הייצור ויכולים להאיר את הדרך הזו. שיבואו ויעשו שולחן עגול ויביאו אנשים מהשטח שיציפו את הדברים החוצה".

אלקובי מעוניין גם לחזק את ההכשרה של התעשיינים עצמם, ביחס לקליטת נוער להכשרה, עבודה וחניכה, ולעודד אותם לקלוט נוער עובד לחניכה באמצעות הקלות מס וסבסוד תהליך החונכות. לדבריו חשוב ליצור עבור הנער הלומד מקצוע חוויה חיובית, מסקרנת ומחזקת היוצרת גאווה. "אני רוצה לעשות פה כיתת לימוד ל-18 תלמידים, שנעשה הכשרה פנים מפעלית" הוא מספר על החזון האישי שלו, "שתלמידים יילכו לעבוד גם בנגריות אחרות. יש לי פה אנשי מקצוע נהדרים שאני יכול לשלם להם את שעת העבודה שלהם עבור לימוד וחינוך. תלמיד שיבוא לפה יצא לשוק וירוויח כסף מצויין. אפשר להגיע ל-10-13 אלף שקלים בחודש ויותר".