האסון הכבד בנמל ביירות אתמול (רביעי) לא הפתיע את פרופ' אהוד קינן, חוקר בטכניון ונשיא החברה הישראלית לכימיה. לדבריו, אסון דומה יכול להתרחש גם בישראל, עקב רגולציה ממשלתית חלשה יחסית על חומרים מסוכנים. ההבדל העיקרי שהוא רואה בין ישראל ללבנון הוא שהחברות התעשייתיות פועלות במקצועיות – מצב שיכול להשתנות.

בשנים האחרונות עמד קינן בחזית מאבק ציבורי להוצאת חומרים מסוכנים מנמל אחר, המרוחק מביירות כ-130 קילומטרים בלבד – נמל חיפה. יחד עם פעילים וארגוני סביבה הזהיר קינן שמיכל האמוניה שהציבה 'חיפה כימיקלים' בנמל מסכן את תושבי האזור, מאחר שבמקרה של ירי טילים עליו או על אניות המובילות אליו אמוניה, החומר עלול להתפזר באוויר ולפגוע קשות באלפי אנשים. המאבק רשם ניצחון כאשר המדינה ובתי המשפט קבעו שיש לרוקן את המיכל.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מפגינים נגד מיכל האמוניה. (צילום: דוברות עיריית חיפה)

"האסון בביירות הוא לצערנו חוליה נוספת של אסונות ברחבי העולם במאה השנים האחרונות", אומר קינן בשיחה עם 'דבר', "האסון הגדול ביותר התרחש בנמל של טקסס ב-1947, בו היה מאגר שקי דשן מוצקים מסוג אמוניום חנקתי. זה היה ממוקם במקום מרכזי, במצבור גדול מדי, סמוך מדי לאזורים מאוכלסים וחיוניים, ובצורה רשלנית. כשהתחילה אש מסיבה כלשהי, היה פיצוץ באנייה והנמל נמחק. מתקנים פטרוכימיים ובתי זיקוק נשרפו כליל. גל ההדף הפיל מהשמיים שני מטוסים. את העוגן של האנייה מצאו במרחק שלושה קילומטרים.

"האירוע בטקסס מאוד דומה למה שאירע בבירות – התחילה דליקה, מחזה מרהיב של עשן כתום, צהוב ואדום, באו הרבה צופים לשטח ונפגעו. זהו צבע של תחמוצות חנקן, וכשרואים עשן בצבעים כאלה, צריך להתחפר הכי עמוק שאפשר באדמה, או להתרחק.  ואז הגיע הפיצוץ השני, שמחק את כל הכבאים המסכנים שבאו לכבות את השריפה הראשונית וכל מי שהיה בסביבה. הפיצוץ הוא אותו פיצוץ, עם אותו תהליך כימי."

"נראה שהבנייה בביירות לא כל כך גרועה. הבניינים ברובם עמדו, ורק התכולה שלהם התרסקה. זה מסביר את מספר ההרוגים הקטן יחסית לעומת האירוע בטקסס."

עשן ולהבות מיתמרים מעל אתר הפיצוץ בביירות (צילום: AP Photo/Hassan Ammar)

מה זה אמוניום חנקתי, ומה הופך אותו לכל כך מסוכן?
"אמוניום חנקתי הוא דשן מאוד מרוכז ועשיר בחנקן. הבעייה היא שאי אפשר לכבות דליקה באמוניום חנקתי. כיבוי מחייב מניעת חמצן, וזה לא אפשרי כי אספקת החמצן באה מתוך החומר עצמו."

בתעשייה הכימית של מפרץ חיפה יש גם אמוניום חנקתי?
"כן. אני מקווה מאוד שבשום שלב של הייצור או האחסון של החומר הזה במפעל 'דשנים' הם לא מחזיקים כמויות גדולות. כל כמות מעל ל-100-200 טונות במקום אחד, עלולות לגרום לתוצאות הרסניות במקרה של פיצוץ. אני נוטה להאמין ששם מתייחסים לחומר הזה בהרבה יותר יראה וכבוד מאשר בביירות". (מחברת כימיקלים לישראל נמסר בתגובה: "ב'דשנים חיפה' משתמשים בחומר שמיועד אך ורק לחקלאות, אינו נחשב נפיץ, ומגיע מדולל במים, כך שאינו מסוכן כלל").

המתכון לאסון: רשלנות, רגולציה ושחיתות

מנסיונך, מהם התנאים הפיזיים והחברתיים שמובילים לאסונות מהסוג הזה?
"יש שלושה פרמטרים שמתחברים יחד כמתכון בטוח לאסון: רשלנות טכנולוגית, רגולציה חלשה ושחיתות שלטונית. השילוב בין שלושתם ביחד, שקיים בשפע בביירות, מוביל כמעט בוודאות לתוצאה כזו. אם לא היינו מצליחים לרוקן את מיכל האמוניה, אין לי ספק שגם אצלנו זה היה קורה, בהבדל אחד חשוב: אמוניה לא הורגת בפיצוץ, רק שהיא הרבה יותר יעילה – היא מרעילה בשקט ולכן יותר מסוכנת לחיי אדם.

"סיימתי כעת לכתוב ספר בשם 'מלחמת האמוניה במפרץ', וזה לא ספר בכימיה, אלא ספר בפוליטיקה. זהו קורס מבוא לדמוקרטיה. כל הכשלים השלטוניים שהתגלו בפרשת האמוניה, זה פשוט היה קדימון לקראת מה שקורה היום במדינה. למרות שאין מיכל אמוניה, הכשלים השלטוניים נוכחים גם היום בישראל. ההתנהגות של גורמי הממשל אז קיים גם היום – רשלנות מקצועית, שחיתות שלטונית והתנהגות הרגולטור – אין בעל הבית, ואין מי שמטפל במשבר הקורונה וגם הרבה דברים אחרים. האמוניה זה רק בזעיר אנפין.

מיכלי חומרים מסוכנים בקרבת בתי מגורים במפרץ חיפה (צילום: ארז רביב)

"להגיד לך שאני סומך על פיקוד העורף או על המשרד להגנת הסביבה? ממש לא. על סמך ההתנהגות שלהם לאורך השנים, אני יודע איך הם עובדים, איך הם בונים דו"חות, לפי מסקנות רצויות מראש, וככה זה נראה. חוץ מזה, יש בעיה של מינויים פוליטיים."

"אנשי כימיקלים לישראל מקצועיים, הרגולציה היא שחלשה"

מה חשוב לבדוק בישראל כלקח מהאירוע בביירות?
"אין לי רשימה מוכנה. אני יכול לומר לך דבר פשוט – צריך פשוט לקרוא את התקנים הבינלאומיים לכל חומר, ולעבוד לפי הספר."

למרות שהוא מודאג מחולשת הרגולציה, קינן סבור שהתעשייה הישראלית אינה מתנהלת ברשלנות. "על פי היכרותי, אנשי כימיקלים לישראל הם אנשים מקצועיים שעובדים נכון, ועובדה שלא היו להם אסונות בכל ההיסטוריה שלהם. נכון שנפרץ להם סכר וזיהם נחל בנגב, קרה אסון סביבתי, אבל לא נהרגו שם אנשים כמו בביירות. אני חושב שהם עושים את העבודה, לא בגלל רגולטור טוב, אלא כי יש להם מהנדסים טובים ואנשים אחראיים שמנהלים את העסק."

"אני לא יכול להגיד לך איפה בדיוק יש חומרים מסוכנים. אני מסתכל מי האנשים שמנהלים את החומרים המסוכנים, ואם אפשר לסמוך עליהם אז הכל בסדר. הבעיה היא שהרגולציה מאוד חלשה."