הפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה לפני 75 שנה לא רק הרגה מאות אלפים. ניצולי הפצצה חיו עשרות שנים עם תחושת בושה, כעס ופחד. רבים ביפן האמינו שמחלות הקרינה מדבקות ותורשתיות.

חלקם הסתירו את היותם ניצולי ההפצצה. בלב אחדים ניטע הרצון לנקום. חלק ראו את יקיריהם מתים בזה אחר זה בגלל נזקי הקרינה ותהו – האם אני הבא בתור?

כיום, גילם הממוצע של הניצולים הוא 83. ככל שהתבגרו והזדקנו רבים מהם החלו לחוש דחיפות; הם כמהים לראות את העולם נפטר מהנשק הגרעיני, ומרגישים שליחות לספר לדור הצעיר, ממקור ראשון, על זוועות הנשק האטומי להן היו עדים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

במרכז השלום בהירושימה, המוזיאון הרשמי של העיר לזכר האסון, מציגים לרגל 75 שנה להטלת הפצצה, תערוכת ציורים של כמה מהניצולים. אלה סיפוריהם.

אייקו אואדה | "הבזק האיר את השמיים ואת ההרים"

אייקו אואדה, אז בת עשר, הייתה בדרך לבית הספר כשהבחינה בפטריית האש."הבזק האיר את השמיים ואת ההרים מהנקודה בה נפלה הפצצה. ענן יפה כל כך עלה מהארץ, והוא היה כה קרוב שחשתי שאני עולה איתו".

ציורה של אייקו אואדה (Drawn by Ueda Eiko, Collection of the Hiroshima Peace Memorial Museum)

קוקו קונדו | "קפטן רוברט לואיס לא היה מפלצת. הוא היה רק עוד אדם"

קוקו קונדו. "הגיע הזמן שאנחנו בני האדם נתאחד על מנת לחסל את הנשק הגרעיני" (AP Photo/Eugene Hoshiko)

לקוקו קונדו (75) הייתה כילדה משימה סודית: נקמה. היא הייתה נחושה למצוא את האדם שהטיל את פצצת האטום על עירה הירושימה, האדם שגרם לסבל כה רב ולכוויות האיומות שראתה בפניהן של ילדות בכנסיה של אביה. למצוא אותו, להכות אותו ולבוא עמו חשבון.

הייתה לה הזדמנות לעשות זאת ב-1955. קונדו בת העשר הופיעה בתוכנית טלוויזיה אמריקנית בשם "אלו חייך", שסיפרה את סיפורו של אביה, קיושי טנימוטו, אחד משישה ניצולים שתוארו בספרו של ג'ון הרסי 'הירושימה'.

קונדו הביטה בשנאה על אורח אחר בתכנית: קפטן רוברט לואיס, טייס המשנה של מטוס ה-B-29  'אנולה גיי', שהטיל את הפצצה.

הירושימה הפכה מקום יפהפה, אבל פצצות אטום עדיין קיימות ומתקפה אטומית נוספת תשמיד את העולם"

בזמן שקונדו, ששרדה את ההפצצה כתינוקת, תהתה אם תוכל לממש את הנקמה אותה דמיינה ולהכות אותו, מנחה התוכנית שאל את לואיס כיצד חש לאחר הטלת הפצצה. "כשהבטתי מטה על הירושימה, כל שיכולתי לחשוב היה 'אלוהים, מה עשינו?'", השיב.

קונדו ראתה דמעות נקוות בעיניו, ושנאתה התמוססה מאיליה. "הוא לא היה מפלצת. הוא היה רק עוד אדם… ידעתי שעלי לשנוא את המלחמה, לא אותו", אמרה. היא הוסיפה כי היא אסירת תודה על שפגשה את לואיס פנים אל פנים, משום שזה עזר לשנאה להתפוגג.

ועדיין, היא סבלה משנים של השפלה ומדעות קדומות, איתן הייתה צריכה להתמודד ככל שהתבגרה. יום אחד בנערותה נאמר לה להתפשט עד לתחתוניה בוועידה רפואית באודיטוריום. הארוס שלה שעמו הייתה אמורה להתחתן, דחה אותה בשל היותה ניצולת הפצצה האטומית.

כיום, קונדו פוסעת בעקבות אביה, ועסוקה בלהעיד בפני בני נוער וצעירים. "הירושימה הפכה מקום יפהפה, אבל פצצות אטום עדיין קיימות", היא אומרת, "ומתקפה אטומית נוספת תשמיד את העולם. הגיע הזמן שאנחנו בני האדם נתאחד על מנת לחסל את הנשק הגרעיני, יש לנו תקווה".

ימאדה סומוקו | "היה הבזק"

ציורו של ימאדה סומוקו (Drawn by Sumako Yamada, Collection of the Hiroshima Peace Memorial Museum)

"היה הבזק. ראיתי אור כמו קשת בענן", מספר ימאדה סומוקו שהיה בן 20 כשנפלה הפצצה על הירושימה. הוא עמד כ-8 ק"מ מהנקודה בה התפוצצה הפצצה. את הציור יצר בגיל 49.

לי יונג קיאון | "כעת אין לי יותר ממה להסתתר"

לי יונג קאון. "אני מבקש מהצעירים שלעולם לא ישכחו אותנו" (AP Photo/Eugene Hoshiko)

לי יונג קיאון (92) שמר בסוד קרוב ל-70 שנים את היותו ניצול פצצת האטום. אפילו לאשתו לא סיפר. כשהיה בן 16, בבוקר השישה באוגוסט 1945, הוא הביט בשמיים הכחולים הופכים צהובים -כתומים. הוא סבל מכוויות בפניו ובצווארו, שהחלימו רק לאחר ארבעה חודשים.

במשך שנים הוא פחד שאנשים עלולים לשים לב לסימני הכוויות שעל פניו. כשחזר לעבודתו התרחקו ממנו ומ"מחלת הפצצה". הוא החליט שלא לספר לאיש מה שקרה לו, וחי תחת שם יפני: מסאיצ'י אגווה, עד שלפני כשמונה שנים החל לדבר על שאירע. "כעת אין לי יותר ממה להסתתר", הוא אומר.

בעוד 20 שנה מהיום הניצולים כבר לא יהיו כאן, אבל סיפוריהם חייבים להישמר"

כדור שני למשפחה טיוואנית שנולד ביפן, הוא מכשיר כיום צעירים שימשיכו לספר את סיפורם של ניצולי הפצצה. חשוב לו גם שילמדו על הקשיים בהם נתקלו קוריאנים ביפן.

בהירושימה היו עובדים קוראנים רבים, ובכללם כאלה שאולצו לעבוד בלא שכר במכרות ובמפעלים במסגרת מדיניות הקולוניזציה היפנית בחצי האי הקוריאני ב-1945-1910. כ-20 אלף מהם נהרגו, על פי הערכות, בהתקפה האטומית.

באזכרה שנערכה לנספים הקוראנים, הניח יונג קיאון פרח והתפלל על אלו שאינם. "אני מבקש מהצעירים שלעולם לא ישכחו אותנו ושיבינו את הטרגיות, את האבסורדיות, את האכזריות של המלחמה, כדי שהנשק הגרעיני ייעלם מהעולם כמה שיותר מהר. בעוד 20 שנה מהיום הניצולים כבר לא יהיו כאן, אבל סיפוריהם חייבים להישמר".

יונג קיאון, שצפוי לפגוש את ראש הממשלה שינזו אבה, על מנת לדרוש מיפן לעשות יותר על מנת להיאבק בנשק הגרעיני.

ריוג'י אישיגאי | "כשהבזק אור מוזר האיר את כל גופי"

ציורו של ריוג'י אישיאגי (Drawn by Ishigai Ryuji, Collection of the Hiroshima Peace Memorial Museum)

ריוג'י אישיגאי עמד במרחק של קילומטר מהמקום בו נפלה הפצצה. הוא היה אז בן 17. "הורדתי את הראש באופן אינסטינקטיבי כשהבזק אור מוזר האיר את כל גופי".

מיצ'יקו קודמה | "עבורי המלחמה אף פעם לא נגמרה"

מישיקו קודאמה. "האפלייה היא הדבר שיושב לי הכי כבד על הלב" (AP Photo/Eugene Hoshiko)

הצלקות החיצוניות שבגופה החלימו עם הזמן, אבל מישיקו קודאמה (82) אומרת שליבה מעולם לא החלים. "עבורי המלחמה אף פעם לא נגמרה. גם 75 שנים אחר כך, אנחנו ממשיכים לסבול מנזקי הקרינה… והנשק האטומי עדיין קיים".

היא הייתה בת 7 כשראתה את ההבזק בשמיים מכיתתה בבית הספר היסודי. רסיסי זכוכית נפלו עליה כגשם. בדרכה הביתה הכתף השמאלית שלה דיממה, כשאביה נשא אותה על גבו. היא ראתה ילדה פצועה קשה מביטה בה. גם כיום היא כואבת את פניה של אותה ילדה.

היא איבדה את בני דודיה האהובים, שבועות לאחר ההפצצה. לאחר מכן את הוריה ואת אחיה ואפילו את ביתה. כולם מתו מסרטן או מנזקי החשיפה לקרינה. קודמה חיה בפחד שהיא תהיה הבאה בתור.

היו גם ימים של אפליה והשפלה. יום אחד הלכה למרפאה והציגה את האישור הרפואי שלה. פקידת הקבלה ציינה בקול רם את רישומה כנצולת ההפצצה, ואישה שישבה לצידה קמה ועברה מקום. "אני עדיין חשה עצמי פגועה מהאפליה הזו", היא אומרת, "זה הדבר שיושב לי הכי כבד על הלב".

קאטו יושינורי | "לא הייתה לי ברירה אלא לברוח"

ציורו של קאטה יושינורי (Drawn by Yoshinori Kato, Collection of the Hiroshima Peace Memorial Museum)

"היה עלי לבחור אם לברוח או להישמע לקולות שמתחננים לעזרה", מספר קאטו יושינורי, שהיה בן 17 כשנפלה הפצצה. הוא היה אז בבית הספר. "בית הספר קרס לגמרי ועלה בלהבות. התלמידים ואנשי הצוות נכלאו בתוכו. 'הצילו!' אני עוד יכול לשמוע את הצעקות של ילדים שנחנקים ומשוועים לעזרה באוויר שעוד נותר להם. לא הייתה לי ברירה אלא לברוח בין דברים בוערים שנופלים".

ריוג'י אישיגאי עמד במרחק של קילומטר מהמקום בו נפלה הפצצה. הוא היה אז בן 17. "הורדתי את הראש באופן אינסטינקטיבי כשהבזק אור מוזר האיר את כל גופי".

קאיקו אוגורה | "שאמריקאים צעירים יידעו מה עשתה המדינה שלהם"

למרות שזיכרון היום שבו הוטלה הפצצה מעורר בה כאב, קאיקו אוגורה (84) נחושה להמשיך ולספר את סיפורה בסיורים שהיא מארגנת למבקרים באנדרטה בפארק השלום של הירושימה.

אוגורה הקימה את ארגון 'מתרגמים לשלום' ב-1984, כדי לתרגם את סיפוריהם של הניצולים, ובכללם את סיפורה האישי.

מה שסבלנו ממנו בעיקר היה תחושת האשמה, כשתהינו מדוע לא יכולנו להציל את המוני האנשים שמתו לנגד עיננו"

"בתחילה זה היה כואב נורא להיזכר באותם הימים", אמרה לאחרונה במפגש וירטואלי, "אבל אני רוצה שאמריקאים צעירים יידעו מה עשתה המדינה שלהם. אין לי כוונה להאשים אותם, אבל אני רוצה שידעו את עובדות, ושיחשבו עליהן".

קרוב ל-40 שנה חלפו מימי המלחמה ועד שחשה שהיא רוצה לספר את סיפורה. "מה שסבלנו ממנו בעיקר היה תחושת האשמה, כשתהינו מדוע לא יכולנו להציל את המוני האנשים שמתו לנגד עיננו". היום היא מוצאת נחמה בכך שהיא מספרת את עדותה. השנה, בגלל מגיפת הקורונה, הביקורים נדירים, אבל היא מתכוונת לארגן סיור וירטואלי באנדרטה ביום השנה להפצצה.