"את רואה את הבתים היפים פה בניצן?", שואלת איריס יהודה ומצביעה על הבית שלה, "אל תתבלבלי. זה אנשים שיושבים על משכנתאות גדולות וחובות. לבעלי היה חשוב לבנות בית בגודל שהיה לנו בגוש קטיף. 270 מ"ר, זה היה קטע עקרוני: 'אני בונה את מה שהרסו ועקרו לי'. ובנינו".

איריס יהודה. "בימים ההם אמרתי: אל תתנו לי את המיליון שקל האלה, תנו לי את מה שהיה לי כדי שאוכל להתחיל מחדש" (צילום: יונתן בלום)

יהודה (52) פונתה עם משפחתה מנווה דקלים ומתגוררת כיום בבית קבע בחלקו המערבי של היישוב. "קיבלנו מעט", היא אומרת, "גם אנחנו כשכירים, ובמיוחד החקלאים שיצאו בגילים מבוגרים. לקחנו הלוואה. בימים ההם אמרתי: אל תתנו לי את המיליון שקל האלה, תבנו לי את הבית שלי, תנו לי את מה שהיה לי כדי שאוכל להתחיל מחדש. אבל מה עשו? נתנו גרושים, ומשפחות נפלו. אנחנו חיים היום במצב בו אנחנו כל הזמן צריכים לכסות מינוס, זה החיים שלנו מאז הגירוש. יש הרבה אנשים שנפלו ולא הצליחו להחזיק".

"שחקו שחקו יא חולמים"

למרות הקשיים, ניצן הוא כיום יישוב קהילתי פורח. בתים פרטיים בצבעי חום-שמנת-אפור, מוסדות ציבור, בתי כנסת (סגורים בימי הקורונה), חוף ים, וכולם טובלים בזכרונות מרים. כשניצן הוקם לפני 15 שנה, במסגרת תכנית ההתנתקות, לא היו פה וילות. בין מאי לאוגוסט 2005 הונחו באתר, שבין אשדוד לאשקלון, כ-500 מבנים יבילים, "קרווילות", שיועדו לאכלוס זמני של כ-500 משפחות ממפוני גוש קטיף. עבור חלק מהמשפחות הזמני הפך קבוע.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

דו"ח מבקר המדינה (2006) קבע: "אין ספק כי המפונים, ילדים ובוגרים, קשישים וטף, סבלו מטראומה קשה ביותר עם פינויָם ובדרך פינויָם מרצועת עזה. המפונים שילמו עקב הפינוי מחיר אישי כבד. הטבת מצבם של המפונים ותנאי חייהם כיום היא חובה המוטלת על המדינה ומוסדותיה, חובה רבת חשיבות".

גם דו"ח של ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת הטיפול במפונים, בראשות השופט העליון לשעבר אליהו מצא, קבע (2010) כי "בולט כשלון הביצוע".

אבל מאז, עברו מרבית המשפחות לבתי קבע בחלקו המערבי של היישוב וביישוב השכן באר גנים, שהוקם ב-2012, במיוחד עבור המפונים ומתגוררות בו כיום כ-450 משפחות. (שמו הוא ראשי תיבות של תשעה מיישובי גוש קטיף שפונו: בדולח, אלי סיני, רפיח ים, גדיד, גן אור, נצר חזני, ניסנית, נווה דקלים, מורג).

בית קבע בבאר גנים. שמו של הישוב הוא ראשי תיבות של 9 מיישובי גוש קטיף שפונו: בדולח, אלי סיני, רפיח ים, גדיד, גן אור, נצר חזני, ניסנית, נווה דקלים ומורג (צילום: יונתן בלום)

אבל לא כולם נהנים מבית קבע. בשכונת הקרווילות בניצן נותרו עד היום כ-100 משפחות. המקום מיועד להריסה,עזוב ומוזנח. בשטחו עתידות להיבנות כ-700 יחידות דיור ומרכז מסחרי, אך עד שזה ייקרה, שלטי היישובים שפונו עדיין כאן כעדות לזמנים אחרים. על המיגוניות נותרו כתובות שצוירו בימיה הראשונים של השכונה: "נוער ניסנית", "רפיח ים", ציורי לבבות ובתים. "שחקו שחקו יא חולמים" כתב אלמוני על המיגונית בכניסה ליישוב.

שלטי היישובים שפונו עדיין כאן, בניצן, כעדות לזמנים אחרים (צילום: יונתן בלום)

"זאת אוכלוסייה שנפלה בין הכיסאות"

אוהד מרדכי (40), יו"ר פורום מפוני גוש קטיף, שפונה מניסנית, עדיין גר בשכונת הקרווילות. "השבע לא מרגיש מה שמרגיש הרעב", הוא אומר ומכוון אל יושבי בתי הקבע.

"ההבטחה ערב הפינוי", מספר מרדכי, "היתה שיימצא פתרון בינוי לכל המפונים עד שיושלם ההליך של המעבר לבתי הקבע. בפועל אנחנו כאן כבר 15 שנה. יש חתך נרחב מהאוכלוסיה שלא הצליח להגיע לפתרון של בית קבע. נתנו סוג של פיצוי לדור ב', אבל הוא היה מזערי ולא הספיק לרכישת מגרש. זאת האוכלוסייה שנפלה בין הכיסאות. 100 המשפחות שגרות בקרווילות של ההורים שלהן, לא נמצאות שם מרצונן החופשי. בניגוד לטענות של משרד החקלאות. הן קורבנות של המערכת".

אוהד מרדכי. "100 המשפחות שגרות בקרווילות הן קורבנות של המערכת" (צילום: אלבום פרטי)

לדבריו, ישנן משפחות שבשל מצוקה כלכלית, כילו את כספי הפיצויים שקיבלו. "הפרש הזמן בין יום הפינוי עד שהתקבלו היתרי הבניה היה גדול", הוא מסביר. "בזמן הזה חלק מהאנשים הפסיקו לעבוד. הרבה מאוד כסף מהפיצויים הלך למחייה".

לדבריו, המדינה לא חפה מפשע בנושא הזה, ועליה לקחת אחריות. "המדינה לקחה מאנשים את הבית", הוא אומר, "והיה צריך לדאוג שאותה קורת גג שהייתה להם, תהיה להם גם היום. לא משנה מה הסכומים שהתקבלו, יש בניצן כ-100 משפחות שאין להן קורת גג, ויש עוד מקרים של אנשים שבנו את הבית ונאלצו למכור, או שלא הצליחו לסיים לבנות אותו".

המדינה, הוא טוען, הסירה ידיה לחלוטין מהאחריות למקום: "בהתחלה המדינה התייחסה לישוב וטיפחה אותו, היו נכסים משותפים ושטחים ציבוריים. עם הזמן כל אחד משך את ידו מתפוח האדמה הלוהט הזה והיום אנחנו נמצאים במצב שאף אחד לא מעוניין לפתור את הבעיה. אין תקציבים, התחזוקה של היישוב נראית לא טוב. משרד הפנים לא מתקצב, משרד החקלאות לא מתקצב והכל נופל על הכתפיים של המועצה, שטוענת שהיא לא מקבלת תקציבים.

אתר הקרווילות בניצן. "המדינה לקחה מאנשים את הבית והיה צריך לדאוג שאותה קורת גג שהייתה להם, תהיה להם גם היום" (צילום: יונתן בלום)

ניצן. "כל התשתיות של הישוב לא מתאימות לישוב קבע" (צילום: יונתן בלום)

"כל התשתיות של הישוב לא מתאימות לישוב קבע. כל יום יש לנו מקרים חדשים של אנשים שמנותקים ממים וחשמל. אנחנו פונים למועצה ולמשרדי הממשלה ואף אחד לא נדרש לסוגיה, אולי אפילו מעדיפים לא להידרש אליה".

"חיים שם כמו במואסי (השבט הבדואי 'אל מואסי' שתושביו עבדו במשקים ביישובי גוש קטיף – ט.כ)", אומרת יפעת דבוש (37), שפונתה עם משפחתה מהמושב החקלאי בדולח, ומתגוררת כיום עם בעלה ושני ילדיה בבאר גנים. "הכל שם מוזנח, וחוץ מפעם בכמה שנים כשהתקשורת עושה שבועיים 'חג' על הגירוש, אין שם אף אחד שמקשיב ונותן מענה אמיתי".

"גוש קטיף זאת הייתה משפחה, ועדיין משפחה"

הימים שלאחר הפינוי צרובים בזכרונה של דבוש. "היינו כמה ימים במלון בים המלח ומשם עברנו למלון דירות באשקלון. זו היתה אחת התקופות ההזויות בחיים שלי. אין עבודה, אין לימודים ואין בית. הרגשתי תלושה, באוויר. זה גם גיל כזה של אחרי צבא שאת גם ככה מחפשת את עצמך, ולא היה עם מי להתייעץ כי כולם אבודים.

"לאט לאט חלק מהמשפחות התחילו לקבל קרווילות", היא נזכרת. "דודה שלי קיבלה והלכנו לאכול אצלה ארוחת צהריים. התחלתי לבכות מהתרגשות כי פתאום היתה קצת תחושה של בית, אוכל של בית. משהו כל כך טריוויאלי כמו קוסקוס היה הדבר הכי מרגש".

יפעת דבוש וילדיה בביתם בבאר גנים. "היינו בבועה, אבל זאת בועה שאני מרגישה שייכת אליה. זה העבר המשותף והכאב המשותף" (צילום: יונתן בלום)

שנה לאחר שעברה עם משפחתה לקרווילה עזבה את ניצן. "רציתי להתחיל את החיים. חיפשתי עבודה, לימודים, זוגיות. אנחנו אנשים מאוד רציונליים. עם כל הכאב והקושי חשוב לנו לא רק לשבת ולבכות על מה שקרה אלא להתקדם".

לבסוף, למרות שעזבה את הדת בשנות ה-20 לחייה, החליטה לקבוע את ביתה בבאר גנים עם הקהילה שבה גדלה. "גוש קטיף זאת הייתה משפחה, ועדיין משפחה", אומרת דבוש. "יש משהו שמרגיש מאוד בית בקהילה הזו. היינו בבועה, אבל זאת בועה שאני מרגישה שייכת אליה. זה העבר המשותף והכאב המשותף. הבן שלי בן 10 והשבוע היתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו על גוש קטיף, על מה זה היה בשבילי וכמה כואב לי שאני לא יכולה לקחת אותו למקום שגדלתי בו".

בבדולח הכל היה פתוח, הדלתות לא היו נעולות. ככה גם הרגשנו בקרווילות. פתאום בבאר גנים את מחויבת בגדר"

את ההבדל בין מה שהתרגלה אליו בבדולח לחיים בבאר גנים היא מרגישה היטב. "זה מתחיל מהבנייה הפיזית. בבדולח הכל היה פתוח, הדלתות לא היו נעולות, חברים נכנסים ויוצאים ויושבים בחצר שלך כאילו שזו חצר ציבורית. ככה גם הרגשנו בקרווילות. פתאום בבאר גנים את מחויבת בגדר. כשאנשים חוזרים אחרי יום עבודה הם נכנסים בשער של הבית וסוגרים. לא גדלתי ככה. אני באופן אישי עוד לא שמתי גדר כי קשה לי לסגור".

"סליחה, אני הבאתי את עצמי לפה?"

"אני עד היום אני לא תולה את דגל ישראל ביום העצמאות, לא יכול", אומר יהודה גרוס, שפונה לניצן מנווה דקלים. גרוס (62), נשוי, אב לחמישה ילדים וסב ל-14 נכדים, הוא בעליה של טמבוריה קטנה, הניצבת במבנה יביל מול המוזיאון למורשת גוש קטיף. ליד החנות ניצב צינור בטון המשמש כמיגונית, אחד מכמה עשרות כאלה שפוזרו, להגנה מפני ירי הטילים על הנגב המערבי.

"כשהגענו לגוש קטיף הרגשנו שליחים. יום אחד המדינה באה ואומרת: אדוני, אתה עכשיו מסוכן" (צילום: יונתן בלום)

גרוס התגורר עם אשתו בעצמונה שבחבל ימית, משם עבר, עם הפינוי החבל, למורג בגוש קטיף,  ומשם לנווה דקלים, שבו הקים את החנות הראשונה שלו. החנות פעלה כ-20 שנה. "התחלתי במסגור תמונות, המשכתי לשכפול מפתחות", הוא משחזר. כשפונה לניצן, הקים את החנות מחדש. "כשהגענו לפה עלה הצורך בטמבוריה", הוא מספר בחנות העמוסה, ומציג תמונות של אתרים מגוש קטיף שהוא מוכר בחנות הקטנה.

"ביום שהגענו לפה", משחזר גרוס, "נציג משרד השיכון, קראו לו יענקלה, אמר לי: 'הייתה לך חנות, הכל רשום לי. אל תדאג, תוך שלושה חודשים אנחנו בונים מרכז מסחרי'. אחרי כמה זמן שמו שלט, עד היום לא קם שום מרכז מסחרי. איפה שעכשיו המכולת, היה אמור להיות מועדון לחבר, אבל המועצה משכירה אותו למישהו שיעשה שם מכולת".

עזרו לי לבנות את החנות כדי לתת פרנסה למשפחה, ועכשיו אתה תובע אותי? אתם נורמלים? זו לא פתירת בעיות, זו יצירת בעיות חדשות"

מרכז מסחרי לא קם עד היום, וגרוס, כעבור שבע שנים, קיבל מהמדינה מכתב תביעה על שימוש לא חוקי, לכאורה, שהוא עושה במבנה החנות ודרישה לפנותה. "באנו למשרד השיכון, לשר השיכון דאז אורי אריאל, תבוא לפתור לנו את הבעיה, הוא גם היה ראש המינהלת, הוא מכיר, הוא אמר: 'אין לכם מה לדאוג, יהיה לכם מרכז מסחרי'.

"ופתאום המדינה החליטה שנמאס לה והתחילה לשלוח תביעות, רבע מיליון שקל קנס ופינוי מיידי של המקום, כי אתם פולשים. סליחה, אני הבאתי את עצמי לפה? זאת המדינה שהביאה אותי לפה. עזרו לי לבנות את החנות כדי לתת פרנסה למשפחה, ועכשיו אתה תובע אותי? אתם נורמלים? זו לא פתירת בעיות, זו יצירת בעיות חדשות.

אתר הקרווילות בניצן. "פתאום המדינה החליטה שנמאס לה והתחילה לשלוח תביעות, רבע מיליון שקל קנס ופינוי מיידי של המקום, כי אתם פולשים" (צילום: יונתן בלום)

על החנות בנווה דקלים שילם משכנתא. "שילמתי במשך 15 שנים, וסיימתי. כשבאתי לדבר על הפיצויים, אמרו לי שעל המבנה של החנות לא אקבל כלום. קיבלתי על הפעילות של החנות, לא על המבנה. זה לא עניין אותם. הלכתי לוועדה מיוחדת ואמרו לי: 'אדוני, ככה כתוב בחוק'. היחס היה כל כך מזלזל וקר.

"כשקראו לי להעיד בוועדת החקירה, אמרתי שם מה שאמרתי. בסוף הוועדה כתבה, שמוסדות המדינה צריכים להתייחס בצורה יותר מכילה, מקלה, מבינה. העניין פה זה לא רק החוק. זה לא מקרה נורמלי".

"הרגשנו בגידה כפולה ומכופלת"

גרוס לא נרגע. "הייתה פה בגידה בערכים. כשהגענו לגוש קטיף הרגשנו שליחים. המדינה שלחה אותנו לשם כי שם חשוב להתיישב, שם חסרים אנשים, מקום בתולי, והכל נחמד ויפה, ויום אחד המדינה באה ואומרת: אדוני, אתה עכשיו מסוכן. יום אחד הפכנו לקוץ שמפריע למדיניות של אריק שרון, שכמה חודשים לפני צעק שדין נצרים כדין תל אביב.

"הרגשנו בגידה כפולה ומכופלת. האדם שעזר לנו להתיישב בגד בנו. והתקשורת, הפרקליטות ובתי המשפט, המשטרה, הצבא והשב"כ, כולם רואים אותנו פתאום כאנשים מסוכנים שהולכים להרוג חיילים ולהשתגע. הפכנו למסוכנים לציבור".

גרוס אומר שהוא לא מסתכל על המשבר עם המדינה מנקודת מבט אישית, אבל מספר שמאז הפינוי אשתו לא עובדת. "כשגרנו בגוש היא עבדה, היא הייתה מנהלת חשבונות. אחרי הגירוש ניסתה שלוש פעמים להתחיל עבודה, כל פעם שהתחילה המצב הנפשי שלה התדרדר. הלכה לפסיכולוגית, שאמרה לה בשום פנים לא ללכת לעבוד, שזה עלול להגיע למצבים מאוד לא נעימים. מאז היא לא עובדת, 15 שנים. אישה בריאה ושמחה, אבל לא עובדת. הפרנסה ודאי שהצטמצמה. אבל אנחנו סומכים על עזרה מלמעלה", הוא אומר בחיוך.

האדם שעזר לנו להתיישב בגד בנו. והתקשורת, הפרקליטות ובתי המשפט, המשטרה, הצבא והשב"כ, כולם רואים אותנו פתאום כאנשים מסוכנים שהולכים להרוג חיילים ולהשתגע"

אחר כך הוא מספר על הבנים. אחד מהם שרת, בזמן ההתנתקות, ביחידה מובחרת בחיל הים: "שירות מאוד אינטנסיבי. הוא נכנס לשנה וחצי קבע ואחרי שסיים שאלו אותו אם הוא ממשיך. מאוד רצו שהוא ימשיך, והוא אמר להם: 'בשום פנים ואופן לא. חברים שלכם זרקו אותי מהבית'. הם מאוד הופתעו, כי לא הרגישו ממנו את האנטי במהלך השירות, לא ידעו שזה קשה לו".

בן אחר ששירת באותה תקופה במודיעין נתקל בקושי לחזור מהצבא למלון שבו התגוררו עד להקמת את הקרווילות. "הוא הסביר למפקדים שלו שהוא לא יכול לחזור למלון עם מדים, כי החברים שלו לא יכולים לראות את זה. בסופו של דבר הוא עזב את חיל מודיעין ושירת פה, בחיל חינוך".

מיגונית בניצן. "המדינה לא עשתה שום דבר כדי לשנות המצב, לא הקלו על פרט הכי קטן בתביעות המשפטיות, לא נתנו לנו להבין שיעזרו לנו בכל תחום" (צילום: יונתן בלום)

בן שלישי, שהתחיל לימודים בישיבת הסדר, החליט שהוא לא מוכן לשרת בקרבי. "המדינה ככה יורקת עלי, אני לא הולך לקרבי, הלך גם לחיל חינוך עד שהשתחרר. אלה דוגמאות", מסביר  גרוס, "לאיך שהנוער הגיב לחוסר האמון. לנתק בינינו ובין המדינה. המדינה לא עשתה שום דבר כדי לשנות המצב, לא ביקשו סליחה, לא הקלו על פרט הכי קטן בתביעות המשפטיות, לא נתנו לנו להבין שיעזרו לנו בכל תחום".

"אצלנו כולם קרביים"

השירות בצבא הוא סמל משמעותי לא רק לגרוס. "איפה שאני גדלתי", מספרת דבוש, "הרוב המוחלט התגייסו ליחידות מובחרות, לשירות משמעותי. זה חלק מהאופי, אהבת הארץ. זאת אהבה ללא תנאי. את מצפה מהאנשים שיושבים למעלה שגם הם יפעלו למען התושבים, וכשהם פועלים לא מתוך אהבת הארץ אלא מתוך אינטרסים זה מאכזב".

בזמן הגירוש הבן הגדול שלי אמר שאין מצב שהוא מתגייס לצבא, 'כי מי גירש אותנו?' אבל בסוף כולם אצלי הלכו לסיירות"

"אצלנו כולם קרביים", מתגאה איריס יהודה, אמא לארבעה – בת בכורה ושלושה בנים. הבת, שירן, מתגוררת בניצן, והבנים מתגוררים בבית ההורים. היא תסכים שיתרחקו ממנה רק אם זה יהיה למקום שיש בו ערך וקשר לאדמה.

"בזמן הגירוש", היא מספרת, "הבן הגדול שלי, אורי, אמר שאין מצב שהוא מתגייס לצבא, 'כי מי גירש אותנו?' הבית שלנו היה בית מאמץ של חיילים. אף אחד לא דמיין ולא חשב לרגע שמישהו יוכל לגרש אותנו משם, ובמיוחד לא יכולנו לדמיין ששרון יעשה דבר כזה. אבל בסוף כולם אצלי הלכו לסיירות".

מה השתנה?
"משהו בתוכם, בפנים. הרי אנחנו במדינת ישראל, ואלה ילדים איכותיים. כל ילדי גוש קטיף".

"רק יגידו שחוזרים, אני עוזבת הכל"

בניצן ובבאר גנים מתגוררות כיום גם משפחות שלא הגיעו מהגוש – משפרי דיור מהערים השכנות או כאלה שחיפשו לגור במרחב ההתיישבותי. הערבוב משפיע על אופי היישובים ומייצר גם קונפליקטים, בוודאי אצל אנשים שהקהילה הייתה משמעותית עבורם.

"הקהילתיות היא הדבר שהחזיק אותנו בשלבים הכי קשים בגוש קטיף", מספר גרוס, "וככל שהיה יותר קשה הקהילה התחזקה. הדבר הזה מאוד מלכד, כשאתה צריך לתמוך, ולטפל. ככל שהגוש נהיה מנותק יותר ונסעו פחות בין היישובים, הלכידות החברתית התחזקה. היום זה ירד בחמישים אחוז, למרות שגם כאן הקהילתיות חזקה. מישהו נוסע לבית חולים, מישהי יולדת, מביאים לה סירים. יש ערבות הדדית".

פסל עם שמות היישובים שפונו במוזיאון למורשת גוש קטיף (צילום: יונתן בלום)

"בעלי", מספרת יהודה, "היה נהג אוטובוס ועבר כמה פיגועים בגוש קטיף. כתוצאה מזה עבר כמה התקפי לב. עברנו דברים, אבל את האיכות, את הביחד, אין לנו פה. אני לא מרגישה גוש קטיף. אולי כשאני נוסעת לטלמון ונריה, שם גרים האחים שלי, אני קצת מרגישה את זה.

"ניצן זה לא גוש קטיף. משהו בי לא שלם. יש קהילה בניצן, יש בתי כנסת, מארגנים ערבים, אחד עוזר לשני – אם זה בצער, אם זה בשמחה. אבל להגיד לך שהיום אני גרה בחממה כמו בגוש, לא, ממש לא".

בנווה דקלים עבדה יהודה במועצה האזורית חבל עזה, כיום היא יו"ר ועד עובדי המועצה האזורית חוף אשקלון. "זה כמו לדאוג למשפחה", היא אומרת על התפקיד. "לעזור לעובדים, להרים את המועצה. אנחנו עושים עבודה טובה. אבל לא יעזור, אני עדיין רוצה לחזור לגוש. רק יגידו שחוזרים, אני עוזבת הכל".

"אני עכשיו חוזר לגוש קטיף, עם אוהל", אומר גרוס. מעל הדלפק בחנות שלו תלויה תמונה גדולה של נווה דקלים, מחוז געגועים. "הקשר למקום לא היה כמו קשר שיש למישהו שגר ברמת גן או בתל אביב".

למה?
"אולי זה חלק מהשבר של תרמתי וירקו עלי ודרכו עלי. הרגשתי טוב כשגרתי בגוש קטיף".

יש קהילה בניצן, יש בתי כנסת, מארגנים ערבים, אחד עוזר לשני – אם זה בצער, אם זה בשמחה. אבל להגיד לך שהיום אני גרה בחממה כמו בגוש, לא, ממש לא"

למרות הכל, גרוס מוצא משמעות בחיים בניצן. "הקשר שלנו עם קיבוץ ניצנים", הוא אומר. ניצן קם על אדמות קיבוץ ניצנים, שנכבש על ידי המצרים במלחמת העצמאות, והוקם מחדש כשני קילומטר דרומה. "איפה שנמצא היום בית הספר שדה", אומר גרוס, "יש עמדה שלא הסכמנו שיחריבו, הזזנו בגלל זה את המגרשים שלנו. בית העלמין של החללים צמוד אלינו, אז אנחנו הולכים לאזכרה שניצנים עושה לנופלים שלה. נוצר קשר ממש חזק, נהיינו חברים".

בית הכנסת בבאר גנים. "בהתחלה כל מתחם היה כמו ישוב קטן בפני עצמו, ובסוף זה הפך להיות ישוב אחד" (צילום: יונתן בלום)

יפעת דבוש חברה בוועד של באר גנים, ועבורה עיצוב אופיו הקהילתי של היישוב הוא אתגר מרכזי. "היישוב מגוון באוכלוסייה שלו", היא אומרת, "יש מפונים וכאלה שלא; משפחות צעירות וותיקות; דתיים וחילונים; משפחות מעורבות. היישוב מחולק למתחמים. בהתחלה, כל מתחם היה כמו ישוב קטן בפני עצמו, ובסוף זה הפך להיות ישוב אחד. יש פה קהילות קטנות. רוב המתחמים דתיים, ושניים מעורבים/חילוניים. אני גרה במתחם לא דתי, ההורים שלי גרים במתחם דתי".

הקושי בחיים המשותפים מתבטא, לדבריה, למשל בהסכמה על אופיו של בית הספר היסודי החדש שהוקם ביישוב. "יש את התושבים המגורשים ואת אלה שלא, בית הספר משלב דתיים וחילונים, ובשיח בינינו בהנהגת ההורים השוני מאוד בולט. מה הציפיות מבית הספר, ומה החינוך הנכון".

"הקורונה זה משהו שהגיע מבחוץ"

למרות שחלף עשור מאז פורסם דו"ח וועדת החקירה לבדיקת כשלי הטיפול במפונים, מופיע בו משפט אקטואלי לימי אלה ממש: "ביזור סמכויות הטיפול במפונים בין משרדי הממשלה השונים הוליד קשיים כל אימת שנדרשה הפעלה משולבת של סמכויות אלו" (עמ' 162).

האם אפשר למתוח קו מחבר בין הטיפול של המדינה בכ-9,000 המפונים לטיפול המזגזג בגל השני של מגפת הקרונה? המפונים לא אוהבים את ההשוואה. "מה שקרה לנו, זה המדינה עשתה. הקורונה זה משהו שהגיע מבחוץ".