"ערב טוב לכולם. אהוד יעלה למופע לייב מיוחד מביתו שבגליל בדק' הקרובות… אתם מוזמנים לקחת לכם משהו לשתות ולהנות", נכתב בדף הפייסבוק של אהוד בנאי ביום שלישי השבוע, ט"ו באב. ואכן, בשבע נפתח מופע החצר: אהוד בנאי, נושי פז, שני כיסאות, שתי גיטרות, מיקרופון אחד ונוף משגע.

"אהלן לכם, שלום עליכם", פתח בנאי אחרי שיר אחד. "זה מוזר, אבל קצת נחמד", הוא אומר, "אתה מופיע, אתה לא רואה את הקהל, אבל אתה איכשהו מרגיש אותו. קצת כמו להגיש תכנית רדיו".

להרגשה המשונה של בנאי שותפים, סביר להניח, אמנים רבים שנאלצים לחפש דרכים חלופיות אל הקהל. איסור ההתקהלות והיעדר מתווה שיאפשר להם להופיע באולמות, מקשה מאוד על חייהם. נפשית וכלכלית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אמנים, שרגילים לאולמות גדולים עם סאונד מקצועי, מסתפקים כעת במה שעובר בזום, או בשידור אינטרנטי. הופעות באירועים משפחתיים ובבתים פרטיים, שבעבר לא היו מקור לגאווה גדולה, הפכו למבוקשים, אפילו הכרחיים. אמנים – וותיקים וצעירים – צמאים לקהל, חוששים להיעלם מן התודעה ומבקשים להתפרנס, במידת האפשר.

בנאי נינוח. ההופעה זורמת. לאט לאט נוספים צופים אל השידור החי, עד לשיא של כ-17 אלף איש. גם הלייקים והתגובות האוהדות מתרבים. לפתע חולף בשדה רועה צאן, ובעקבותיו זוחל עדר כבשים. בנאי משגיח בהם. "לאור מה שראינו לפני רגע, שלא היה מתוכנן…" הוא אומר, וזורם אל "אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי…". ממשיך לנסוע. בשום היכל תרבות רגע חד פעמי כזה לא היה יכול להתרחש. אז להופעה בפייסבוק יש גם יתרונות, אם רוצים להיות אופטימיים.

"להתרכז במה שאי אפשר זה לא עוזר"

לדן תורן (60), מוזיקאי וזמר ותיק, אין, לדבריו, זמן להתבאס מהמגבלות. "אני מאוד אוהב להופיע עם אנשים, ואני מחפש פתרונות". מאז חודש יוני הוא מופיע בהופעות קטנות מול 20 איש. "הופעתי לפני שבוע בחצר פרטית באורנית. אני חושב שזה היה לכבוד יום הולדת של מישהי. שבוע לפני כן הופעתי בחצור ויש עוד תאריכים בהמשך".

דן תורן. "שלושה וחצי חודשים, מאמצע פברואר עד יוני, לא הופעתי על במה" (צילום: אלכס מורוזוב)

מספק אותך להופיע מול קהל כל כך קטן?
"זה מה שאפשר, ומה שחשוב זה מה שאפשר. להתרכז במה שאי אפשר לא עוזר. שלושה וחצי חודשים, מאמצע פברואר עד יוני, לא הופעתי על במה. בזמן הזה הופעתי בלייב באינטרנט כמה פעמים, ואני מלמד עם מאיר גולדברג (תמלילן – ש.נ) ב"סלון הפיזמון" באינטרנט. עושים מה שאפשר".

כמה שיעורים אתם מעבירים?
"זה לקבוצות. כ-25 איש נרשמים מראש ומשלמים. שיעור פעם בשבוע. מאז תחילת הקורונה הדרכנו חמש קבוצות, וכל קבוצה כ-10 שיעורים".

עבור תורן המעבר לאינטרנט היה חדש ומאתגר. "היה צריך להמציא איך לעשות את הסאונד מהבית. נעזרתי בבחור מאוד מוכשר, עומר לשם (Realive – הופעות אונליין, ש. נ), שהשתלט על המחשב מרחוק, וחיברתי את כרטיס הקול שאני מקליט איתו לתוכנת שידור. זה היה מאוד מעניין, מרגש, דבר יפה לעשות. כיף".

"כשאין הופעה אין דלק ליצירה"

"אנשים עושים מוזיקה לא בגלל שהם רוצים לעשות קופה, אלא בגלל שזו השליחות שלהם בחיים", אומרת פלורה (לירון משולם), מלחינה, נגנית ומורה. "אתה חווה את זה הכי חזק בהופעה".

בדומה לאמנים רבים, גם לפלורה תוכנן הקיץ לוח הופעות עמוס. "בשבוע שעבר הייתי אמורה להופיע בדרום צרפת, הייתי אמורה להופיע עם יובל בנאי באמפי שוני, ובעוד מלא דברים. הכל בוטל. זה מאוד מתסכל, קשה ומייאש. כשאין הופעה אין את הדלק ליצירה. זה משפיע על מצב הרוח, ואין תאריך יעד מתי נוכל לעשות את זה. זה מבאס ומתסכל ומכעיס גם".

פלורה (לירון משולם). "כשאני תופסת כלי, או שרה, כל הרגש שלי יוצא החוצה. כשזה פוגש אנשים, אז יש הדהוד" (צילום: גוני ריסקין)

זה משפיע על היצירה שלך?
"אני עדיין כותבת מוזיקה, זה משפיע על הנושאים שאני כותבת ועל המצב רוח הכללי שלי. אני פחות אופטימית. כאילו יש מסך שחור. כותבת ועושה, אבל זה קשה בלי האופציה להופיע".

במפגש ובקשר עם הקהל, יש לדבריה "סוג של קסם, חשמל באוויר, הכל חי ויש התרגשות. זה המימוש של המהות שלי. כשאני תופסת כלי, או שרה, כל הרגש שלי יוצא החוצה. כשזה פוגש אנשים, אז יש הדהוד ואני מקבלת מהאנשים כוח ואנרגיה. זה קורה לי גם בתור מופיעה, וגם כשאני קהל. זה נותן אושר ומשמעות לחיים. אתה יכול לדמיין את החיים בלי מוזיקה? בלי לראות בהופעה את האמן שאתה אוהב? אני מקווה שזה גם מה שאני נותנת".

ובהופעות באינטרנט?
"עשיתי שתי הופעות. היה נחמד, אבל זה ממש לא אותו דבר. זה כן מרגש ומרגיש חי, אבל זה כמו להתנשק עם מסך".

"מעדיף לנגן ברחוב מאשר לחזור לעבוד בתור שליח"

כשהצורך בקהל הוא כל כך עמוק, יש כאלה ששמחים להופיע אפילו ברחוב. למשל ג'יגי (מאור אביטבול, 27), מוזיקאי בתחילת דרכו. הוא ושניים מהנגנים בהרכב שמלווה אותו בשגרה – קלידן וגיטריסט – יצאו השבוע לנגן ברחובות תל אביב. ספונטנית. ביום שלישי בערב הם התכוונו להתחמם בפלורנטין, להתקדם צפונה ולהגיע עד הפסנתר בתחנת הרכבת סבידור-מרכז. ההיענות לא נתנה להם לצאת מהשכונה.

ג'יגי (מאור אביטבול). למוזיקאים אין כסף. אני בצמצום מטורף, חי בצנע כמו כולם, ומהיד לפה" (צילום: אוהד ארידן)

"בתי הקפה נתנו לנו כמה דקות של קהל, לנגן שלושה שירים", מספר ג'יגי, "אנשים הגיבו, עצרו מהשיחות ומענייני יומיום, והיו איתנו. בחור אחד, בשיא הזרימה, הסכים שנעלה לנגן על המשאית שלו. אנשים יצאו מהמרפסות ורקדו, וזה היה חי ומרים. בשביל זה אני עושה אמנות".

לא מציק לך להופיע ברחוב, לא אכפת לך מה יחשבו?
"אם זאת הדרך שלי להגיע לאנשים, מה אכפת לי מה אנשים חושבים. כל האמצעים כשרים. רציתי שיהיו לי השנה הרבה הופעות, אז מצאתי דרך להופיע. אפשר להתווכח אם זה יותר או פחות טוב, אבל אני במשימה. מי שירצה להיות הקהל שלי יישאר וימחא כפיים בסוף, ומי שלא, ימשיך הלאה".

ההופעה הייתה בהתנדבות?
"שילמתי לנגנים, 300 שקל לכל אחד, ואני לא יודע מאיפה אני מביא את הכסף. לפני הקורונה עבדתי באולפן הקלטות וקיצצו בעובדים. אולפן אחר שבו עבדתי עומד בפני סגירה, כי אין חזרות. יש לי אולפן בבית ואני מביא הפקות במחירי רצפה, כי למוזיקאים אין כסף. אני בצמצום מטורף, חי בצנע כמו כולם, ומהיד לפה".

זה מייאש, לא?
"אני אופטימי. אני מעדיף לעבוד באמנות מאשר לחזור לעבוד בתור שליח. משתדל לראות את התקופה כמתנה, אבל אני רואה איך החברים שלי המוזיקאים קורסים. הם הולכים לאיבוד. חוסר הוודאות משגע אנשים, שלא יודעים אם להוציא סינגל או לא. סינגל אמור לקדם מופע או סיבוב הופעות, אבל אין מה לקדם כי אין אנשים ואין הופעות".

"להפוך את הרחוב לחלק מאיתנו"

המוזיקאי עמיחי יוסף בן אברהם (32) משדרות, סטודנט לכוריאוגרפיה במכללת אדמה, מנגן בגיטרה, קלידים, חצוצרה ומפוחית, ומוצא בהופעה ברחוב מענה ותשובה יצירתית. לא רק בימי מגפה. הוא החל להופיע ברחוב ב-2014. "הייתי בהפלגה באירופה, ושם זה היה בא לי. היינו יורדים לחוף, וזו היתה הדרך שלי להגיע לעולם ולהיפתח. כשהגעתי לארץ זה היה טבעי. זה קרה לי בקלות בתל אביב ובירושלים. העיר מאוד מאפשרת את זה. גם בשדרות אני יכול היום לרדת מהבית ולנגן".

עמיחי יוסף בן אברהם. "לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להפיץ מוזיקה ברמות מטורפות" (צילום: אור עשור)

לא משפיל להופיע ברחוב?
"זה לא מודל לחיקוי, זה לא שאתה רואה מישהו שאתה מקנא בו שהוא ברחוב, ואומר: ככה אני רוצה את הילד שלי. אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להפיץ מוזיקה ברמות מטורפות. לא כל אחד יכול לשים עשרות אלפי שקלים. כשעושים שלום עם המציאות יותר קל לצאת מהמקום הזה. גם ככה אתה יכול להגיע לאנשים, ויש לך סיבה להמשיך לעשות".

ופרנסה?
"אם בא אלי ילד שרוצה לנגן ברחוב, אני אומר לו לא לעשות את זה בשביל כסף. להפריד את זה. זה אולי מספיק כסף לחיי היומיום, אבל לא כסף בשביל לבנות את החיים לעתיד או לפרנס ילדים. אם אני בא בשביל לעשות כסף, זאת טעות".

אז למה להופיע ברחוב?
"הרחוב הוא חלק מהחיים שלנו. רוב האנשים הולכים ממקום למקום. מהבית לעבודה, למסעדה. הרחוב הוא על הדרך. אמני הרחוב משתדלים להפוך את הרחוב לחלק מאיתנו. הרחוב הוא הבית. לא יודע אם ללכת לנגן ברחוב זה נקרא חברתי, אבל זה בא בשביל החברה, בשביל להכיר אנשים, לחוות ולהיות חלק מהעולם. להסתכל באופן שלילי על מישהו שמנגן ברחוב, או רוקד, או הופך את הרחוב לכלי בחיים, זו טעות שורשית".

הקורונה שינתה את החוויה ברחוב?
"אחד הדברים שאני אוהב בלנגן ברחוב זה שמישהו שר איתי, אני נותן לו את המיקרופון ואנחנו שרים יחד. עכשיו אני לא יכול לעשות את זה, וזה מרחיק".

"אי אפשר לבנות פרנסה שלמה על הופעה אונליין"

הופעתה האחרונה של טניה וינוקור (38) מול קהל הייתה בחודש דצמבר האחרון, שבוע לפני הולדת בתה. בתום חופשת הלידה היא היתה אמורה להתחיל סבב הופעות עם די ג'יי ולהקה. וינוקור היא כנרת, זמרת ויוצרת, מופיעה על במות מגיל 4: "אני חיה, נושמת, אוכלת ושותה מוזיקה והופעה מול קהל". הפסקת ההופעות בימי הקורונה היא אחת מהחוויות הקשות שחוותה.

טניה וינוקור. "אני חיה, נושמת, אוכלת ושותה מוזיקה והופעה מול קהל" (צילום: עודד לבנת)

"בימים כתיקונם", היא מספרת, "15 אנשים התפרנסו מההופעות שלי". אבל עכשיו היא עורכת 4-3 הופעות בשבוע באינטרנט, "כל פעם תכנית או קטע חדש, וללא תשלום".

לא רוצה לגבות כסף?
"לאחרונה מצאתי נוסחה איך לעשות אונליין ובתשלום, אבל אתה לא יכול להגיד לאנשים לשלם את אותו סכום לכרטיס כמו בהופעה. אתמול ניסיתי לעשות הופעת אונליין בתשלום ובסוף ויתרתי. לא ראיתי לנכון שישלמו, אבל השארתי את האופציה לשלם בסוף, למי שיש וכמה שרוצה".

ושילמו?
"אנשים שילמו, אבל זה לא מחיר כמו להופעה. אי אפשר לבנות פרנסה שלמה על הדבר הזה".

שוחחנו בטלפון כשוינוקור הייתה בדרכה להופעה פרטית בחתונה בחדרה. "עשיתי כאלה גם לפני הקורונה", היא אומרת, "אני מוציאה מעצמי אותו דבר באולם גדול או קטן, בהופעה מול 30 אלף צופים או מול שלושים".

"הגיע המומנטום לתקן מהשורש"

הנסיבות הובילו את וינוקור לחפש לא רק פרנסה. כעת היא מבקשת לנסות ולשנות מהיסוד את המציאות העגומה של המוזיקאים בישראל, ולשם כך היא ושמונה חברות וחברים מוזיקאים יזמו הקמה של איגוד.

למה איגוד?
"אנחנו מחכים מדי יום למוצא פיהם של שר התרבות וראש הממשלה, שיחליטו על העתיד שלנו. שמו פס על תעשייה שלמה. איך זה שבמהלך כל התקופה הזו לא הצליחו להגיע לשום מתווה לפתוח את עולם התרבות? זה כן קורה בחו"ל. בגרמניה למשל חוזרים למציאות של מופעים בחוץ ובהגבלת קהל. להם יש לאן לשאוף, להם יש תקווה. על הבסיס הזה חברנו להקים את האיגוד".

אני עוברת בתל אביב, בתי הקפה והמסעדות מפוצצים. מה כבר יהיה ההבדל בלשים במה קטנה, באוויר, בחוץ, ועליה יופיע אדם"

מה אתם רוצים שיקרה?
"אף אחד לא מדבר על המוזיקאים בישראל, אין הגדרת מקצוע כזה. יש הרבה דברים לא טובים שנמשכים במהלך השנים בתעשייה שלנו והגיע המומנטום לתקן מהשורש".

כמו מה?
"התמלוגים, התנאים הסוציאליים, הגדרות משפטיות. אנחנו רוצים לקדם חקיקה, כמו חוק הקולנוע, לקבל תקציבים שעוברים לטובת יצירה ישראלית".

גם פלורה מאמינה שהתאגדות תשנה את המצב: "אני עוברת בתל אביב, בתי הקפה והמסעדות מפוצצים. מה כבר יהיה ההבדל בלשים במה קטנה, באוויר, בחוץ, ועליה יופיע אדם. אני מרגישה שזה עונש על שמאלנות. התרבות היא כמעט הנושא היחיד שלא פתחו אותו. נפגעו המון אנשים מכל הסקטורים, אבל אצלנו אין אופק, וזה כי לנו אין ייצוג. איגוד האמנים קם בזכות הקורונה. הוא ישנה את המצב. פעם ראשונה שיהיה איגוד למוזיקאים, זה דבר שמאוד צריך אותו".

"יש אינטרס להעניש את אנשי התרבות שרובם שמאלנים"

דורון מזרחי (37) הוא מוזיקאי, נגן מלווה של רבים מאמני ישראל, מורה ומגיש כבר שנתיים תכנית עצמאית ביוטיוב, "Talkback", שבה הוא מראיין מוזיקאים. "אני מכיר אנשים שחצי שנה לא הכניסו שקל הביתה", הוא אומר, "אנשים לא יודעים מאיפה יביאו כסף. חלק אוכלים חסכונות, חלק מעמיקים את חובותיהם וחלק עושים דברים שמעולם לא דמיינו שיעשו".

מה למשל?
"אני מכיר אנשים שעובדים בשליחויות בחנויות ירקות, בניקיון, בכל מה שאתה יכול לדמיין".

דורון מזרחי. (צילום: קרן איילנברג-מזרחי)

מזרחי מתאר תחושה קשה וחוזרת בקרב אמנים שהפגיעה בענף התרבות נובעת ממניעים פוליטיים, ולא רק מהקשרים בריאותיים של נהלי קורונה. "יש אינטרס ברור להעניש את אנשי התרבות שרובם שמאלנים. בואו נמנע מהאנשים האלה להתקיים ולפרנס את המשפחות בכבוד", הוא אומר וממשיך בחיקוי ציני, "מה זה משנה, פה הצגה, שם הופעה?"

מבחינת היצירה אין, לדבריו, הבדל דרמטי בין ימי הקורונה למה שהיה לפניה: "כולנו מקליטים מרחוק, וזה לא הגיע בתקופת הקורונה. אני למשל עובד כבר 12 שנים עם חברה אמריקאית ליד לוס אנג'לס ומקליט בשבילם כל יום גיטרות לשירים ולפרסומות. הבנק שבו אני מקבל את הצ'ק נמצא בברבנק (קליפורניה). היצירה עצמה לא ממש השתנתה. הרבה אנשים לא פוגשים את הנגנים שמקליטים איתם והרבה מפיקים לא פוגשים את האמנים שהם מנגנים איתם".

הבעיה העיקרית כעת היא, לדבריו, הפגיעה בכושר ההתפרנסות: "יש אמנים שמאוד צמאים לפגוש את הקהל שלהם, אבל דיפ דאון, בסופו של דבר, זו הפרנסה שלהם. לא משנה איך יציגו את זה, אמנים צריכים להיות משולמים וצריכים להתפרנס. אתה לא הולך לסופר עם הצמא לקהל והרצון להשמיע את היצירה שלך.

"אם אתה צריך לבחור בין חיתולים לתינוק, או להשמיע את שיריך, כולם יבחרו בקניית חיתולים. האמנים כאן הם לא אלביס, לא מייקל ג'קסון, ולא בריטני ספירס. אף אחד מהם לא חי חיי פאר של מיליונים שמוזרמים כל חודש על תמלוגים והופעות. בסופו של דבר, אתה תפגוש כל זמר מצליח ברמי לוי או בחצי חינם.

אם אתה צריך לבחור בין חיתולים לתינוק, או להשמיע את שיריך, כולם יבחרו בקניית חיתולים. האמנים כאן הם לא אלביס, לא מייקל ג'קסון, ולא בריטני ספירס"

"האמן שחשוב לו להשמיע את שיריו זה בולשיט. כולנו רוצים להשמיע את יצירתנו כי אנחנו אמנים והאגו בשמים, אבל כולם רוצים להרוויח והרבה, אם אפשר. מתגעגעים לקהל ומתגעגעים לחשבון הבנק. לא בושה להגיד את זה, אפילו שזה פחות סקסי".

יש תלמידים שהפסיקו לבוא ללמוד אצלך בגלל המצב הכלכלי?
"היו שאמרו שהם מתקשים לשלם. אמרתי להם שנחכה. בגלל שכלכלית אני יחסית בסדר, אמרתי לשני חבר'ה: כשיהיה לכם תחזירו לי. הכל בסדר. אני לא רעב ללחם, אני עובד כרגיל".

אם עוצר ההופעות עוד זמן רב, איך יראה עולם המוזיקה?
"הוא לא יהיה. יישארו כמה אנשים בודדים שבאים מרקע כלכלי שמאפשר להם. אלו אנשים עמידים מאוד שממילא לא צריכים לעבוד. הם יוכלו להמשיך וליצור מוזיקה, אבל השאר, אפשר לשכוח מזה. זה עצוב, אבל גם המדינה מאוד עצובה. המדינה צריכה לשנות הכל. לסגור ולהלחין מחדש הכל".

"נמצא את העיר מקלט שלנו"

בנאי כנראה יותר אופטימי ממזרחי. "עוד מעט האור פה מתחלף", הוא אמר לקראת סוף הופעת החצר שלו, כשהשמש החלה לשקוע. "הולך ויורד האור, הולך ועולה האור של החושך, ואנחנו, מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? שהכל עובר, ושיום אחד גם המצב המוזר שנקלענו אליו גם הוא יחלוף לו, והיה כלא היה, כמו חלום.

"ועוד מעט ניפגש בהופעות, באולמות, בכל מקום שהיינו נוהגים להופיע, ונשמח לראות אתכם ולשמוח אתכם ולחגוג אתכם את החיים האלה. אז אל ייאוש אחיי ואחיותיי, זה הולך ומתקרב, הולך ומתקרב. העיקר שנהיה ביחד, ולא נישבר ולא נוותר עד שהשינוי יגיע, עד שנמצא את העיר מקלט שלנו, שהשערים שלה יהיו פתוחים לכולנו".

צילום מסך מהופעת אהוב בנאי בביתו שבגליל יחד עם נושי פז. "עוד מעט ניפגש בהופעות, באולמות, בכל מקום שהיינו נוהגים להופיע"