הפיצוץ האדיר בנמל ביירות ביום רביעי שהרג למעלה ממאה איש, פצע אלפים וגרם לנזק גדול בכל סביבת הנמל, הביא אבל גדול על החברה בלבנון.
למרות שהעיר סבלה משנים של מלחמת אזרחים ואלימות, היופי והאופי הקוסומופוליטי שלה משכו לביירות מעצבי אופנה, ארכיטקטים, ואנשי העסקים, לצד מהגרי עבודה שחיפשו דרך לשלוח הביתה כסף. חייהם של אלפים הושפעו ברגע. שלושה סיפורים מבין אלה שחייהם נאבדו:
אחות תאומה, נפרדת לנצח
נראה כאילו ג'סי קאווג'י ואחותה התאומה ג'ויס היו יחד בכל רגע ב-31 שנות חייהן. השתיים הלכו לאותו בית ספר, לקחו את אותם השיעורים והתראו פעמים רבות כמבוגרות. כל אחת מהן גידלה ילדה קטנה.
מיד אחרי הפיצוץ ג'ויס התקשרה לג'סי, בידיעה שהיא עובדת במחלקה הגריאטרית בבית החולים סיינט ג'ורג', הנמצא בקומה התשיעית בבניין הסמוך לאיזור הפיצוץ. אדם ענה לטלפון במקומה ואמר כי הוא מצא אותו מצלצל בסמוך לגופה של אישה מדממת. "מיד ידעתי שזאת אחותי" אומרת ג'ויס. עד שהצליחו להביא אותה לבית החולים, ג'סי נפטרה.
ג'ויס מתארת אחותה כמישהי "שאהבה את החיים ותמיד הייתה עם חיים על הפנים". היא מוסיפה: "היא לא הייתה אמורה למות צעירה. נולדנו יחד, הלוואי והיינו מזדקנות ומתות יחד". הפעם האחרונה בה התראו הייתה ביום ראשון, יומיים לפני הפיצוץ. "עכשיו היא נעלמה, היא נעלמה" אומרת ג'ויס.
לג'ויס יש ילדה בת 5, והיא מתכוונת לגדל את ילדתה בת השנתיים של אחותה, שכל הזמן שואלת איפה אמא שלה. "היא השאירה לי את הבת שלה, זה מה שנשאר לי מג'סי".
אבא קשוב ורגיש
סואה סעדה ובעלה, ג'יהאד סעדה, היו בבית החולים סיינט ג'ורג עם ביתם בת ה-6, ג'מה, שקיבלה טיפול נגד סרטן. לבת היה יום אחד של טיפול לפני שהייתה אמורה לעזוב.
הם ראו עשן עולה בחוץ וסואה הלכה לאחות לבדוק האם יש סיבה לדאוג. ואז, "העולם התפוצץ" היא אומרת.
היא חזרה לבעלה איתו חיה יותר מעשר שנים, ומצאה אותו מדמם מהראש. ברגע זה היו לה שתי ברירות: לשאת החוצה את ביתה החולה והמפוחדת, שעדיין הייתה מחוברת למכונות אינפוזיה, או להתרכז בבעלה המדמם.
היא החליטה להתמקד בבעלה, כשהיא נאבקת לסחוב אותה יחפה על פני זכוכיות שבורות במורד המדרגות של תשע קומות. זרים עזרו לה עד שאחיה הגיע. ג'יהאד היה בן 44 בזמן שנשם את נשימתו האחרונה. "הוא אפילו לא פתח את עיניו, ראיתי את הנשמה שלו עוזבת את הגוף" אומרת סואה.
גי'האד היה בעל קשוב ואבא לג'מה ולאחריה קארל, ותמיד הקריב קורבנות גדולים בעבור משפחתו, מספרת אישתו. הוא עבד כמנהל מלון בעיר לגוס שבניגריה, שם גדל. למרות שהם חיו בנפרד, הוא היה מבקר בלבנון אחת לחודשיים. בכסף שהרוויח תמך גם באחותו ובהוריו.
"הוא היה אומר לי בכל יום, 'אל תדאגי אהבותי'" נזכרת סואה. "אם הייתי רוצה את הירח הוא היה מביא לי אותו. הוא מעולם לא הכעיס אותי". ביום ראשון הוא הביא לאישתו מתנה אחת אחרונה – פיג'מה חדשה, והביא לביתו צלחת של סלט טאבולה האהוב עליה.
עם סיום הטיפולים הכימותרפיים שלה שוהה כעת ג'מה בבית קרובים, בזמן שסואה מתאוששת מההלם. בית החולים עצמו הושבת בגלל הפיצוץ, וסואה עדיין לא יכולה להתגבר על נסיבות המוות הקשות. "אתה לא אמור למות בבית חולים, זה מה שהורג אותי" היא אומרת".
עובד הנמל
פעם בחודש, ג'ו עקיקי עבד במשמרת כפולה באסמי התבואה הענקיים בנמל ביירות. הוא היה במשמרת בזמן שהפיצוץ הראשון והקטן יותר הרעיד את הנמל ממש ליד האסמים. הצעיר בן ה-23 הוציא את הטלפון הנייד שלו, צילם וידאו ושלח אותו לחבר. ואז הגיע פיצוץ גדול יותר. הוא לא ענה לטלפון שוב.
"הוא שלח את הוידאו של האש ואז הוא נעלם" אמר וואסים מהאנה, ראש העיר כפרדיבאן ממנה הגיע עקיקי. "הבנו שמשהו לא בסדר, אבל הייתה לנו תקווה". אימו נוהד רואיינה מוקדם יותר השבוע בתחנת טלוויזיה מקומית שם אמרה: "הלב שלי אומר לי שהוא מתחת להריסות, אבל אני עדיין מחכה". בזמן שחיכתה, המשיכה להתפלל שישרוד.
גופתו של עקיקי נמצאה בסופו של דבר ביום חמישי בלילה.
עקיקי היה סטודנט להנדסת חשמל, והוא עבד בנמל שלוש פעמים בשנה כדי לממן את הלימודים שלו. הוא נהג לביירות ובחזרה ברוב הימים, ולקח גם שיעורי אחה"צ לאחר העבודה.
היה לו חלום לשפר את חייו ואת חיי הוריו, "הם עברו תלאות רבות בזמן שגידלו אותו" אומר ראש עיר מגוריו. אימו, שאיבדה ילדה בן 5 בעבר, עודדה אותו שלא להגר מלבנון. "היא הייתה אומרה לו 'לא, אל תעזוב. מי יעזוב את ארץ הארזים?" היא הייתה אומרת לו, מוסיף מואנה. "עכשיו אנחנו מודאגים מההורים. לעקיקי יש אחות קטנה יותר, בת 16.
