למעלה משלוש שנים מפגינה קבוצה קטנה של מתנגדי נתניהו מול מנדלבליט, מול נתניהו, כל שבוע, באדיקות של יקים בפנסיה. הם שם כי הם מרגישים שגנבו להם את המדינה, והם רואים בנתניהו אחראי להשחתה של המקום הזה, שיקר להם מאוד. בשבועות האחרונים הצטרפו אליהם לראשונה ההמונים. מה שהשתנה זו לא ההתקדמות במשפט, ולא התגלית שמדובר בראש ממשלה שמשתמש בהסתה ושיסוי כדי לשמר את שלטונו. מה שהשתנה זה המצב הכלכלי.
במחאה מול ביתו של השר לביטחון הפנים לפני שבוע וחצי, שבסופה 5 מפגינים נפצעו מאלימות שהופנתה אליהם מצד פעילי ימין, בשלב היחסית רגוע של ההפגנה, שוחחתי עם מפגינה אחת בולטת, אדומת שיער וכולה בוערת. "אני שייכת לאלו שמפגינים למעלה משלוש שנים, חיכינו לרגע שיתעוררו גם חבר'ה צעירים", אמרה ד"ר אסתר לבנון מורדוך. "נכון שההגעה שלהם קשורה למצב הכלכלי ולמשבר הקורונה, אבל גם הם מבינים שהדברים קשורים זה לזה. כשיש ראש ממשלה שנאשם בפלילים ברור שזה יפגע גם בבריאות ובכלכלה. לא ניתן לחשוב שכל החלטה שלו לא כפופה למשבר האישי, כולל הרצון ללכת לבחירות. אז למה שהצעירים לא יתעוררו? זה בשבילם!"
"התקווה", המשיכה לבנון מורדוך, "היא שכתוצאה מהמשבר הזה יצמחו תובנות, שהצעירים יבינו שהניאו-לבירליזם פשט את הרגל. רואים כמה צריך שתהיה מדינת רווחה חזקה. המדינות שהכי הצליחו להתמודד עם המשבר הן מדינות רווחה".
המפגינים צועקים 'הון שלטון', 'ביבי לך הביתה' ו'מושחתיהו', לפעמים עושים מורל של תנועת נוער, לפעמים קופצים כמו ביציע, לפעמים יושבים במדיטציה. השלטים ברובם נעים בין דחקה מתוחכמת לציטוט משיר של אהוד מנור, באוויר יש פרחים, ריח של קטורת, והדגלים המונפים הם דגלי ישראל, דגלים שחורים, ודגלי גאווה. אבל אסור לטעות, אי הנחת הגוברת היא כלכלית, מה שמביא את רוב המפגינים זה החור בכיס, וההבנה שהחור הזה הולך לגדול.
הראשון להצטרף לבלפור היה ליין הקוק-שוק. ליין מסיבות תל אביבי הארד-קור. התגלמות ההדוניזם המודע לעצמו, הבועתיות הנהנתנית, הקווירית, החצופה, זו שמעודכנת בדיוק מה קורה בעולם, שלא דופקת חשבון. הם ארגנו אוטובוס, העמיסו הומואים טרנסיות ולסביות זועמות על משאיות, ועשו מצעד גאווה בבלפור. מתוך ההבנה שזה המקום להיות בו. זה היה יכול להשאר עניין שולי, אם אליהם לא היו מצטרפים הליינים המובילים בת"א, ובשבוע האחרון גם מועדון הבלוק.
"אנחנו יודעים שהכל היה יכול להיות אחרת", נכתב בפוסט הזועם של הבלוק. "אנחנו יודעים שהיינו יכולים להיות היום במצב של ניו זילנד, טייוואן, פינלנד, דרום קוריאה, איסלנד ומדינות אחרות שהצליחו להתמודד עם המשבר בהצטיינות. אנחנו יודעים שהמצב בו אנחנו נמצאים עכשיו הוא לא גזירת גורל. הכל היה יכול להיות אחרת, אם רק היה כאן מישהו שינהל את העניינים. מישהו שאכפת לו רק מאיתנו, מהבריאות שלנו, מהפרנסה שלנו, מאיך יהיה ביה"ס לילדים שלנו ומאיך נציל את העסקים שלנו מקריסה. מישהו שיקדיש את כל זמנו אך ורק לעבודה עבור הציבור אותו הוא משרת ולא לשום דבר אחר. מישהו שלא יתעסק בוועדה לחקירת שופטים ובהחזרי המס שלו בזמן שהעם רעב ללחם. מישהו שמבין שהעולם השתנה ושבעידן החדש לא ניתן עוד לזכות באמון הציבור בלי לתת דוגמא אישית, בלי להיות ראשון בין שווים, גם אם זה אומר לחגוג את חג הפסח בלי המשפחה, בדיוק כפי שכולנו נאלצנו לעשות".
אם לצד תחפושות החייזרים שיופיעו היום בהמוניהן (כך אני מנחש) בבלפור, יהיו גם המילים, השלטים, הטקסטים והדגלים הכלכליים-חברתיים; אם לצד הבקיאות בפרשיות השחיתות והתיקים של נתניהו תגבר ההבנה גם במציאות שיצרו מהלכיו הכלכליים ב-2003 ואיך ייבוש השירותים הציבוריים הביאה אותנו למקום המעוות בו עמותות פרטיות מנהלות את הרווחה שלנו; אם החור בכיס, אי הנחת, הזעם, התחושה הגוברת שנעשה לנו עוול, כציבור וכיחידים, בגזרות רבות, יביאו לתודעה מעמדית חדשה, לבחירה להעמיק במהלכים כלכליים הרי גורל, כאלו הנשארים באחריות "הגדולים", נדע שהכלכלה חזרה למרכז השיח הפוליטי, וכך הדרישה לשינוי השלטון תהיה גם דרישה לשינוי השיטה.
