חשיפת התיעוד של התעללות בילדים בפעוטון ברמלה היא תזכורת כואבת לקיומה של החצר האחורית במערכת החינוך בישראל – החינוך לגיל הרך. תקצוב ציבורי נמוך, פיקוח רעוע וצפיפות גבוהה הם רק חלק מהבעיות ממנה סובלת המערכת.

על פי רוב, המציאות הזו עולה על פני השטח רק כשנחשף מקרה התעללות או הזנחה. הרתעה, פיקוח וענישה הם חשובים, אבל טיפול עומק בבעיות המערכת חשוב הרבה יותר.

דו"ח OECD בנושא חינוך לגיל הרך מ-2019 מעלה תמונת מצב עגומה ביחס למצב בישראל. על פי הנתונים, 30% מהגננות חשות שהמשכורת שלהן לא חופפת את המאמץ בעבודה. משכורות נמוכות וביקוש רב לעובדות מקשה על סינון עובדים שאינם מתאימים, והעובדים הקיימים נשחקים.

56% מהילדים עד גיל 3 נמצאים במסגרות חינוכיות, 75% מהן פרטיות, אשר חלקן מפוקחות באופן רופף. בקיץ שעבר אושר 'חוק המצלמות' שכלל לראשונה פיקוח אקטיבי של משרד העבודה והרווחה על מסגרות חינוך פרטיות.

החוק לא שינה את המציאות שבה מתקיימים שני 'מעמדות' בחינוך לגיל הרך: המעונות שמפעילים ארגונים גדולים וותיקים כגון ויצו, נעמת ואמונה, שכפופים לסטנדרטים ברורים (גם הם רחוקים מלהיות אידאליים) ולפיקוח הדוק של משרד העבודה והרווחה, והמסגרות הפרטיות, שנדרשות לתנאים כמעט מינימליים.

מספר הילדים על כל מטפלת כפול מהמלצות OECD

התקינה הבינלאומית לטיפול בגיל הרך ממליצה שבכל קבוצת תינוקות עד גיל שנה תהיה מטפלת אחת על כל שלושה תינוקות, וכל אחת מהן נדרשת להכשרה מקצועית משמעותית. בישראל היחס הוא כפול: מטפלת אחת לשישה תינוקות. פעוטונים עד גיל שנה מונים 18 תינוקות, בניגוד ל-6 תינוקות כפי שמבקש התקן – יחס של פי שלושה יותר. מגיל שנתיים התקינה הבינלאומית עומדת על 8 תינוקות לקבוצה, ובישראל כיתות אלו עוברות את 20 התינוקות ומתקרבות ל-30.

בעוד שממוצע הילדים בגן ב-OECD עומד על 20 ילדים, בישראל הוא עובר את ה-29. בגן ממוצע במדינות ה-OECD ישנן 7 נשות חינוך, בעוד שבישראל יש רק חמש. ישראל מדורגת אחרונה במספר אנשי הצוות החינוכי על 10 ילדים באותו הזמן, עם קצת יותר משתי נשות חינוך על כל 10 ילדים ביום ממוצע. באיסלנד ישנן כ-9 נשות חינוך על כל 10 ילדים.

ההשקעה בילד עד גיל 3 – פי ארבעה פחות מה-OECD

המצב הקשה של המסגרות לגיל הרך קשור בהיותן בתחתית סדר העדיפויות התקציבי. סקר של ה-OECD שפורסם בסוף 2019 הציב את ישראל במקום נמוך מאוד בהשקעה בחינוך לגיל הרך. למרות העלייה הניכרת בהוצאה על החינוך לגיל הרך מסך ההוצאה על חינוך בשנים האחרונות, רוב ההוצאה על החינוך עד גיל 3 (84%), בו נמצאים מעל למחצית מהילדים באותו גיל, מגיעה מכספי ההורים. ההוצאה הכללית בדולרים על חינוך לגיל הרך בישראל נמוכה משל חברותיה ב-OECD ועומדת על 2,971 דולר לילד עד גיל 3 בעוד ממוצע ה-OECD גדול פי ארבעה (!), ועומד על 12,080 דולר.

ללא השקעה משמעותית בגנים, הפיקוח הוא פלסטר

ובחזרה מהמספרים אל המציאות: עבודה בגן צפוף, בשכר לא מתגמל, מזמנת מציאות חינוכית לא רצויה לילדים, ולחץ ושחיקה לצוותים. אלו כמובן לא מצדיקים מקרי התעללות, אך הסיכוי שמקרים כאלו יצמחו במציאות כזו גבוה יותר. ההשקעה במצלמות יכולה להפוך בקלות לפלסטר, אם היא לא תלווה בשיפור התשתיות והסטנדרטים שבהם הגנים פועלים והשקעה בעובדים בהן. המימון לכך צריך להיות ציבורי.

מגפת הקורונה חשפה את החיוניות של המסגרות לגיל הרך, הן לבריאותם וחוסנם של הילדים והן להורים העובדים. השקעה וטיפוח שלה לא נועדו רק למנוע את מקרה ההתעללות הבא, אלא להעניק לכל תינוק ופעוט בישראל סביבה טובה, אוהבת ומטפחת שהוא ראוי לה. בארגון ה-OECD חוזרים ומצביעים על שלב ההתפתחות המוקדם כקריטי ליכולת להגיע להישגים לימודיים ותעסוקתיים בהמשך החיים.

המתווים לפתרון קיימים: הכשרה למטפלות והגדלת שכרן, מימון מלא של המדינה לכלל המסגרות, תקן מחייב למספר הילדים בכל מעון או גן ושיפור התשתיות הפיזיות. צריך רק ציבור שייאבק על כך וממשלה שתבחר לתקן הזנחה של שנים.