בריטניה לא הייתה המדינה היחידה שערכה משאל עם במהלך חודש יוני. ב-5 ביוני, רוב מכריע של אזרחי שווייץ, 77% מול 23%, דחה את ההצעה שכל אזרח יהיה זכאי להכנסה בסיסית לכול. אך תוצאה חד-צדדית זו אין פירושה שהרעיון הולך להיעלם מסדר היום הציבורי בעתיד הנראה לעין.
למעשה, רעיון ההכנסה הבסיסית עלה למרכז הבמה מספר פעמים בעבר – החל מהוגה הדעות האמריקני תומס פיין, כבר במאה השמונה-עשרה. עם זאת, סביר להניח שהרעיון יתפוס אחיזה חזקה יותר, היות ועבור העניים וחסרי ההשכלה, הסיכוי לייצר הכנסה מספקת מעבודה הולך וקטן. ניסויים בהעברת מזומנים כבר מתקיימים במדינות עניות, כמו גם במדינות עשירות.
הערכות מהימנות מראות כי בתוך עשרים שנה תהיה בידינו האפשרות הטכנית לְמַכֵּן בין רבע לשליש מכלל המשרות הקיימות כיום בעולם המערבי. לכל הפחות, תתרום מגמה זו לחוסר היציבות של עולם העבודה וההכנסה ממנו
רעיון ההכנסה הבסיסית לכול משלב, לא בקלות, בין שתי מטרות: צמצום העוני ודחייה של העבודה כתכלית המגדירה את חיי האדם. המטרה הראשונה היא פוליטית ומעשית, השנייה פילוסופית ומוסרית.
הטיעון המרכזי לטובת רעיון ההכנסה הבסיסית ככלי לצמצום העוני הוא, כפי שתמיד היה, חוסר היכולת להבטיח קיום בטוח והוגן לכול באמצעות העבודה השכירה, הזמינה ברגע נתון. בעידן התעשייתי, הפכה העבודה בבתי החרושת למקור ההכנסה היחיד עבור רוב בני האדם – מקור שנקטע על ידי תקופות של אבטלה גואה בכל פעם שנקלעה התעשייה למשבר. תנועת העבודה הגיבה לכך בדרישה ל"עבודה או כלכלה (אמצעים להבטחת מחיה, כגון קצבאות, ד.ר.)". ההסתפקות בכלכלה כתחליף לעבודה השתקפה בהקמת מערכת של ביטחון סוציאלי: "רווחה קפיטליסטית".
המטרה המפורשת של הרווחה הקפיטליסטית הייתה לספק לאנשים הכנסה – בדרך כלל דרך ביטוח חובה משותף (כדוגמת הביטוח הלאומי בישראל, ד.ר.) – בזמנים שבהם עבודתם נפסקת. בשום אופן לא נחשבה הבטחת הכנסה זו כחלופה לעבודה. הרעיון של הפסקת עבודה הורחב גם לבעלי מוגבלויות ונשים המגדלות ילדים, כך שהזכאות להבטחת ההכנסה באמצעות קצבאות גדלה מעבר ליכולת של מערכת הביטחון הסוציאלי, והתשלום לזכאים בוצע מתוך ההכנסות הכלליות ממסים.
בשנות השמונים, פירקו נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, וראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, את המוסדות והתשתית החוקית שכוונו להגן על השכר ועל מקומות העבודה. בכך הרחיבו אף יותר, בהיסח הדעת, את ההיקף של מערכת הרווחה. במצב שבו נשארה השמירה על שכר ומקומות עבודה הושארו לטיפול השוק, נכנסו לתמונה הטבות "במסגרת העבודה" – או הקלות מס – כדרך להבטיח את יכולתם של העובדים להשתכר "שכר מחיה" . באותו הזמן, החלו ממשלות שמרניות, שהגידול בעלויות הביטחון הסוציאלי עורר אצלן דאגה, לקצץ בזכאות לקצבאות.
במצב עניינים חדש זה, של חוסר יציבות בשוק העבודה ובמערכת הרווחה, נתפס רעיון ההכנסה הבסיסית לכול כהתחייבות להכנסה בסיסית שהובטחה בעבר על ידי עבודה או רווחה, אך כעת היא אינה מוגנת עוד על ידי אף אחת מהשתיים. טיעון נוסף, שהדהד תמיד במסורת המחשבה הזאת, אך נוכח בייחוד במדינות עניות כיום, הוא הפוטנציאל המשחרר של הכנסה בסיסית לכול עבור נשים.
הנימוק המוסרי להכנסה הבסיסית שונה. מקורו בתפישה, אותה אפשר למצוא הן בתנ"ך והן בכלכלה הקלסית, שהעבודה היא קללה (או, בשפת הכלכלנים, "עלות"), שבני האדם לוקחים על עצמם רק לצורך פרנסה. ההתקדמות הטכנולוגית, המגדילה את ההכנסה לנפש, תביא לכך שבני האדם לא יידרשו לעבוד הרבה כדי לספק את צורכיהם.
ג'ון סטיוארט מיל, כמו גם ג'ון מיינארד קיינס, המתינו בציפייה לעתיד של פנאי הולך וגדל: העברת המוקד מהנחוץ ביותר בלבד ליפה והאמתי. הכנסה בסיסית לכול היא דרך מעשית להוציא לפועל מעבר כזה.
ההתנגדות הרבה ביותר לרעיון ההכנסה הבסיסית לכול עולה כשהרעיון מוצג בדרך זו. כרזה שפורסמה לפני משאל העם בשווייץ שאלה: "מה תעשה אם ההכנסה שלך תהיה מובטחת?" הקושי הגדול ביותר של מתנגדי ההצעה היה כי רוב האנשים היו עונים על שאלה זו ב"שום דבר".
אך הטענה שהכנסה שאינה תלויה בשוק העבודה חייבת להיות מדכדכת, היא אטומה מוסרית באותה מידה שאינה נכונה היסטורית. לוּ זו הייתה האמת, היינו מעוניינים לבטל כל הכנסה מירושה. הבורגנות האירופאית במאה התשע-עשרה, השתכרה בעיקר מהשקעות והשכרת רכוש, ומעטים פקפקו במוסר העבודה שלה. והייתה זו וירג'יניה וולף שכתבה, "כדי שאישה תכתוב ספרות יפה היא זקוקה לכסף ולחדר משלה".
התרחבות השימוש ברובוטיקה החזירה לאופנה את הדרישה למנגנון הכנסה בסיסית לכול. הערכות מהימנות מראות כי בתוך עשרים שנה תהיה בידינו האפשרות הטכנית לְמַכֵּן בין רבע לשליש מכלל המשרות הקיימות כיום בעולם המערבי. לכל הפחות, תתרום מגמה זו לחוסר היציבות של עולם העבודה וההכנסה ממנו. בתרחיש הרע ביותר, יהפוך חלק ניכר מהאוכלוסייה למיותר מבחינת שוק העבודה.
עבור העניים וחסרי ההשכלה, הסיכוי לייצר הכנסה מספקת מעבודה הולך וקטן
התנגדות שכיחה להכנסה בסיסית לכול כתחליף להכנסות ההולכות ונעלמות מעבודה, היא שמדובר במנגנון שאין לו היתכנות כלכלית. שאלה זו תלויה, בחלקה, בפרמטרים שייקבעו: רמת ההכנסה הבסיסית, אילו הטבות קיימות היא תחליף (אם בכלל) , האם רק אזרחים יהיו זכאים לה או כל תושב המתגורר במדינה וכן הלאה.
אך אין זו הנקודה העיקרית. התשתית העובדתית מצביעה באופן ברור על כך שחלק הארי של הרווחים מיצרנות ב-30 השנים האחרונות הגיע לאוכלוסייה העשירה מאוד. וזה לא הכול: 40% מרווחי הקלות המס בממלכה המאוחדת הלכו ל-5% ממשקי הבית העשירים ביותר, לא משום שהם יצרניים יותר, אלא משום שבנק אנגליה (הבנק המרכזי בבריטניה, ד.ר.), כיוון את הכסף המזומן שלו אליהם. הפיכה, חלקית אפילו, של המגמה הרגרסיבית ארוכת השנים הזו של הכנסה ועושר, תוכל לממן לבדה הכנסה בסיסית צנועה לכול.
יתרה מכך, תכנית הכנסה בסיסית לכול יכולה להיות מתוכננת כך שתצמח בקו אחד עם עושרו של המשק. תהליך המיכון יביא בהכרח להגדלת הרווחים, מכיוון שמכונות שמייתרות את עבודתם של בני אדם אינן דורשות שכר עבודה והפעלתן כרוכה בהשקעה מינימלית בתחזוקה.
אם לא נשנה את מערכת ייצור ההכנסה שלנו, לא תהיה כל דרך לבלום את ריכוז העושר בידיהם של העשירים ובעלי יצר יזמי יוצא דופן. הכנסה בסיסית לכול, הצומחת בקו אחד עם פריון ההון, תבטיח כי מהתועלת של תהליך המיכון ייהנו רבים, לא רק מעטים נבחרים.
רוברט סקידלסקי הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת וורוויק, חבר בבית הלורדים הבריטי ומחברה של ביוגרפיה בת שלושה כרכים של ג'ון מיינרד קיינס.
פורסם במקור ב-Project Syndicate
