המשפטנית וכלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, נפטרה היום (שבת) בגיל 75. גביזון היתה פרופ' חבר בקתדרה לזכויות האדם באוניברסיטה העברית בירושלים, יו"ר ונשיאה של האגודה לזכויות האזרח, ויו"ר מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית אותו ייסדה. במרכז פעילותה הציבורית עמדה החתירה להגיע להסכמות בין קבוצות שונות על סוגיות שונות במחלוקת, כחלופה להכרעות שיפוטיות.

גביזון נולדה בירושלים בשנת 1945, וגדלה בחיפה. היא למדה בבית הספר הריאלי, ולאחר מכן שירתה בנח"ל. היא למדה באוניברסיטה העברית משפטים, כלכלה ופילוסופיה, וקיבלה תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה בשנת 1971. ב-1975 קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

עד אוקטובר 2010 כיהנה בקתדרה ע"ש חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בבתי הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת דרום קליפורניה.

גביזון היתה מראשוני האגודה לזכויות האזרח בישראל ופעילה מרכזית בה לאורך שנות השבעים. היא שימשה בתפקיד יו"ר האגודה בשנות השמונים, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1996–1999.

ב-2003 פרסמה יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן, שמהווה ניסיון להגיע להבנות בנושאי דת ומדינה שיהיו מוסכמות על דתיים וחילוניים כאחד. ייחודה של האמנה בכך שהיא מציגה הצעות מפורטות בתחומים רבים, בהם חוק השבות, שבת, נישואין וגירושין, קבורה, מועצות דתיות ועוד. העבודה על האמנה נמשכה כשלוש שנים בחסות מכון שלום הרטמן, ומרכז רבין לחקר ישראל. היא פורסמה במשותף על ידי קרן אביחי והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

גביזון לקחה חלק בוועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה. בנוסף היתה חברה בוועדת כהן להגנת הפרטיות, ועדת קלוגמן לפרטיות במאגרי מידע ציבוריים, ועדת שמגר בסוגיית היועץ המשפטי לממשלה, ועדת צדוק לחוקי עיתונות, וועדת דברת לבחינת מערכת החינוך, ממנה התפטרה בטענה שמסקנותיה נקבעו מראש. בנוסף ייעצה גביזון לוועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת ולציפי לבני בהיותה שרת המשפטים בשאלות חוקתיות.

ב-2005 ייסדה גביזון את מרכז מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית ליברלית והומניסטית), שפועל לקידום הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולזכויות האדם.

"אסור להיכנע לתחושות ולביטויים של מלחמת בני אור ובני חושך"

בנאום שנשאה בשנת 2010 בעצרת הזיכרון לרצח יצחק רבין אמרה גביזון: "הצגת חזון המשלב ישראל שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית היא תנאי לקיומנו כאן. חובה היסטורית מוטלת עלינו ליישב את המתחים בין מרכיבי החזון הזה, מתוך הקשבה וכבוד הדדי. זה תפקידו של הדור.

"אינני מזמינה אותנו לטשטש מחלוקות או לערפל מתחים. להפך. חיזוק המסגרת המשותפת הכרחי כדי שנוכל להתמודד בתוכה עם המחלוקות. מאבקים למען ערכים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. דיון כואב על עתיד הארץ, כמו גם על מחויבות המדינה לערכי יסוד, חיוני דווקא לחברה המבקשת לשמר את תחושת השייכות של כל חבריה. אבל יחד עם הדיון הנוקב, ההכרחי, אסור להיכנע לתחושות ולביטויים של מלחמת בני אור בבני חושך. מדינת ישראל לא תוכל להתקיים כמדינה דמוקרטית, מפותחת ומשגשגת, אם לא נקבל על עצמנו מסגרת מדינית וחוקתית משותפת. מאבק השולל את הלגיטימיות מהמוסדות הנבחרים של המדינה, או מעצם מפעל המדינה, מחליש את המדינה ואת הדמוקרטיה כאחד."

"להעדיף הכרעות במסגרת אמנה חברתית של כל הקבוצות החיות בארץ"

בהודעה שפרסמה האוניברסיטה העברית עם מותה של גביזון נכתב כי "גביזון היתה עולם ומלואו, עושר מרתק של רעיונות ופעילויות. היה בה שילוב של פילוסופית אנליטית עם סוציולוגית, של מודעות מלאה למורכבות של החיים ולריבוי הפנים של הסוגיות המעסיקות אותנו, ובה בעת דחייה של האופציה שלא להחליט, להיוותר בעמדת המבקרת. היא לא היססה לנקוט עמדה בסוגיות השונות ולהפשיל שרוולים ולפעול בזירה החברתית-ציבורית."

"אחד מציוני הדרך הבולטים בפעילותה הוא המאבק הציבורי שלה לכינון הסכמה לאומית. לפי גישתה, יש להימנע מהכרעות בחברה בדרך של 'שיח של זכויות', שמחייב את בית המשפט להכרעות אידיאולוגיות. במקום זאת, יש להעדיף הכרעות במסגרות פוליטיות-ציבוריות, כחלק מעסקת חבילה, שתשוריין בחוקה, שתתבסס על אמנה חברתית של כל הקבוצות שחיות בארץ."

"גביזון האמינה בכל מאודה באפשרות להשיג הסכמה כזו. במהלך נחשוני, הדגימה את האפשרות לכונן אמנה חברתית בהצגת מתווה לכינונה של אמנה חברתית מפורטת, שהוא תוצאה של דיונים מפורטים עם אישים מרכזיים במגזרים השונים בחברה בישראל. גביזון היא מופת לחוקרת ולמורה מעולה, שהצטיינה באומץ לב ציבורי יוצא דופן."