מסוחרי פנינים למרכז פיננסי אזורי – כך התפתחה ״איחוד האמירויות״, השותפה המיועדת החדשה של מדינת ישראל בעולם הערבי.

"לפני עידן הנפט האמירויות היו ישויות מאד קטנות וחסרות חשיבות באזור" אומר ל'דבר' ד"ר יוסי מן, מומחה לכלכלת המזרח התיכון. "בשנות השלושים, כשתעשיית הנפט התחילה להיות משמעותית נפל עליהם בבת אחת המון כסף. צריך להבין שמאז ומעולם מדובר בקהילה של סוחרים. עד לשנות ה-30 הקהילות שם סחרו בפנינים. המעמד שלהם השתנה לגמרי כשלמעשה הם התחילו להתעשר ממכירת נפט".

מן משווה את ההתנהלות הפנימית של הנסיכויות לזו של המדינות המרכיבות את ארצות הברית. איחוד האמירויות היא למעשה איחוד של שבע נסיכויות שזכו לעצמאות מבריטניה בשנת 1971. גם אז מדובר היה בשטחים מאוכלסים באופן דל, כשרוב האוכלוסייה התרכזה בעיקר על חופי המפרץ הפרסי, שם התקיים מרבית המסחר.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לא על הנפט לבדו

המסחר בנפט הביא לעושר עצום באמירויות ולהשקעות עתק. המדינות סבבו בעיקר סביב האליטות העשירות, והביקוש לבעלי מקצוע ועובדים גרם לרבים בעולם הערבי ומזרח אסיה להגר לאיחוד האמירויות. למעשה, הרוב המוחלט של התושבים איננו אזרחים, אלא מהגרי עבודה.

בורסה בדובאי, איחוד האמיריות. (AP Photo/Jon Gambrell)

"את המנגנון הפוליטי מנהלים בני האליטה, שמחזיקים דרך המדינה בחברות הנפט הגדולות, ובחלק גדול מהחברות הפיננסיות. לעומת זאת, מרבית העובדים במדינה הם למעשה אנשי מקצוע מרחבי העולם שחיים במדינה", מסביר מן, "בשנת 2018 חיו באיחוד האמירויות כ-400,000 מצרים שעבדו שם בתפקידים שונים בשירות המדינה ובמגזר העסקי".

אם עד לפני כשלושים שנה, מדובר היה במדינה סגורה יחסית להשקעות זרות, שכמחצית מהתוצר שלה התבסס על ייצוא הנפט, בעשורים האחרונים גם זה התחיל להשתנות.

"הם הבינו שנפט הוא משאב שקשה לסמוך עליו כייצוא יחיד", אומר מן, "המחיר שלו תנודתי, וסביר להניח שהביקוש אליו יירד בעתיד. היום הנפט והגז הם עדיין תעשיות מרכזיות, אבל הם מהווים משהו כמו 20% מהכלכלה ולא 50%. בדובאי לדוגמה יש מגזר פיננסי מפותח מאד".

"הם שינו לגמרי את מה שנדרש כדי לעשות עסקים שם. למעשה, מה שקרה בעשורים האחרונים הוא שנוצר שם שוק חופשי פחות או יותר, כשבמקביל לממשלה יש לו כוח עצום". מן מסביר שבעבר, כאזרח זר, היית יכול להשקיע באמירויות בתנאי ש-51% מהמיזם יהיה בבעלות שותף מקומי; כזה שבדרך כלל מקושר לשלטון. אבל היום זה כבר לא כך, וניתן לראות משקיעים מכל העולם".

"היום המצב הוא שבמקביל לכוח של השלטון, שמחזיק את תעשיית הנפט ואת חברות התעופה, התפתח גם מגזר עסקי גדול. 90% מהמגזר העסקי נשלט בידי זרים, אבל הכוח הגדול עדיין נשאר אצל השלטון".

מרכז פיננסי אזורי

המרכז הפיננסי של המזרח התיכון עבר מספר מוקדים מאז החלו מדינות ערב לזכות בעצמאות במאה שעברה. אלא שהיום יש מרכז פיננסי אחד ובלתי מעורער והוא יושב באבו דאבי. כחלק ממהלך פתיחת השוק לפעילות זרה פיתחו באמירויות את אחד המרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם, ושם ממוקמת אחת הבורסאות הגדולות ביותר למסחר בנפט.

שוק בדובאי. (Francesco Bonino / Shutterstock.com)

באיחוד האמירויות משתמשים ביתרות ההון העצומות מהמסחר בנפט כדי להשקיע לא רק בעולם הערבי, אלא גם במוסדות פיננסיים וחברות באירופה וצפון אמריקה. "יש באמירויות יתרות מטבע ענקיות, והן מושקעות באופן אסטרטגי. הם קונים נכסים, נדל"ן, רשתות תקשורת, דברים שמעניקים להם השפעה, הם מבינים את המשחק".

"המדינה עצמה היא ישות פיננסית עם המון כסף. טוענים שהתרומות הגדולות ביותר שמגיעות לבנק העולמי הם מארה"ב, ושאיחוד האמירויות היא מספר שתיים ברשימה". מן אומר שהאמירויות השקיעו הון רב בלבנון, וכשמשכו את ההשקעות בבת אחת, תרמו לכניסתה של לבנון למשבר כלכלי.

ליבת ההסכם עם ישראל: סייבר

על אף פערי העושר בינה לבין שכנתה, סעודיה, מן טוען שהיעדר השליטה של אנשי הדת הסלאפים באמירויות, מאפשר לה להיות פתוחה להשקעות הון זרות, ולמעשה להיות מרכז פיננסי שלא כפוף למגבלות שמטיל האיסלאם.

"איחוד האמירויות היא מדינה לא דתית. האיסלאם הוא חלק חשוב מהחיים והתרבות, אבל כדי להפוך להיות מוקד ברמה שהם נמצאים בה היום, הם היו חייבים לאמץ התנהלות חופשית של שוק. הפעילות של בנקים בין לאומיים הרבה יותר חופשית מאשר בסעודיה, ולכן האמריויות הפכו למוקד כזה".

מן מעריך שישראל אולי לא תראה גל של השקעות הון מהאמירויות, אבל יכול להיות ביקוש גדול למוצרים ישראלים של רוכשים עם כיס עמוק. "הסיפור של ההסכם הוא תעשיות בטחוניות, אבטחת סייבר. זה ליבת ההסכם מבחינתם, ואני מניח שיהיו הרבה הסכמים של רפא"ל ותעשייה בטחונית. מעבר לזה, טכנולוגיות גידול מזון בתנאי אקלים חמים שישראל מתמחה בהם יכולים להיות מוקד להשקעות של האמירויות".

מעמדות שונים של מהגרי עבודה

צד נוסף של הכלכלה של איחוד האמירויות הוא המספר העצום של מהגרי העבודה. פרט למצרים מגיעים אליה גם הודים, בנגלדשים, פקיסטנים ואחרים. לצד מעמד מבוסס של עובדים זרים בעלי מקצוע, יש באמירויות מספר גדול של עובדים בשכר נמוך, חסרי זכויות, שפועלים תחת משטר שאוסר על התאגדות ומשא ומתן קיבוצי.

שוק באיחוד האמיריות. (Lal Nallath / Shutterstock.com)

"באיחוד האמירויות אין שכר מינימום, למרות שזו אחת המדינות העשירות בעולם, יש שם גם עובדים זרים שיכולים להרוויח 200-300 דולר לחודש", אומר מן, "לכן הם מביאים אנשים שלא דוברים את השפה המקומית. קשה לומר בעצם מה הפערים הכלכליים במדינה, כי הם לא אזרחים ולכן גם לא מיוצגים בנתונים הרשמיים. אבל למעשה, מדובר בחלק גדול מאד מהאוכלוסייה שחיה במדינה".

לעומת עובדי הדחק, הדרג המקצועי, שמורכב גם הוא בעיקר ממהגרי עבודה, יכול להרוויח סכומים גבוהים בהרבה. "עובד מנהל ירוויח 10,000 דולר בחודש. מהנדס לעומת זאת ירוויח 6,000 דולר בחודש. זה פחות, אבל בעבור מצרי שהיה עובד בארץ המוצא שלו ב-400 דולר, זה המון".