אני בת 32, גרה תל אביב. שחקנית, זמרת ויוצרת תיאטרון, חברה בארגון השחקנים שח"ם. יש לי הצגה בתיאטרון חיפה והצגה בתיאטרון הירושלמי בנוסף לשתי הצגות עצמאיות.

זו הייתה אמורה להיות שנה גדולה בשבילי. עמוסה וגדושה ביצירה, בארץ ובחו"ל. היה לי לו"ז מפוצץ, הרגשתי שאני עולה למעלה, מתחילה להצליח ולצמוח עם היצירה. הכל התחיל לרוץ, שיחקתי יותר וגם התחילו לקנות הצגות שלי. במרץ היינו אמורות לחגוג את ההצגה ה-100 של ההצגה שיצרתי שנקראת "חצאית כאן קודקוד", והייתי אמורה גם לנסוע לפינלנד עם הצגה אחרת שתרגמתי ואני גם משחקת ושרה בה. בפברואר עברתי לגור לבד בדירה בעיר בפעם הראשונה.

ואז הכל הלך. בתחילת מרץ התחילו רחשים שיסגרו את אולמות התיאטרון. אמרנו – 'איזו הזיה, מה הקשר'. לא האמנו שדבר כזה יקרה. ואז ביום אחד ירדה ההנחיה על ההתקהלות, והכל נסגר בבום. באמצע צילומים התחלתי לקבל, אחת אחרי השנייה, הודעות בכל הקבוצות של כל ההצגות על ביטולים. זו הייתה כניסה להלם. הייתה אי בהירות מאוד גדולה, וזה רק התגבר והתגבר.

לא ברור מי דואג לנו

בהתחלה הייתי בהיסטריה סביב מה אני בכלל יכולה להגיש ולקבל – ביטוח לאומי, מענק, שירות התעסוקה, משהו. מי בכלל לוקח עלי אחריות, כי בעצם היו לי כל מיני חתיכות של עבודות שלא ברור לאן הן שייכות. באופן כללי, המשבר הזה האיר זרקור על נורמות ההעסקה הבעייתיות והקלוקלות בתיאטרון. זה תחום בו המון אנשים לא מועסקים בצורה ישירה, ופתאום לא היה ברור מי דואג להם עכשיו.

קיבלתי מעט דמי אבטלה דרך תיאטרון חיפה, ועל העבודה העצמאית לא ממש קיבלתי משהו, בגלל שהמענקים בעצם מחושבים על פי ההכנסות בשנת 2018, שזו הייתה השנה הראשונה שלי כשחקנית אחרי שסיימתי את בית הספר למשחק והייתי שחקנית מתחילה. מעבר לזה, בתחום הזה כל חודש יכול להיות אחר מבחינת הכנסה, זה קשור להיקף עבודה וזה לא תלוי בך בהכרח. במהלך כל התקופה קיבלתי מכל המענקים ודמי האבטלה פחות מ-5,000 שקלים, מה שלא משקף את ההכנסה הקודמת שלי ובטח שלא מאפשר קיום.

הנפש מתגעגעת ליצירה

עזבתי את הדירה הזו שגרתי בה לבד וחזרתי לגור עם שותפים, חזרתי לעבוד כמארחת במסעדה בהתחלה, אחר כך חזרתי לעשות בייביסיטר ולעשות מעט עבודות תרגום וקריינות. אני שורדת בינתיים, אבל התחושה היא של ריקנות. הרבה אנשים אומרים שעכשיו זה הזמן ליצור, אבל אני צריכה לשרוד. הלכתי ברחוב איזה יום עם מועקה כזו, והתחלתי לשיר. הבנתי שלא שרתי חודש, לא עשיתי את ההצגה שלי חצי שנה. אני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי, אבל בסופו של דבר בלי היצירה הנפש כואבת.

את ההצגה שיצרתי, "חצאית כאן קודקוד", שזו הצגה שעוסקת בשירי להקות צבאיות ושירי מורל של חיילים ויחסם לנשים, הצגנו המון בבתי ספר וקהילות. היצירה הזו כל כך סובבת סביב מפגש עם אנשים, ופתאום אין את זה, וזה מאוד חסר לי. זה מתסכל שמפעל חיי בעצם נחשב פתאום לדבר הכי זניח – מבחינת המדינה תרבות אפילו לא מוזכרת ברשימת הדברים שצריך להתייחס אליהם.

הופר החוזה בין האזרח למדינה

העתיד מפחיד אותי, אי אפשר להתעלם מזה שהחיים שלנו פה הם הפקר. גם ברמת הקורונה, גם ברמה הכלכלית, הכל. יש תחושה שהמשבר הכלכלי הזה יכל להימנע או לפחות להיות מעט יותר קל בלי הרבה מאמץ. גם מבחינה פוליטית המציאות נהיית הרבה הרבה יותר קיצונית. זה ממש פועל באופן אקטיבי להרחיק אנשים מקוד של חשיבה ביקורתית. קשה ככה לדבר בצורה יותר מורכבת על המציאות בצורה שהיא לא רק בעד או נגד – אלא יש בה מחשבה או תחושה.

הופר החוזה בין האזרח למדינה. שילמתי ביטוח לאומי כל חיי, אז חלק גדול מהכספים האלו שלא ניתנים זה כספים שבעצם שמתי על עצמי. באמת האמנתי והיה לי ביטחון שזה כסף שיציל אותי בשעת משבר. חשבתי – "אם הדבר הזה הוא כל כך גדול ולאומי – מישהו ידאג לנו". אני יודעת כמה הפרשתי ל"קופת החזיר" הזו של הביטוח הלאומי, חישבתי כמה כסף שמתי שם. ועכשיו בשעת משבר כאילו אומרים לך "אין את זה יותר, ניתן לך כמה שקלים, כי זה מה שיש". אני אומרת ראבאק, מה קורה איתכם?

אני מצפה שיהיה דיון ענייני, מבוסס עובדות, מספרים, מדע. מבוסס על מחשבה אמיתית עלינו, עלי. על העתיד של המדינה, על איך אפשר להתנהל במצב הזה בצורה בטיחותית ובריאותית ששומרת עלינו אבל גם לא גורמת לאנשים להגיע לפת לחם. ולי עוד יש מזל שאני רווקה, יש לי גם חברים עם ילדים ששניהם בתעשייה ואני יודעת שהמצב שלהם הרבה יותר לא פשוט. אני מצפה שיעזרו לנו לחיות. יעזרו זו אפילו לא המילה הנכונה. אני לא צריכה להתחנן להכרה מהמדינה שלי על מי שאני.

תרבות זה משאב חיוני

המדינה מתייחסת לתרבות כדבר שולי ולא חשוב כבר שנים, וזה מתבטא בהתנהלות, בתקציבים ובהשקעה. תרבות זה משאב חיוני. מתייחסים אליו כפסיק מזה, כאיזה פינוק. לעוסקים בה מתייחסים כפריבילגיים. אבל החברה שלנו חייבת את כלי העזר האלה שהתרבות מביאה כדי לנהל שיח על מהותה – זה תפקידה של האמנות.

תרבות היא הדבק שלנו כמדינה. המון אנשים יכולים לא להסכים על פוליטיקה, דעות ועמדות, אבל ממש להתחבר ואהוב את אותם שירים, את אותו סרט, את אותה הצגה או את אותו הספר. זה משהו שמחזיק אותנו ביחד, את המהות שלנו כעם וכמדינה. אנחנו צריכים להילחם על השפה המשותפת הזו של התרבות, כדי שלא נשכח שאנחנו ביחד פה – והביחד הזה יכול וצריך להיבנות גם דרך יופי ולא רק דרך מחלוקות.