אני בן 57, מתל אביב. אב לבת חמש ובת שבע. שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, במאי ויוצר תיאטרון.
אני שחקן, בוגר מחזור 88' בבית צבי. שיחקתי בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה ובאר שבע, תיאטרון לילדים ונוער, שיחקתי בסרטים ובסדרות טלוויזיה רבות. אני מנחה פינה בתוכנית הרדיו "המקלט" עם שי גולדשטיין ואורי גוטליב. לפני כ-16 שנה הקמתי את 'פרוביזורי', עם עוד שחקנים מוכשרים רבים כמו, דביר בנדק, לירית בלבן, יעל לבנטל , טל גרושקה ואחרים. זו קבוצה שמעלה מופעי אימפרוביזציה בשיתוף הקהל. חוץ מזה אני כותב ויש לי גם מופע סטנדאפ.
המופעים בוטלו אחד אחרי השני
בתחילת מרץ היינו אמורים להעלות מופע בקופת חולים כללית בנושא, למרבה האירוניה, וירוסים. עוד לפני ההגבלות הרשמיות הם ביטלו את המופע. מופע נוסף, שהעלינו לחברה שמעסיקה בעיקר אנשים מבוגרים, בוטל גם הוא מאוד מהר. ועוד ביטול, ועוד ביטול, ועוד ביטול. 14 מופעים בוטלו לי ביום אחד.
כשאתה בונה מופעים, ומתכנן מראש כמה יכנס לך מהם, אתה בונה על הכסף הזה המון. גם ברמת הציוד וההשקעה במופע עצמו, וגם ברמת החיים האישיים. ברגע אחד כל ההשקעה הזו ירדה גם היא לטמיון. אני יודע שיש עוד המון סיפורים כאלה סביב הקורונה.
כל חיי אני עובד, יצאתי לדרך עצמאית עם פרוביזורי לפני 16 שנה, ובשבילי זה היה בומבה בראש. נכנסתי לחרדה מאוד קשה, בעיקר בגלל הפחד על הבנות שלי. פתאום מצאתי את עצמי חושב מה לעשות.
כשהתחיל הסגר ניסינו לעשות מופעי זום, מה שהיה מאוד קשה כי מופע בשיתוף קהל לא מאוד עובד בלי המפגש. אבל בהתחלה היינו קלילים, אמרנו לעצמנו שזה יעבור עוד מעט. מהר מאוד הבנו שזה לא נגמר כל כך מהר.
כשיש ילדים זה עוד יותר קשה
ניסיתי לחשוב מה אני אעשה, במה אני יכול לעבוד, אני הרבה שנים במקצוע שלי. השתתפתי בפרויקט התנדבותי בו הקראתי מחזות בזום של השחקנית שירי לוטן, אבל פרנסה זה לא הביא. למזלי, אשתי עובדת אז יש מעט אוויר. מהמדינה קיבלתי מעט סיוע, לקחתי הלוואות מהבנק עם ביורוקרטיה כבדה, כרגע זה לא מספיק, אני במינוס ויש עוד הרבה תשלומים שאני חייב או דוחה.
חייתי תקופה קצרה אחת בחיי כמובטל, והיה לי קשה מאוד. עכשיו זה מסיבי יותר, זה לא משנה אפילו כמה אתה מרוויח, זה קשור גם למנטליות. מגיל צעיר אני לא יודע מה זה לא לקום בבוקר ולעשות, ופתאום זה נגזל.
כשיש לך ילדים זה עוד יותר קשה. כי הם מסתכלים עליך, וגם כי הכל עולה כסף, במיוחד עכשיו בחופש. אני מנסה לעשות לילדות כמה שיותר כיף בחופש בצורה יצירתית, למשל לקחתי אותן למקומות מהילדוּת שלי, לשחות בירקון, לאכול פלאפל, למכונה של שטיפת רכב. היה מאוד כיף, גיליתי שהן מתרגשות גם מדברים פשוטים.
אין עם מי לדבר, ואין מי שמדבר איתך
מצאתי את עצמי בהפגנות, כי הבנתי שאין עם מי לדבר, שאי אפשר לסמוך על מי שמעליך.
אנחנו, האמנים, הראשונים שפונים אלינו להתנדב לאירועי התרמה או במצבי חירום. אנחנו בפרוביזורי, ספציפית, מתנדבים המון באירועים של המון עמותות. פתאום, כשצריך, המדינה לא מכירה.
אני מרגיש תחושה עמוקה של עלבון וזלזול. קהילת המאלתרים היא קהילה ענקית של שחקנים שאיש לא סופר אותם. אימפרוביזציה אפילו לא מוכרת כאמנות במשרד התרבות והחינוך. אין לזה בעצם מעמד של אמנות מבחינת המדינה.
אני שואל את עצמי, למה המדינה לא מקדימה את האזרח? למה אנחנו, אנשי התרבות, צריכים לדאוג לחבילות מזון לאנשי התעשייה שאין להם כסף לאוכל? למה? איזו מין קייטנה זו? אני עומד מול בית ראש הממשלה וחושב: האיש הזה מעולם לא דיבר עלי, לא דיבר איתי. לא בא לאנשי התרבות עם אמפתיה אמיתית ואמר "אני דואג לכם".
זה מבאס אותי. יש פה אנשים יצירתיים ומוכשרים, שיכולים לתת פתרונות מדהימים. במקום לתת להם לעמוד ברחובות ולהפגין, תייצרו הזדמנויות. ראיתי מפיקים, שחקנים ואמנים ברחובות, וזה היה מביך. ואני לא מדבר על האנשים המוכרים, שמתביישים להגיד שאין להם. ויש כאלה, יש הרבה.
זה כל כך מוזר שיש פה תעשייה שלמה שלא עובדת
כשאנשים חוזרים הביתה מהעבודה, מתקלחים, מתלבשים ויוצאים לתיאטרון, אנחנו כבר אחרי שעות רבות של עבודה. על כל הצגה בערב, השחקנים בחזרות כבר מהבוקר. זו עבודה מאוד מאוד קשה.
ובכל זאת, מעמד השחקן, באופן כללי בישראל, הוא מאוד נמוך. למרות התדמית המוטעה בציבור, שהקדנציה של מירי רגב במשרד התרבות עשתה לה הרבה מאוד נזק. רבים מהשחקנים בגיל בפנסיה חיים, גם בשגרה, במצב לא טוב. המשכורת הבסיסית של שחקן היא לא גבוהה, אז כשהוא לא עובד ונותנים לו חל"ת, הוא צריך להסתדר עם 75% מזה.
מעולם לא דמיינתי את העולם ללא תרבות. אני חושש שאלה חיים מאוד חנוקים. תיאטרון בפרט, ותרבות בכלל, לוקחים אותנו לפעמים למקום אחר, לסיפור אחר. עולם ללא תרבות הוא מאוד עצוב.
זה כל כך מוזר שיש פה תעשייה שלמה שלא עובדת. לא פותחים את עולם התרבות, כי לרגע לא לקחו את אנשי התרבות, שמו אותם בזום עם מומחים, וחשבו ביחד איך פותרים את העניין הזה.
אם הבאנו קלסרים מאיראן, אנחנו יכולים לחשוב יצירתי איך לפתוח את התרבות. הממשלה שוכחת שכשאתה משקיע בתרבות, חוזרים אליך משאבים. כי אנשים שהולכים לראות מופע גם מתלבשים, אוכלים, חונים, מתאפרים, ועוד המון דברים שמזרימים כסף לכלכלה.
קשת שלמה של בעלי מקצוע שנפגעים מזה, וגם הקהל בעצמו כמובן. עכשיו מתחיל משהו אולי לזוז, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
