אני דניאלה מור, מעצבת תפאורה ותלבושות בתיאטרון, בת 68 מעין הים שבחדרה. אני נשואה לבעלי האהוב אבי כבר 48 שנים, אם לשלוש בנות וסבתא לחמישה נכדים. אני אדריכלית לשעבר, עשיתי הסבת מקצוע והתחלתי לעסוק בעיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון לפני 8 שנים, אחרי 25 שנים בתחום עיצוב הפנים. אני מעצבת בעיקר בתיאטראות פרינג', בתי ספר למשחק ותיאטרון הקאמרי.

רגע לפני שעלתה ההצגה קיבלנו הודעה שסוגרים

לפני הקורונה, בספטמבר, היו לי כמה הפקות שעבדתי בהן. העלינו בפסטיבל עכו את ההצגה 'הקללה' שביים עודד קוטלר, לכבוד חגיגות 40 שנה לפסטיבל. ההפקה הזו עברה גם לצוותא, והייתה אמורה להגיע גם להבימה. גם עבדתי יחד עם חברתי איריס מועלם בהפקה של הבמאית אלמה וייך חושן, 'FAKE', בתיאטרון תמונע, הצגה שמבוססת על סיפור ממלאכים א'. ממש כמה ימים לפני ש-FAKE אמורה הייתה לעלות סגרו את התיאטרון, וכל התפאורה והתלבושות של "הקללה" נסעו חזרה לעכו, עד שיהיה איזשהו אופק.

ביולי פתחו את התיאטראות למשהו כמו עשרה ימים ושוב עמדנו לעלות עם FAKE. הכנו את התפאורה, עשינו הקמה, היה לנו יום טכני לתאורה, הכל היה מוכן. רגע לפני שעלתה ההצגה שוב קיבלנו הודעה שסוגרים, הכל הלך לאיחסון. אמרו לנו שאולי באוקטובר יהיה לנו יום הצגה אחד. זה המצב כרגע.

חושבים פעמיים על כל קניה

לפני שבוע התחלתי ללמוד הנחייה טכנולוגית למבוגרים דרך החברה הכלכלית לאזרחים ותיקים, שזו בעצם עוד איזושהי הסבת מקצוע. מה שקורה עם התיאטרון מאוד מדכא, מרתיח, מעציב ומתסכל עבורי. יש געגוע מאוד מאוד גדול. גם לראות תיאטרון וגם להיות בתוך היצירה הזו, בתוך העשייה. כל השיחות עם הקולגות, עם הבמאי, מציאת השראות, עיצוב קונספט. כל הדבר הזה, שהיה המקצוע שלי, מרכז חיי בשמונה השנים האחרונות, כאילו נמחק באוושה אחת. לאושרי הגדול יש לי את הציור.

מבחינה כלכלית אנחנו מסתדרים בינתיים. למזלנו יש לנו בית, יש מעט חסכונות שלאט לאט גם הם נאכלים ומתמעטים. את שיעורי הפילאטיס שלי צמצמתי, הורדנו את המותרות. אנחנו מוציאים על מה שנחוץ, חושבים פעמיים לפני כל קניה אם אנחנו צריכים את זה. יום בשבוע אני מכינה סיר גדול של אוכל לחיילים בודדים מהשכונה, את זה אני לא מוכנה להוריד מהתקציב.

נזהרים מהקורונה, לא רואים חדשות

בעלי הוא בעל עסק. הוא פתח לפני כשנה עם שותפה, מוכרים פיצה וג'לטו במושב גינתון. לפני כחצי שנה הוא עבר התקף לב, אז הוא לא מגיע לשם הרבה. בגלל זה ובגלל גילנו אנחנו מאוד נשמרים עכשיו מפני הקורונה, אנחנו בקבוצת סיכון. במשך תקופה מאוד ארוכה לא ראינו את הנכדים, עכשיו אנחנו נפגשים עם מסיכות. אנחנו לרוב בבית. לא יוצאים כמעט בכלל, גם אין כל כך לאן – אין קולנוע, אין תיאטרון. אם נפגשים עם חברים זה מקסימום שני זוגות באחד הבתים, וזהו.

אנחנו לא רואים חדשות. אני מקפידה להעביר לנטפליקס או להצגת תיאטרון משודרת שהקלטתי בכל פעם שמתחילות חדשות, אני כבר לא יכולה לשמוע את זה. אני עומדת בשבתות על הגשר בכביש הראשי ליד השכונה, הבנתי שבלפור זה מקומם של הצעירים. יש תקווה מסוימת, זה ממלא אותי שמחה שהמון חבר'ה צעירים הולכים ומוחים כדי שהמדינה תהיה מקום טוב יותר.

תנו לחזור לעבוד

אני רוצה שיתנו לנו לחזור לעבוד, שימצאו פתרונות. אני יודעת שבתאטראות הרפרטואריים לפתוח אולם ל-50 איש זה לא רווחי, אבל בתיאטרון הפרינג' האולם הוא מראש מיועד ל-50 איש. אפשר שאנשים ישבו במרחקים, אנחנו מעלים לפעמים הצגות מול 20 איש גם בשגרה. תנו לנו לפתוח, תנו לנו לחזור. יש קהל שמגיע לתאטראות האלה. יש קהל צעיר שצמא לראות דברים, לראות תרבות.