במידה ושנת הלימודים אכן תפתח ב-1 בספטמבר, זו תהיה פתיחה חלקית מאוד. תכניות החינוך המשלימות, תכניות ההדרכה וההכשרה של המרכזים הפדגוגיים, תכניות לנוער מחונן, חינוך מיוחד ואפילו מפעלי ההזנה וטיפולי השיניים – לא יחזרו לפעול. הסיבה? כלל התכניות הללו מופעלות על ידי ספקים חיצוניים, ובניגוד לתקציב השוטף של בתי הספר, התקציבים של התכניות הללו איננו בבסיס התקציב.
לאחרונה, חושף המשבר הפוליטי והתקציבי המתמשך בפני הציבור הישראלי את אחד מחירי ההפרטה הזוחלת בחינוך: בהיעדר תקציב מאושר, אין אפשרות למשרד החינוך להבטיח פעילויות חינוכיות חשובות. הרשויות המקומיות מתריעות שבלי התכניות המשלימות אי אפשר לפתוח את שנת הלימודים כסדרה.
דווקא ביישובים המוחלשים יותר, בפריפרייה הגיאוגרפית והחברתית של מדינת ישראל, התכניות הפכו להיות חלק אינטגרלי בתוך המערכת החינוכית, אלא שהן אינן חלק אינטגרלי מתקציב המשרד ונעשות במיקור חוץ. במצב הזה, ראשי האגפים החינוכיים מצאו את עצמם עומדים חסרי אונים.
המציאות במערכת החינוך היא שיש מחנכים עובדי המגזר הציבורי, ומדריכים שהם עובדי קבלן. כך המערכת נקרעת לשתיים: מי להעסקה קבועה באחריות תקציב המדינה, ומי לחל"ת בחסות הקיצוץ הרוחבי. הדינמיקה הזו מתרחשת בתוך חדר מורים אחד, מורות שחולקות בבוקר את אותה כוס קפה.
נכון לשנת 2017, משרד החינוך סיפק 69 שירותים במיקור חוץ, בסכום של מעל ל-2.2 מיליארד שקלים. מדובר אמנם בסכום לא גבוה ביחס לתקציב המשרד הנאמד בעשרות מיליארדים, אבל גלומים בתוכו שירותים שקשה לדמיין את מערכת החינוך בלעדיהם.
תכניות ההעשרה של תכנית קרב כוללות שעות למידה שלמות של תלמידי יסודי במעל ל-160 מועצות ויישובים ברחבי הארץ. ללא תכנית היל"ה, כל מערך הטיפול, הליווי והשלמת ההשכלה לנוער נושר, לא מתקיים. במצב כזה, מדינת ישראל לא מקיימת את חוק חינוך חובה חינם אליו היא מחוייבת.
הדברים נכונים באותה מידה למפעלי ההזנה, הפרויקטים המיוחדים לנוער מחונן ומתן מענה חינוכי לתלמידים חולים. עדיף היה שהמדינה תלאים חלק מהתכניות הללו, כפי שנעשה בתכנית "שלבים", לאחר שנים של הפקרות ופגיעה בזכויות הן של התלמידים, והן של העובדים.
הצמדת הפעילויות החינוכיות, שחלקן הן בליבת המערכת, לבסיס התקציב – תבטיח את שרידותן, תבהיר את רצינותה של המדינה בנוגע אליהן, ותאפשר למורים, המדריכים והתלמידים בטחון. וזה הלא כלל חשוב בחינוך.
