2011: פעיל במאהל המחאה בבאר שבע. 2016: רכז הדרכה בבית הספר הניסויי 'בארי' בבאר שבע וחבר בפורום להתחדשות יהודית בנגב.

ניר סבו, בן 32, חבר בתנועת דרור-ישראל עבר לבאר שבע בתחילת שנת 2005 שם הוא וחבריו הקימו את קיבוץ המחנכים העירוני וחי חיי קבוצה בקומונה שיתופית-משימתית. רכז הדרכה בבית הספר הניסוי 'בארי' בבאר שבע. חבר בפורום להתחדשות יהודית בנגב ופעיל חברתי.

איך ומתי לדעתך התחילה מחאת קיץ 2011?

"המחאה בבאר שבע התחילה מספר ימים אחרי שהיא התחילה ברוטשילד. הייתה תחושה כללית שקורה משהו. אגודת הסטודנטים בבאר שבע היו הראשונים להציב אוהלים בדשא שליד מרכז המורים על שדרות 'יצחק רגר'. כשהתחלנו לשמוע את הקריאות לצדק חברתי, אני וחבריי מ'דרור ישראל' הרגשנו שמקומנו שם. בתנועה תמיד התחנכנו ואנחנו מחנכים למעורבות בחברה הכללית ובחיי הקהילה. להיות חלק, לא להבדל. כיוון שהסטודנטים היו הראשונים להקים את המאהל אז הוא נסב בעיקר סביב שאלות שהטרידו אותם, כמו הנושא של יוקר מחירי השכרת הבתים.

"ראינו שמצטרפים עוד ועוד אנשים שמייצגים ציבורים שונים. כל ציבור והקול שלו. כל ציבור והבעיות שהוא מציף. מעבר לכל הקולות והשוני הרגשתי שהולכת ומתהווה פה זעקה אחת ממקום עמוק יותר ובסיסי יותר. זעקה נגד מדיניות ושיטה פוליטית כלכלית שמשמרת ואפילו מקצינה מעמדות ופערים בחברה. זו הייתה קריאת תיגר וניסיון לשנות את יחסי הכוחות בין האזרחים במדינה, בינם לבין עצמם ובינם ואל מול השלטון. במחאה הזו מלכתחילה הרגשנו שזו מחאה מסוג אחר, מחאה שמציפה נושאים רבים ובוערים בחברה ומערבת ומפגישה חלקים בחברה שלא הייתה להם הזדמנות להיפגש לפני כן.

למדתי שמבני הכוח בחברה הם שרירים וקיימים וחזקים, אבל בסופו של דבר הם תלויים בכוח שאנחנו האנשים מעניקים להם. למדתי שהתאגדות אנושית מייצרת מבנה כוח ועדיפה על מבני כוח שמרניים. אני חושב שזה 'שיעור' שהרבה למדו

"בימים הראשונים היה סימן שאלה – מהי המחאה? מה הקול של המחאה? לנו היה חשוב להרחיב את היריעה ולומר שיש מגוון רחב של נושאים בוערים. כל נושא או מצוקה מאפיינת ומייצגת ציבור אחר. סוגיית מחירי השכירות היא רק סוגיה מבין שלל של סוגיות. ישנם אנשים מחוסרי דיור שהם כל כך עניים שהם לא יכולים אפילו להתחיל לחשוב על לשכור דירה או לחפש דירות להשכרה. מצד שני, ישנם סטודנטים שבכלל לא יודעים ולא מכירים מהם הקשיים של עניים. ראינו שיש פה הזדמנות לזעוק ולצעוק ביחד. לצעוק 'העם דורש צדק חברתי' ולהבין שמדובר בשכבת אוכלוסייה רחבה. לזעוק את זעקת המחאה ושהיא תהיה עממית ורחבה ולא של מגזר מסוים".

דפני ליף בביקור במאהל באר שבע. מאהל באר שבע, קיץ 2011. צילום באדיבות המצולם.

דפני ליף בביקור במאהל באר שבע. מאהל באר שבע, קיץ 2011. צילום באדיבות המצולם.

איך נראה המאהל? מי היה אחראי על הארגון?

"המאהל התחיל עם כמה אוהלי איגלו בודדים. תוך זמן קצר הצטרפו עוד ועוד אנשים והוקמו כל מיני מרחבים משותפים. מטבח מאולתר אליו הגיעו תרומות של אוכל. התרומות היו של עסקים מקומיים ועוד אנשים מבאר שבע. תרומות מתוך סולידריות עם המחאה ותמיכה בנו שנמשיך למחות. היו עמדות לישיבה עם ספות וגם מקומות עם צל. המאהל תפס צורה ונהיה מקום שמכיל בתוכו חיים. ערב ערב היו מגיעים אנשים שהמשיכו את חייהם כרגיל, בבוקר היו הולכים לעבוד ובערבים פשוט באו ולקחו חלק. אנשים הגיעו מתוך עניין והזדהות עם מה שהמחאה ייצגה ועל החיבורים בין אנשים שהיא יצרה ומעל הכול מתוך רצון להיות יחד".

אילו סוגים של מפגשים התקיימו במאהל?

"מה שהיה מיוחד במאהל הוא שהוא אפשר לאנשים לשנות את המובן מאליו של החיים שלהם. מחוסרי הדיור למשל, ביומיום, חיים מציאות של היזקקות והישענות על אחרים, במאהל הם היו חלק מהניהול הלוגיסטי. המאהל אפשר להם לא להיות רק נזקקים אלא לקחת חלק פעיל וחיוני בסדר היום של המאהל, בהנהגה והניהול שלו.

"בכל ערב היו ישיבות במאהל. המתחים המרכזיים היו סביב קבלת החלטות. מי מחליטים ואת מי הם מייצגים ומה מחליטים. משלב מסוים ראיתי שיש לנו תפקיד. להוות איזה גורם שמתמודד על הדיאלוג ואופי השיחה עם האנשים ובין הקבוצות השונות. לי היה מאוד חשוב שהמחאה תבוא ממקום משותף בין שונים, והמחאה באמת הייתה כזו. המאהל אפשר ונוצרו בו חיבורים מאוד לא מובנים מאליהם. היו רגעים מאוד מרגשים. אני זוכר איזו שיחה, קשה אבל ברוח טובה, בין סטודנטית צעירה שנראית מבית אשכנזי ושלא גדלה בעיר עם צעיר שנולד וגדל בבאר שבע כל חייו, חסר בית, שהעיד על עצמו שלא סיים תיכון. ביומיום, בחיים הרגילים, הם לא היו נפגשים. אין להם היכן להיפגש, היא חיה את חייה במעגלים שלה והוא חי את חייו במעגלים שלו. במאהל הם נפגשו ודיברו. הייתה לו האפשרות וההזדמנות להסביר לה אילו מן תחושות שליליות יש לו ביחס לאוניברסיטת בן גוריון, מה היא מייצגת עבורו ועד כמה היא מנותקת מהחיים אותם הוא חי. הסטודנטית מצידה הקשיבה ויכלה לראות אותו בעיניים ולדבר אתו, ואולי להפנים חלק מדבריו ולהכיר במציאות שהיא בכלל לא רואה.

"המפגש הזה ומפגשים אחרים במאהל היו מסוג הדברים שגרמו לי לחשוב ולהרגיש 'איזה חשוב מה שקורה פה'. במקרים אחרים היו גם משברים מתוך ויכוחים והתנגשויות של תפיסות עולם שונות. צפו המון מתחים שמעולם לא התעסקו בהם. בטח שלא בצורה משותפת. בראייה לאחור אני חושב שגם המצבים השליליים והמתוחים הם עדיפים על מציאות בה לא נפגשים".

עד כמה השפיעה המחאה?

"אין בכלל ספק שמה שקרה בכל המאהלים השפיע. הייתה תחושה שמשהו משותף נוצר. השיטה הפוליטית-כלכלית לא סופרת בתוכה את רוב תושבי המדינה. אנחנו כולנו מתכופפים ומכופפים אותנו למה שמתאים למדיניות הכלכלית הנהוגה בידי מי שמוביל אותה. שיטה שמיטיבה ומתאימה רק לאלפיון העליון. זוהי שיטה של הפרדות בין ציבורים ואוכלוסיות. כל אחד נשאר בתחושה שהוא לבד עם בעיותיו. במחאה גילינו שהבעיות שלנו משותפות. הגילוי הזה שבעצם הבעיה היא רחבה ובמכנה משותף בין רבים, זה מעלה את האפשרות שהפתרון יהיה דרך התקבצות, התאגדות ושיתוף.

"כיחידים, כולנו משוללי כוח במובן הפוליטי. ההתאגדות מסייעת לקבל את הכוח חזרה. זו הייתה החוויה שלי ולא רק שלי. פתאום ליציאה מהבית יש משמעות. פתאום ללכת ולהיות בהפגנה ולצעוק סיסמאות, יש משמעות. במאהל אנשים משכו לכיוונים שונים וכל אחד בער לו מה שמטריד אותו. הייתה אווירה סוערת גם ביחס למציאות הכלכלית חברתית במדינה וגם סוערת פנימה. לאנשים בער והיה להם איפה לפרוק את זה ולחלוק את זה. בהתחלה בוויכוחים קולניים ובהתבצרות בקצוות, אבל בסופו של דבר המאהל המשותף והרצון להתאחד גרם לנו ללכת בדרך של פשרות. פשרות מתוך ראיית מכלול הרצונות והאינטרסים ולבחור במשותף".

ראינו שמצטרפים עוד ועוד אנשים שמייצגים ציבורים שונים. כל ציבור והקול שלו. כל ציבור והבעיות שהוא מציף. מעבר לכל הקולות והשוני הרגשתי שהולכת ומתהווה פה זעקה אחת ממקום עמוק יותר ובסיסי יותר. זעקה נגד מדיניות ושיטה פוליטית כלכלית שמשמרת ואפילו מקצינה מעמדות ופערים בחברה

מה למדת מהמחאה?

"יצא לי לקרוא לאחרונה כמה ניתוחים על הזווית הבין-דורית של המחאה. איך המחאה הייתה גם כר למתיחות ואפילו התרסה בין הדור הצעיר במדינה לדור המבוגר. בבאר שבע זה היה מורגש ומעורבב עם עוד מתיחויות בין תושבי באר שבע לסטודנטים באוניברסיטה, בין אשכנזים ומזרחים, בין עולים לצברים ועוד. בסופו של דבר, וזה גם מקור האופטימיות שלי ביחס לשאלת 'מה יצא מהמחאה', אני מזהה איזה מכנה משותף, אופן חשיבה דומה וקשיים משותפים של התמודדות עם עתיד מעורפל של צעירים בתוך המקום הזה. יש משהו משותף לנו, הדור הצעיר, שאני מרגיש שסביבו אפשר לבנות פה משהו חדש וצודק יותר לכולם.

הפגנה בבאר שבע. קיץ 2011 צילום: שי רוזן.

הפגנה בבאר שבע. קיץ 2011 צילום: שי רוזן.

"ביחס לעצמי ולתפקיד של 'דרור ישראל', בבאר שבע ובארץ בכלל, למדתי הרבה מהתקופה הזאת. הבנתי שיש לי הרבה ידע ורצון ויכולת לעשות, ודברים חשובים לומר, ויותר חשוב מזה, יש לי המון מה ללמוד מאחרים, איך פשוט צריך להקשיב לאנשים. למדתי במאהל את עומק השבר הכלכלי-מעמדי-עדתי שיש בחברה שלנו ושהתיקון שלו הוא תהליך ארוך שמצריך סובלנות, נחישות והתמדה. למדתי שמבני הכוח בחברה הם שרירים וקיימים וחזקים, אבל בסופו של דבר הם תלויים בכוח שאנחנו האנשים מעניקים להם. למדתי שהתאגדות אנושית מייצרת מבנה כוח ועדיפה על מבני כוח שמרניים. אני חושב שזה 'שיעור' שהרבה למדו".

איפה מחאת 2011 כיום?

"היום ניתן לראות את המחאה בהתחזקות ההתאגדויות במקומות עבודה בשנים האחרונות. מי שמוביל את המהלכים האלה הם בדיוק אותם צעירים שהשתתפו באופן פעיל במחאת קיץ 2011, או כאלה שהיו עדים למחאה והיא פשוט נגעה בהם. צעירים שהחליטו להפסיק לחכות שהדברים יסתדרו בשבילם. אני מקווה שנלמד מהשדה הזה של התאגדות במקומות עבודה וניקח את זה לתחומים אחרים כמו בכלכלה, הקמה של תנועה של קואופרטיבים, בחינוך, הקמה של תנועה של מחנכים ממגוון העם לדמוקרטיה ושוויון ערך האדם ועוד ועוד תחומים".