חברים יקרים,

לפני שאגיד את מה שבאתי להגיד, אניח את כל הקלישאות על השולחן:
אני גבר-יהודי-לבן-קיבוצניק-סטרייט-שמאלן-חילוני-פריבילג-צדקן-צבוע-בולשביק-קוזאק נגזל-מלקה עצמי ברבים.

אקח על עצמי את כל אלה בכיף כבר על ההתחלה, גם כי זה נכון, אבל בעיקר כדי שאוכל לתת את הפרשנות החלקית שלי, הצרה שלי, מבלי להיזהר לדרוך על אדמות קדושות.

***

הארץ כמרקחה. אני לא יודע למה אנשים מדברים על מלחמת אזרחים כאירוע שצריך להישמר מפניו. מלחמת האזרחים כבר פה. מלחמת אחים. והיא פה כי לא נזהרנו. ראי אדמה כי היינו עקשנים עד מאד.

אולי זו לא מלחמה כמו שהיינו מצפים, אבל האמביציה לפגוע באחר כבר קיימת.
מי שלא מבין את זה, או חושב שזו המצאה חדשה, חי בבועה.

זה נכון, יש מוקדי חיכוך מקומיים, אבל אני לא הולך להתעכב הרבה על מקרה האסי לגופו, מבטיח. הזירה היא בראש ובראשונה דיגיטלית, ועקובה במילים רעות, תסכול של שנים, ותחושת צדק ואי צדק שכל צד אוחז בה בנחישות ראויה לציון. וכדרכן של מלחמות אזרחים, אין זה משנה מי ינצח בה, רק צריך לסיים אותה וכמה שיותר מהר.

נחל האסי החוצה את קיבוץ ניר דוד. "הזירה היא בראש ובראשונה דיגיטלית, ועקובה במילים רעות" (צילום: יעקב סער, לע״מ)

כשכתבתי על כך בפייסבוק של הקיבוץ שלי, שתי המילים שהוציאו את האנשים מדעתם הן "פריבילגים" ו"פשרה". אין פשרה אמרו לי. יש מה נכון ומה צודק. תפסיק כבר להלקות את עצמך. לשיטתו של המרחב הדיגיטלי לכולם נעשה עוול, כולם צודקים, כולם טועים, כולם יודעים את כל המצב על בוריו.

אנחנו בני אדם. נטיית ליבנו להגן על אנשים שדומים לנו סוציולוגית, במקרה הזה חברי קיבוץ ניר דוד. זה הגיוני, אבל זה לא הופך אותם ואותנו לצודקים. אני לא מכיר את העובדות, רק את המהירות שבה חברים בקיבוץ שלי אימצו את הנרטיב של הקיבוצניקים מגני האדמות. לעומתם, במעגלים חברתיים אחרים, מישהו מאמץ בקלות רבה מדי את הנרטיב ההפוך, שהקיבוצניקים הם גוזלי האדמות. וכולם מתגדרים בעמדתם, זו לא נראית לי התחלה טובה.

אני לא מתיימר לדעת מה עובר על תושבי ניר דוד בימינו אבל כשאני שומע אנשים מיישרים קו מהר מדי, משהו בנונקונפורמיזם שלי מתעורר. הרי כל תפיסת המציאות שלנו מבוססת על מאמרי דעה, פרשנויות מגמתיות ופוסטים בפייסבוק. היום לחור המנעול שלנו אנחנו כבר קוראים "עובדות".

***

הבעיה השנייה שלי היא התמונה הרומנטית של מייבשי הביצות, מסיטי הנחלים, מקימי ומגני הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אנחנו יפי הבלורית, והשמש – היא זורחת לנו עוד מלפני קום המדינה. ראשית אלה לא אנחנו, אלה הם ההורים או הסבים והסבתות שלנו. והם אגב, לא עשו את זה לבד.

קיצור תולדותינו הגרסה האישית והלא רשמית: באו אנשים אידיאליסטים והקימו התיישבויות וחברות שיתופיות לתפארת. לתוך הסיטואציה הזו נולדו ילדים שלא בחרו בה. מורכב. אלה ההורים שלנו. בשנות ה-80 כשהגלים התחזקו החזקים לא התגלו והילדים-הורים התחילו לתהות לגבי צורת החיים המוזרה הזו. בסוף גם בחרו לפרק אותה לגורמים.

אנחנו כבר לא באמת קיבוצים. לא מייבשי ביצות, לא קו ההגנה הראשון. העדפנו לעשות לביתנו, הצבענו בעד העולם הזה, בחרנו לפרק את עצמנו מנכסינו האידיאולוגים, אבל לשמור על נכסינו הכלכליים. מותר לנו לנסות. אבל אז על בסיס מה אנחנו מזדעקים עכשיו? מתוקף מה מגיע לנו כל זה? מתוקף מה שהסבא שלנו עשה? בעולם שעליו הצבענו זה לא מעניין אף אחד.

הקיבוצים קיבלו את האדמות האלה מסיבה כלשהי, והסיבה הופרטה, המיתוס העלה אבק, אז המאבק הצטמצם לגבולות האזרחי/משפטי.

אין פה אירוע של גזילת אדמות, יש כאן ריב מקומי בין שכנים, איפה עוברת הגינה. לכן, בכלים משפטיים/אזרחיים/פוליטיים, מי שרשאי להתרחץ בנחל שיהיה לו בכיף, ומי שלא אז לא. למה גוררים את כולנו למלחמת הבוץ הזאת?
אני בכלל מעדיף את החוף הדרומי באשדוד. חינם, יש חנייה, ואף אחד לא מחמיץ פניו אלייך.

***

הרבה דברים נמצאים כאן בוויכוח, אבל דבר אחד ידוע – אם מישהו יודע להקים חומות מהר ויעיל אלה חברי ניר דוד. ההצעה שלי נוגדת את האינסטינקט של חבר קיבוץ בתקופת שיוך נכסים – תורידו את החומות, תפתחו את כל השערים. גם אם משפטית אתם צודקים. החומות לא מגינות עליכם יותר אלא פוגעות בכם, מזמנות כעס, מזמנות מחפשי פרצות, מחפשות צדק צדקנים וסתם צרי עין. והכי גרוע – מזמנות גורמים פוליטיים שמרווחים מהמאבק הזה.

תחזירו את זה להיות אירוע בין אנשים, תמצאו פשרה, אל תהיו צודקים, תהיו שכנים.​