למאבק הקשה של חולי הסרטן הצטרפו בחודשים האחרונים גם אתגרי מגפת הקורונה: אמצעי זהירות למניעת הדבקה בטיפולים, טיפול בחולים שנמצאים בבידוד או שנדבקו בקורונה, והחלשת מערכת החיסון שהופכת חלק מהמטופלים לפגיעים יותר לקורונה. אבל יותר מהקורונה עצמה, פרופ' אהרון פופובצר, מנהל מכון שרת בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, חושש מהרעה במצבם הנפשי של המטופלים. "לצערי חלק מהמטופלים מתנהגים בזהירות יתר, מבודדים את עצמם ומתנתקים מהחיים", הוא אומר, "אני רואה יותר חרדות ויותר פחד".

פרופסור אהרון פופובצר, מנהל מכון שרת לאונקולוגיה, בית חולים הדסה עין כרם: "אפילו חולי קורונה מאומתים מקבלים טיפול מרופאים אונקולוגיים בתוך מחלקת הקורונה" (צילום: בית חולים הדסה עין כרם)

"זה מדאיג אותי", אומר פופובצר, "אנחנו רואים קשר בין מצב הרוח ובריאות הנפש של המטופל לבין הסיכוי לריפוי מסרטן".

לא נותנים לקורונה לפגוע ברצף הטיפולי

לדברי פופובצר, הצוות האונקולוגי בהדסה הציב לעצמו מטרה לא לתת לקורונה לפגוע בטיפול של אף חולה סרטן. טיפולים שלא ניתן לדחות אותם ללא פגיעה במהלך הטיפולי ממשיכים להתקיים. "אנחנו מבצעים טיפולים עבור לא מעט חולים שנמצאים בבידוד. הם מגיעים לטיפולים כימותרפיים או הקרנות בערב, כשהמחלקה ריקה, מרוחקים אחד מהשני, מקבלים את הטיפול מצוות במיגון מלא, בחדרים שעוברים חיטוי בין מטופל למטופל. אפילו חולי קורונה מאומתים, אם טיפולי הסרטן שלהם מוגדרים כדחופים, מקבלים טיפול מרופאים אונקולוגיים בתוך מחלקת הקורונה".

פרופסור צבי סיימון, מנהל מחלקת קרינה, בבית החולים שיבא תל השומר מספר שבבית החולים נקטו בצעדים שאף שיפרו את שגרת הטיפולים (צילום: בית חולים שיבא תל השומר)

גם במחלקת הקרינה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר עשו מאמצים רבים כדי להפוך את המחלקה למקום בטוח למטופלים ולרופאים. לדברי מנהל המחלקה פרופ' צבי סימון, המאמצים האלה אפילו שיפרו את שגרת העבודה והטיפול. בכדי להוריד צפיפות בחדר ההמתנה נוספו מרווחי זמן בין תורים וצומצם זמן ההמתנה לתור. בעקבות החלטת משרד הבריאות שקופות החולים ישלמו עבור מפגשים עם רופא מרחוק (טלמדיסין), מפגשי המעקב הפכו להיות מקוונים, ונסיעות המטופלים לבית החולים נחסכו.

"למצוא את האיזון בין זהירות לבין המשך ניהול החיים"

מול החשש הכללי מהמחלה, פרופ' פופובצר מציין שחלק מהטיפולים למחלת הסרטן אינם פוגעים במערכת החיסון, ואינם דורשים מהחולה להיזהר יותר מאשר אנשים בריאים. "לחולים שמקבלים טיפולים כאלה אנחנו ממליצים כן לצאת מהבית, כמובן עם מסכה. להמשיך לפגוש משפחה וחברים, למצוא איזשהו איזון בין זהירות לבין המשך ניהול החיים תוך כדי הטיפול האונקולוגי. זה איזון שאני לא תמיד רואה שהמטופלים מצליחים להגיע אליו".

אפילו למטופלי כימותרפיה, שמחלישה את מערכת החיסון, פרופ' פופובצר ממליץ שלא להיסגר בבית באופן מוחלט, ודווקא כן לפגוש משפחה וחברים בחוץ וממרחק של שני מטרים. צוות בית החולים מנסים לחנך את המטופלים ואף מעבירים סמינרים מקוונים שמיועדים לעזור למטופלים לקיים ניהול סיכונים מתאים למצבם. 

"הבדידות גם הורגת – לא רק הסרטן, לא רק הקורונה"

ליבנת וידר, עובדת סוציאלית במכון לאונקולוגיה בהדסה, מספרת על ההתמודדויות היומיומיות שגוזר הפחד מהקורונה על החולים. "הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו כעובדת סוציאלית זה הבדידות שנגזרת מהקורונה. יש אנשים שחושבים שעדיף לשמור על הקרובים שלהם ולא להביא אותם כמלווים לטיפולים. יש מטופלת שמאוד עוזר לה להביא חברה לכימותרפיה ולאחרונה היא מגיעה לבד, גם עכשיו שכבר מותר להביא מלווה, ואני רואה שיותר קשה לה מאז".

ליבנת וידר, עובדת סוציאלית במכון שרת לאונקולוגיה, בית חולים הדסה עין כרם: "אנחנו לא חיים פה רק כדי לשרוד, אנחנו צריכים גם משמעות בחיים שלנו וגם תקווה ואהבה ושמחה ונחת" (צילום: אלבום פרטי)

"בהתחלה היה פחד מהקורונה יותר מהסרטן. הסרטן הוא איום מוכר, ואנשים התייחסו לקורונה כאיום מוות מובטח ומיידי. חלק מהמטופלים הפסיקו טיפולים או נמנעו מבדיקות בגלל הפחד, והגיעו אלינו רק אחרי הידרדרות, וזה היה קשה לראות". 

"כשמדובר בחולים סיעודיים, אני רגילה להפנות לבתי חולים סיעודיים – אבל המוסדות האלה לא מרשים מבקרים בכלל, או אולי רק פעם בשבוע. אני לא יודעת מה לעשות, כי אני תמיד ממליצה על המקומות האלה – הם מקומות קסומים עם הרבה מתנדבים שיודעים לתת את הטיפול הנדרש לאנשים במצבים מורכבים מאוד. אבל עכשיו, כאשר לאשפז שם חולה משמעותו לגזור עליו להיפרד מהמשפחה, אני מרגישה שאני לא יכולה להמליץ על זה יותר. זה הכי קשה לי, להפריד אנשים ממשפחתם כשמשפחה זה בדיוק הדבר שהכי צריכים. בשביל מה אנחנו חיים בכלל, אם לא בשביל משפחתנו? אני עומדת מול המציאות הזאת עם דמעות".

"אחד הדברים שהכי עושים שמח לחולים זה להיות סבא וסבתא. בזמן הקורונה אומרים שצריך להתרחק מהנכדים, אני אומרת שחייבים לנסות למצוא דרך להיפגש, גם אם זה בגן שעשועים. זה חיוני לנפש. הבדידות גם הורגת – לא רק הסרטן, לא רק הקורונה, אלא גם הבדידות. מגע אנושי, גם אם לא מגע פיזי, רק לשבת ולראות אחד את השני. בהתחלה הייתי מאוד נזהרת והייתי מתרחקת מהחולים, והיום אנחנו בהחלט יושבים ומשוחחים איתם. נכון, יושבים רחוק, נכון, חובשים מסכות ושוטפים ידיים, אבל כן להיות שם בחדר ולתת את הזמן איתם. הם מחכים לזה וצריכים את זה. הצרכים האנושיים לא השתנו בגלל הקורונה".

"עוד  משהו שאנחנו מלמדים את החולים שלנו יותר מתמיד בזמן הקורונה זה פשוט נשימות. אנשים מפחדים מכל כך הרבה דברים, רק מפחדים כל היום, שהם שוכחים לנשום. אש רק לשבת ולנשום דקה או שתיים, אולי מוזיקה טובה או לעשות פעילות יצירה, דברים שמרגיעים את הנפש. את זה אנחנו מלמדים גם את בני המשפחה – עם כל החרדה וכל הקושי, איך לא להפסיק את הכל".

"אנחנו לא חיים פה רק כדי לשרוד, אנחנו צריכים גם משמעות בחיים שלנו. חשוב לי כעובדת סוציאלית לתת גם תוכן לחיים של המטופלים, וגם תקווה ואהבה ושמחה ונחת.  ויותר שוכחים את זה עכשיו – אנשים מוותרים על כל התענוגות של החיים כדי לא להידבק בקורונה. זה באמת חשוב לא להידבק מקורונה, אבל מה כן? אני רוצה לשמוע מה כן ולא רק מה לא. זאת המשימה שלנו עכשיו – למצוא את מה כן. לא לוותר על הכל בגלל הסיכונים, כן לעשות את מה שמותר לעשות, כי אחרת אין בשביל מה. אם כל העולם מפחיד אז בשביל מה לקום בבוקר? יש קורונה, יש סרטן, אבל יש גם הרבה דברים טובים בעולם."

"לעבור את המחלה שלי מוקפת כמה שאפשר באהבה"

גלית פיין (30) אובחנה עם סרטן השד בחודש מרץ, בימים האחרונים שלפני תחילת הסגר. היא מספרת שתהליך הניתוח, התאוששות, והרצף הכימותרפי שהיא עברה בבית חולים אסותא ראשון לציון לא הושפעו מהמגפה שהשתוללה. לדבריה, למרות שבית החולים אישר לה להכניס רק מלווה אחד בזמן הטיפולים הכימותרפיים, בכל זאת יכלו משפחה וחברים להמתין במסדרון ולהיכנס לבקר אותה אחד אחד. 

גלית פיין, בת 30 מרחובות. (צילום: אלבום פרטי)

"היה יותר קל בתקופת הסגר", היא מוסיפה, "כשכולם היו במגע מצומצם, ואפילו העובדה שהחיים שלי נעצרו בגלל הסרטן לא היתה יוצאת דופן, כי החיים של כולם נעצרו. עכשיו, המשפחה שלי צריכה להיזהר מאוד מהדבקה כדי לשמור עלי, ובמקביל הרבה אנשים מפרים את ההנחיות. אני רק חושבת על זה שזו פריבילגיה של אנשים שאין להם קרובים בקבוצות סיכון. אבל אני משתדלת לא להרגיש החמצה, וכן לעבור את המחלה שלי מוקפת כמה שאפשר בכיף ואהבה."