"אני רוצה להרגיש בנוח בסביבת אנשים במפגשים חברתיים. אני רוצה להרגיש את ה'אזרחות הנורמאלית'. זה נשמע אולי מוזר, אבל אני לא יודעת מה זה לשבת באוטובוס בלי שיהיה לי לא נעים שיש עוד בנאדם שיושב לידי. אני מרגישה שאני בפאניקה מסויימת. יש איזשהו לחץ, אני רוצה להירגע ממנו". כך מתארת זהר יפלח, בת 22 מעפולה, את החוויה של חיילת משוחררת בתקופת הקורונה.

יפלח שירתה כמורה חיילת והשתחררה במרץ האחרון, רגע לפני התפרצות מגיפת הקורונה. "ממש אחרי השחרור התחילו עם הסגרים. הספקתי לחוות כמה ימים בלי סגר עד שהכל נסגר. זה היה נורא מבלבל וגם כל המציאות פתאום השתנתה", היא אומרת ל'דבר'.

יפלח מתארת גם תחושת בדידות גדולה: "הייתי בבית של ההורים חודש וחצי, במצב של סגר. בגלל שההורים שלי בקבוצת סיכון לא יצאנו כמעט בכלל, ולא הגיע אף אחד לבית. רציתי לטייל בדרום ומאוחר יותר גם לאירופה, אבל כל התכניות נהרסו".

יפלח היא אחת מכ-40,000 חילים שהשתחררו מתחילת השנה. אוכלוסיה שעובדת לרוב בעבודות זמניות בענפים שנפגעו ממשבר הקורונה כמו מסעדנות, תיירות, קמעונאות תרבות ופנאי. עבורם, המוסד הישראלי של 'הטיול הגדול', נגנז לבינתיים.

אחרי חודש וחצי עברה יפלח להתגורר עם חברות בפתח תקווה, והיא מחפשת עבודה כרגע. "הלכתי לראיון עבודה בשופרסל לעבוד כקופאית. כשיגמר כל הקורונה הייתי רוצה לטוס לטיול באירופה, לבקר את אחי ובת זוגו ברומניה ולטייל באזור. וחשבתי לעשות עוד המון דברים שנדחו ונדחו שוב. בעיקר לטייל.

"יש הרבה מאוד חיילים משוחררים שלא קיבלו את המענקים שמגיעים להם בכלל. אני קיבלתי מענק חלקי, קיבלתי 750 שקלים במקום ה1250 שמגיעים לחיילים משוחררים", אומרת יפלח. ומסבירה שיש הרבה חיילים שבמהלך השירות קיבלו סיוע בתנאי השירות, ועכשיו כחיילים משוחררים אין להם ממש למי לפנות.

"אני חושבת שהמדינה צריכה לסייע במציאת עבודה, בנוסף על סיוע כלכלי כלשהו. חיילים משתחררים ממצב שהם מקבלים משכורת קבועה כל חודש לוואקום כזה שאין להם איך למצוא עבודה ולרבים אין מאיפה למצוא ביטחון בחיים. באופן כללי המדינה צריכה להתחשב יותר באזרחים".

"למדתי שהאזרחות לא יפה כמו שמדמיינים אותה"

גם גאיה גברילה, בת 22 מהישוב נעלה, מתארת יציאה מאכזבת אל האזרחות: "כמו העונש של משה שלא יכל להיכנס לארץ. כל מה שחלמתי עליו התנפץ לי בפנים". ההרגשה של להשתחרר בתקופת הקורנה היא נוראית, היא אומרת. "לקראת סוף השירות כבר רציתי כל כך להשתחרר, למצוא את עצמי באזרחות, לעבוד קשה ולעשות את הטיול הגדול. היו לי חלומות גדולים על איך אני ארגיש בשחרור ואיך אני אתחיל לכבוש יעדים".

גברילה שירתה כלוחמת בגדוד קרקל והשתחררה לפני כחצי שנה. היא תכננה לעבוד בעבודה מועדפת ולהתחיל ללמוד, אבל אז הגיעה הקורונה ושבשה לה את התכניות. "לאחר שבוע חופש שלקחתי אחרי השחרור, התחלתי לעבוד בחנות ירקות ופירות. חיפשתי לעשות עבודה את מועדפת, ולא ממש מצאתי. מאוד הייתי רוצה להתחיל לימודים אבל לא הייתי רוצה להתחיל ללמוד תואר בזום, זה נראה לי קשה מדי להתחלה, אז אני אדחה את ההרשמה בשנה".

"פתאום הרגשתי שאני תקועה, המעבר מהצבא לאזרחות היה כל כך מוזר. ראיתי את החברים שלי שהשתחררו לפני הקורנה, ואני מסתכלת על השחרור שלי ושל חבריי שהשתחררו בזמן האחרון- התמודדות הרבה יותר קשה. את לא יכולה לתכנן חודש קדימה, אי אפשר לדעת מה ייקרה, יכול להיות שיהיה רע ואין מה לעשות עם זה", אומרת גברילה, ומוסיפה שהיא יודעת שמחכים לה זמנים קשים.

"למדתי שהאזרחות היא לא יפה כמו שמדמיינים אותה. התקופה הנוכחית מאוד קשה ולא תמיד אפשר למצוא עבודה כי רוב העובדות תפוסות. אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר. כמו שההורים שלי נלחמו להקים בית ועבדו בעבודות קשות, גם אנחנו נצטרך. ברור שזה לא כיף ולא נראה כמו שדמיינו את האזרחות".

כמו רבים מהחיילים המשוחררים, גם גבריאלה תכננה לחסוך לטיול הגדול, אך נאלצה לשנות את תכניותיה. "כרגע הטיול יחכה לתקופה אחרת. אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי. אני רוצה להגשים את כל החלומות שלי. אמא שלי למשל לא הספיקה להגשים את כל מה שהיא רצתה כי היא ילדה ילדים. אני בתקווה שכל הבלאגן הזה ייגמר יום אחד ואני אעשה טיול מטורף".

"המדינה צריכה באמת לראות את האנשים. נמאס לי לראות כתבות על חיילים שישנים ברחוב כי הם השתחררו ואין מי שיטפל בזה. זו קבוצת גיל עם מאפיינים וצרכים שאף אחד לא מטפל בהם. הייתי רוצה שירימו את הדור החדש של המשתחררים שזו הכניסה שלהם לשוק העבודה".

עד כה, לא הציגו המדינה וזרועותיה השונות שום תכנית רצינית לטיפול בחיילים המשוחררים. הצעד היחיד הממוקד לסיוע באוכלוסיה זו הוא הפשרה מוקדמת של כספי הפיקדון, כסף ששיך לאותם צעירים שאמור לשמש אותם בעתיד.