"זה קרה במשמרת שלנו וזה דבר מאוד קשה", אומר שחר רמני (32), מדריך סדנאות חינוך מיני ומגדרי – "לגעת בזה", על פרשת האונס הקבוצתי באילת, והוא לא סלחן כלפי החשודים במעשה האונס. "זה קשור להפעלת כוח, לאלימות וליחסי שימוש. זאת בחירה מודעת שלהם לא לשאול את עצמם שאלות, להסתכל על מין כדבר ש'מגיע לי', שאני צריך להשיג אותו על חשבון נשים. אלה שהיו שם ועשו את המעשים האלה בחרו להתעלם ולאטום את הלב שלהם. זו בחירה לעשות מעשה שהוא רוע, זו בחירה ערכית, ואם מדובר באנשים מבוגרים המעשה הזה חמור פי כמה וכמה".

מקרה האונס, שנחשף בשבוע שעבר, מצטרף למקרים דומים שאירעו בשנים האחרונות, וביניהם פרשת האונס הקבוצתי באיה נאפה לפני כשנה. בעקבות אותו מקרה נוצר מיזם "100% אחריות", במטרה להעניק להורים ומחנכים כלים לשיחה עם ילדים ובני נוער על מיניות. במיזם לקחו חלק למעלה מ-10,000 הורים ומחנכים שהשתתפו בכ-250 הרצאות בכל רחבי הארץ. ביום חמישי, בעקבות המקרה באילת, יתחדש המיזם, ולדברי מרגנית ארז, אחת מהמארגנות, "המטרה של ההרצאות, היום, כמו אז, היא לעצור ולתת להורים כלים לדבר עם הילדים שלהם".

מיזם "100% אחריות" של ארז ושותפותיה הוא דוגמה אחת לאופן בו מתפתח בשנים האחרונות השיח החינוכי בנושאי מגדר ומיניות. מקרים כמו פרשת האונס בקפריסין ופרשת אייל גולן ואביו, מחדדים את הצורך בסדנאות ומערכי שיעור לילדים ולהוריהם בניסיון לשים באור את מה שמכונה "תרבות האונס" – מונח שמדגיש את הקשר שבין מידת האלימות המינית בחברה והתרבות הרווחת בה ומתבטא בהתעלמות ובסלחנות כלפי מקרים של פגיעה מינית ואף בעידוד למעשי אלימות מינית.

"תרבות האונס מתבטאת במסרים שאנחנו לומדים מגיל צעיר"

"יש חשיבות לשיח עם נערים על כל מה שקשור למושג תרבות האונס", אומר רמני, המדריך בשש השנים האחרונות סדנאות חינוך מיני ומגדרי בבתי ספר ובמסגרות בלתי פורמליות. זו באמת תרבות והיא דבר מאוד רחב. היא מתבטאת במסרים שנערים לומדים מגיל צעיר, ב'תסריט' שהם צריכים לאמץ כדי להיות גברים, ובאיך שהם צריכים להרגיש ולהיראות".

לדבריו, במפגשים שלו עם הנערים בולטות הציפיות עמן הם נאלצים להתמודד בתהליך ההתבגרות שלהם. "אף אחד לא נולד להיות גבר", הוא אומר, אך "הנערים מאמצים סט של תכונות. אסרטיביות, ביטחון, וסל כלים מאוד מצומצם לפתרון בעיות דרך שימוש בכוח. קושי להתמודד עם מצבים בהם אני לא יודע מה קורה או מה אני מרגיש ונטייה לפרק מצבים כאלה דרך קבלת החלטות מאוד ברורה לגבי מי אני ומה אני".

איך מה שאתה מתאר מתבטא בעולם המיניות?
"נער מבין מהר מאוד שהוא צריך לרצות מין, ואם הוא לא רוצה, יש איתו בעיה. בתוך זה, צפייה בפורנו משחקת תפקיד מאוד חשוב. ילדים ונערים נחשפים כיום לפורנו לא רק מבחירה אלא מהרגע שיש להם סמארטפון. נערים סופגים את התכנים האלה מספר שנים לא מבוטל לפני שהם במגע אינטימי עם מישהו או עם מישהי. הם סוחבים את המטען הזה הרבה זמן. עם זאת, האלימות, ההשפלה, הביזוי והשימוש בכוח שרואים בפורנו, זו הקצנה של התנהגויות שלא נמצאות רק בפורנו, הן נמצאות גם במסרים בתרבות הפופולרית".

"אני שואל אותם מה נכון בעיניהם"

אחד האתגרים שמתאר רמני כשהוא מספר על מפגשים חינוכיים שהדריך, הוא ליצור אצל החניכים שלו רצון למפגש בו השורה התחתונה היא לא "לצאת נקיים" מבחינה פלילית. "כשאנחנו נפגשים עם בני נוער ומדברים איתם על הסכמה, רצון, סימנים בתוך מגע מיני ותקשורת, הם מגיעים עם המון מבוכה והמון קושי להיות בתוך השיח הזה, ועם תחושה שהם עלולים להיות מואשמים במשהו. חשוב להם להכיר את המבנה החוקי. איך 'להתחמק', 'איך אני לא אהיה אחראי'. כדי להצליח לפגוש את הנערים בנקודות האלה צריך באמת להיות איתם בפחדים האלה".

רמני מתאר מקרים רבים בהם שיחה על מגע בהסכמה מתפתחת לשיחה על "מה היא רוצה ומה היא עשתה". "אני אומר להם שזו לא תשובה לא נכונה, אבל שזו תשובה מתחמקת. אני שואל אותם מה נכון בעיניהם. שהחניך יעצור רגע ויגיד אם הוא חושב שזה טוב לו ולמי שאיתו. תנסה להשיל את הציניות ולהגיד אם בעיניך זה מגע טוב. בתוך התהליך החינוכי אני רואה שיותר ויותר נערים מדברים פחות 'עליה' ויותר על עצמם ועל איך הם מזהים נקודות שאין בהן הסכמה ורצון. תוך כדי התהליך אני רואה איך הם מצליחים להגיד אחד לשני דברים ולתת טיפים לבירור של הסכמה ורצון".

ומה קורה כשיש להם כלים לחשוב ולדבר על זה?
"כשנותנים להם כלים הם אומרים 'תכל'ס. נכון. הייתי בסיטואציה בה אולי יכולתי להתנהג אחרת. אני חושב שלשוחח על הדברים האלה בצורה מותאמת כבר בגילאים של תחילת חטיבת ביניים זה דבר מאוד משמעותי".

"אנחנו חיים בתרבות בה לא נהוג לדבר על מיניות"

"מצאנו שהורים חסרי אונים", אומרת ארז, העוסקת כ-14 שנים במיניות מיטיבה. "הורים לבנים חוששים שהבנים יפגעו והורים לבנות חוששים שהן ייפגעו. 'במיזם 100% אחריות' אמרנו, בואו נראה מה עושים כדי שההתנהגות הזו תיפסק וזה מה שמניע אותנו גם עכשיו. יש חוסר אונים מאוד גדול. אנחנו רוצות להגיד להורים – ככה אפשר לדבר כדי שהילדים יקשיבו לכם.

"נקודת המוצא היא להכיר בסערה שבני הנוער נמצאים בה. להכיר בהתעוררות של המיניות, בלחץ החברתי, בקושי לעמוד בלחץ. לא לשפוט אותם, לבוא בגובה העיניים. ואז לחזק את המשאבים הפנימיים שלהם, לפתח הקשבה עצמית מול לחץ כשכולם עומדים בתור. ללמד אותם לשאול את השאלות הנכונות, מה נכון לי, מה אני חושב. לשים את סימן השאלה. ללמד אותם לעצור ולבדוק מה מרגיש הגוף שלהם, מכווץ או נינוח, ללמד אותם שיש להם לגיטימציה להגיד לא, וגם להגיד כן. זה לא מתאים לי, אני לא מסכימה, אי אפשר לגעת בגוף שלי, ושגם אם התחלתי מותר לי תמיד להפסיק".

לדברי ארז, ההורים נמצאים במבוכה לא פחות מהילדים ובני הנוער. "גם להורים צריך לתת לגיטימציה להיות נבוכים. בשנה שעברה הגיעו לסדנאות שלנו 10,000 הורים מכל רחבי הארץ. הצורך של ההורים נורא גדול. התחושה שאנחנו כולנו באותה סירה, שלא דיברו איתנו על הנושא הזה, ואז לעזור להם לעשות את הצעד הראשוני ולהכיר במבוכה, שאם איתנו לא דיברו אז איך אנחנו נדע לדבר על זה? אנחנו חיים בתרבות שלא נהוג לדבר בה על מיניות. נוצר פה קשר שתיקה, ומי שמחנך זו המדיה. אם אנחנו רוצים לעשות שינוי חברתי אנחנו חייבים לדבר על זה".