"בקורונה היה מאוד קשה, רק אני והשותף שלי עבדנו במסעדה. נאלצנו להוציא את כל העובדים לחל"ת, אלה היו שלושה חודשים בהם עשינו הכל, עבדנו לבד יותר מ-12 שעות כל יום" אומר ל'דבר' טל דוביצקי, בן 35 מתל אביב, אחד מהבעלים של אראפס, בר-מסעדה בסגנון ונצואלי, שנמצא ברחוב הרצל 77.

דוביצקי, שנולד וגדל בוונצואלה, עלה לישראל בשנת 2007 ופתח יחד עם שותף את אראפס. כרגע, הוא מספר, הם עובדים קשה כדי להיות מאוזנים ולפחות לא להפסיד.

"בסגר עבדנו רק על טייק-אווי ומשלוחים, כדי להפסיד כמה שפחות. בימים האחרונים יש קצת התעוררות ולפחות אפשר להעסיק מחדש את העובדים, לשלם לספקים ולסיים את החודש על אפס, לפחות זה לא להפסיד כסף. את רוב העובדים הצלחנו להחזיר, הייתי צריך לעשות צמצום של שני עובדים לצערי, זה מאוד כאב לי".

דוביצקי מוסיף שהם קיבלו סיוע מהמדינה, אבל לא כזה שמספיק להחזיק את העסק ולפצות על ההפסדים. אם יהיה סגר נוסף בחגים, הם יצטרכו עזרה נוספת. "יש לנו כאן אוכל, אז אם נוכל להמשיך לעבוד במשלוחים וטייק-אווי זה מה שנעשה.

טל דוביצקי: "בימים האחרונים יש קצת התעוררות ולפחות אפשר להעסיק מחדש את העובדים, לשלם לספקים ולסיים את החודש על אפס, לפחות זה לא להפסיד כסף" (צילום: הדס יום טוב)

"אני מאמין שעושים סגר למטרה טובה, בשביל להיות מדינה ירוקה וכדי שהתיירים, שאנחנו רוצים מאוד שיחזרו, יוכלו לבוא לפה ולהעיר קצת את הכלכלה. אבל במצב כזה אני אצטרך עזרה מהמדינה ואני לא בטוח שאני סומך על זה. בכל מקרה נמשיך לעבוד, זה לא יעצור אותנו".

אנשים פתאום סופרים כסף

אלכס יעקובוב, בן 34 מתל אביב, הוא המנהל של טקסס פלורנטין – בר בירות ויין שנמצא בפינת רחוב פרנקל ושטרן. הוא גדל בדימונה ועבר לתל אביב כדי לעסוק בקולנוע. כשנחת בעיר התאהב במסעדנות. לפני שבעה חודשים.

"במרץ, המקום נפתח מחדש עם שם ותפריט חדש לגמרי שעוד היה בהרצה, עשיתי הזמנות", הוא אומר ל'דבר'. "התחיל הסגר ו-30 חביות של בירה הלכו לכיור או בחינם לחברים. כל מי שהזמין כוס יין נתתי לו בקבוק, לא היה לי מה לעשות עם זה. לפני הקורונה המקום היה ממש בעליה, ואז הגיע המשבר ואיתו המון הפסדים. עכשיו צריך לחזור ולהחזיק את הראש מעל המים".

אלכס יעקובוב: "אנשים פתאום סופרים כסף. זה דבר שלא הייתי רגיל לראות פה בפלורנטין" (צילום: הדס יום טוב)

"יש עכשיו שיחות שלא היו קודם בבר. איך שאנשים יושבים, התנהלות עם המסכות והאלכוג'ל, כמה כסף שמים בטיפ. אנשים פתאום סופרים כסף. זה דבר שלא הייתי רגיל לראות פה בפלורנטין. כמות האנשים שבאים לבקש עבודה גם מטורפת, והלוואי שהייתי יכול להעסיק אותם. עכשיו זה רק אני, מלצרית וטבח, וזה מקום שיכול בשגרה להכיל כ-100 איש. יש מפלס שלם בפנים שאפילו לא פתחנו".

יעקובוב אומר שהסיוע שקיבל מהמדינה לא היה בדיוק יד לעזרה, אלא יותר תפיחה קלה על השכם. "זה לא כיסה את כל החביות שהלכו לפח ולא כיסה את המקררים שפעלו כדי להציל את מה שאפשר. גם על המעט שאתה מקבל אתה צריך להילחם, וזה לא מספיק.

"עוד סגר למקום שבקושי נפתח יהיה מכה מאוד קשה. הטבח כבר אמר שלא יחזור לפה, ורוב הסיכויים שהמקום לא יצליח להחזיק מעמד", הוא אומר בכאב. "בסופו של דבר זה כואב כי יש אהבה ענקית למקום ולמקצוע. אני רוצה לבוא, לחדש במנות, להתחבר לאנשים. בינתיים זה לא הולך לשום מקום".

הבזקים של חזרה לשגרה

במרחק רחוב אחד מהבר של אלכס נמצא הסאצ'מו בר, הבר הוותיק ביותר בפלורנטין, שפועל ברחוב ויטלי 2 כבר מעל 20 שנה. "אחרי 20 שנה שהבר עובד לילה לילה, לסגור מקום זה אחד הדברים הכי כואבים ועצובים שאפשר לדמיין. זה היה בתוך המון חוסר ודאות, לא ידענו מה יהיה" אומר ל'דבר' בעל המקום, עודד פריידין, בן 42 מתל אביב.

"אני רוצה לבוא, לחדש במנות, להתחבר לאנשים. בנתיים זה לא הולך לשום מקום" (צילום: הדס יום טוב)

פריידין מתגאה בכך שבסאצ'מו בר החזירו כמעט את כל העובדים, ואפילו גייסו מספר עובדים חדשים לאחר הפתיחה המחודשת, אך יודע היטב שהותק והיציבות של המקום היו קלף הישרדות חזק, ואם היה נאלץ להישען רק על סיוע המדינה, כנראה שלא היה צולח את הסגר. "קיבלנו קצת סיוע מהמדינה, אבל זה בבחינת שקלים בודדים ביחס למה שצריך אבל אני שמח שאני במקום בו יכולתי להמשיך לפעול בלי להזדקק לעזרה מהמדינה. אם הייתי צריך להישען רק על זה – אוי ואבוי".

פריידין מסביר שהעובדה שהעירייה אפשרה להם להוציא שולחנות החוצה ולהגדיל את שטח ההסעדה באוויר הפתוח, הייתה העזרה הגדולה ביותר. "הרחוב קיבל 'קיק' בשבועות האחרונים והתחיל קצת להתרומם, מרגישים הבזקים של חזרה לשגרה, ואפילו מדי פעם יש איזה תחושה של חזרה לימים הטובים של פעם של פלורנטין, של אנשים בחוץ. אני שמח שלפחיות ההזדמנות הזו לחזור לישיבה בחוץ ברחוב ניתנה לנו, זה הדבר הטוב היחיד שיצא מהקורונה".

לדעתו של פריידין, סגר נוסף בחגים יהיה אסון. "ככל שעובר הזמן אני חושב שהקהל רואה ומרגיש שהוא יכול לצאת ולבלות ולחזור לאט לאט לשגרה, שהכל בסדר. זה היה תהליך, אבל לאט לאט האמון של הקהל נבנה מחדש, ורואים שיש הקפדה ודגש על ניקיון ומסיכות, ואפשר לצאת חזרה לבלות. אני מקווה שלא נשוב לימים האפורים בהם הכל ריק, שלדעתי יותר מהכל יהוו פגיעה באמון הציבור ויצור כאוס".