דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עם עובד

קריאה ראשונה / טעימה מהספר "לחצות אוקיינוס" מאת קולום מקאן

ארבעה גברים ידועי שם ביקרו באירלנד בתקופות שונות בהיסטוריה והשפיעו על חייהן של ארבע נשים אלמוניות – לילי דאגן, בתה, נכדתה ונינתה. חדש ב"ספרייה לעם" - עם עובד

לחצות אוקיינוס, קולום מקאן. צילום: עם עובד
לחצות אוקיינוס, קולום מקאן. צילום: עם עובד

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

1919

זה היה מפציץ משופר. ויקֵרס וִימי. מכונה שכולה עץ ופשתן וכבלים. היא הייתה רחבה ומגושמת, אך בעיני אַלקוק הייתה קטנה וזריזה. הוא ליטף אותה בכל פעם שטיפס והשתחל אל תא הטייס לצד בראון, בתנועת גוף גמישה אחת. היד על המצערת, הרגליים על מוט דוושת הגה הכיוון, וכבר הרגיש שהוא ממריא.

יותר מכול אהב לנסוק מעל לעננים ולטוס באור השמש הזך. כשהתכופף מעל לדופן ראה צל חולף על הלובן שמתחת, מתפשט ומתכווץ על פני העננים.

בראון, הנווט, היה מאופק ממנו — הוא התבייש לעשות מזה עניין גדול. הוא ישב רכון בקדמת תא הטייס, דרוך לקלוט כל רמז שתיתן המכונה. אף על פי שידע בחוש לעמוד על מגמות הרוח, שם מבטחו בדברים שאפשר לגעת בהם: במצפנים, במפות, במצב בועת האיזון שלמרגלותיו.

בימים אלה של המאה העשרים המושג ג'נטלמן כבר היה כמעט למיתוס. המלחמה האיומה זעזעה את העולם. הידיעה הבלתי נסבלת על שישה עשר מיליון נספים התגלגלה ממכבשי המתכת הגדולים שהדפיסו את העיתונים. אירופה הייתה לכבשן של עצמות.

אַלקוק הטיס אווירוני קרב קטנים. פצצות קטנות הוטלו מגחונו של האווירון. הקלה פתאומית במשקל המכונה. דילוג קל מעלה אל תוך הלילה. הוא התכופף החוצה מתא הטייס הפתוח והשקיף על פטריות העשן המתרוממות מתחתיו. האווירון התיישר ופנה הביתה. ברגעים אלו ייחל אלקוק להיות אלמוני. הוא טס בחושך, האווירון חשוף אל הכוכבים. ואז הופיעו תחתיו שדה התעופה וגדר התיל המוארת כמזבח בכנסייה מוזרה.

בראון טס במשימות סיור. היה לו חוש למתמטיקה של הטיס. הוא ידע להפוך כל שמים לסדרה של מספרים. אפילו על הקרקע המשיך לחשב ולחפש דרכים חדשות להנחות את האווירונים שהטיס הביתה.

שני הגברים ידעו היטב מה פירוש להיות מופל.

הטורקים פגעו בג'ק אלקוק כשיצא לגיחת הפצצה ארוכת טווח מעל מפרץ סוּבלָה, ניקבו את האווירון באש מקלעים והפילו את המדחף השמאלי. הוא ושני אנשי צוותו נאלצו לנחות בים ושחו לחוף. הם הוצעדו בעירום אל שורות של כלובי עץ קטנים שהציבו הטורקים כדי לכלוא שבויי מלחמה, תחת כיפת השמים. לצדו היה ולשי שהייתה לו מפה של הכוכבים, ואלקוק, שהיה תקוע תחת נעצי הכוכבים בשמי הלילה הטורקי, התאמן במיומנות הניווט: מבט אחד בשמים והוא ידע בדיוק מה השעה. אבל יותר מכול רצה אלקוק להתעסק במנועים. כשהועבר למחנה מעצר בגֵדיז, החליף את מנת השוקולד שסיפק הצלב האדום בדינמו ואת השמפו בחלקי טרקטור, ובנה כמה מאווררים מאולתרים משאריות של כבלים, במבוק, ברגים וסוללות.

גם טדי בראון היה שבוי מלחמה. הוא נחת נחיתת אונס בצרפת במהלך גיחת צילום. קליע ריסק את רגלו. קליע אחר ניקב את מכל הדלק. לקראת הנחיתה זרק את המצלמה, קרע את המפות ופיזר את פיסות הנייר. הוא והטייס החליקו את אווירון ה־B.E.2c על שדה חיטה בוצי, כיבו את המנוע והרימו ידיים. האויב יצא בריצה מהיער לחלץ אותם מבין שברי האווירון. ריח הדלק שדלף מהמכלים הגיע אל אפו של בראון. אחד הגרמנים החזיק סיגריה דולקת בין שפתיו. בראון נודע במזגו המאופק. סליחה, הוא צעק, אבל הגרמני המשיך להתקרב, והסיגריה התלהטה. Nein nein. עננת עשן קטנה נפלטה מפיו של הגרמני. לטייס של בראון לא הייתה ברֵרה אלא להרים את זרועותיו ולשאוג: עצור, איזה דֶפֶק.

הגרמני קפא על עומדו, הפנה את ראשו לאחור, התלבט לרגע, בלע את הסיגריה הבוערת והמשיך לרוץ לעבר צוות האוויר.

הסיפור הזה הצחיק את בּאסטֶר, בנו של בראון, ששמע אותו רגע לפני שגם הוא יצא למלחמה, עשרים שנה לאחר מכן. סליחה. Nein nein. כאילו השתרבבה החוצה כנף חולצתו של הגרמני או שרוכי נעליו לא היו קשורים כהלכה.

בראון נשלח הביתה לפני שביתת הנשק, ואיבד את כובעו כשהשליכו גבוה באוויר מעל כיכר פיקדילי. הנערות משחו שפתון אדום. אמרות שמלותיהן התרוממו כמעט עד ברכיהן. הוא שוטט על גדת התמז, עד שזה הזדחל מעלה, השמימה.

אלקוק הצליח לשוב ללונדון רק בדצמבר. הוא הביט בגברים בחליפות שחורות ובכובעי בָּאוּלֶר מפלסים לעצמם דרך בין ההריסות. באחת הסמטאות הסמוכות לדרך פּימליקוֹ הצטרף למשחק כדורגל ובעט הלוך ושוב בכדור העור. אבל כבר דימה שהוא שוב במרומים. הוא הצית סיגריה והביט בעשן המסתלסל אל על ומתרחק.

כשאלקוק ובראון נפגשו לראשונה בתחילת 1919 במפעל ויקרס בּרוּקלֵנדס, הם העיפו זה בזה מבט אחד והגיעו בו במקום להבנה שהם רוצים לפתוח דף חדש. מחיקה של הזיכרון. בריאה של רגע חדש: קמאי, דינמי, אל־מלחמתי. כאילו רצו שניהם לקחת כל אחד את גופו המבוגר ולהכניס פנימה את לבו הצעיר. הם לא רצו לזכור את פצצות הנפל, גם לא את ההתרסקות ואת השרֵפה, לא את תאי המאסר שנכלאו בהם וגם לא את מיני התהום שראו בעלטה.

הם דיברו אפוא על הוויקרס וימי. מכונה זריזה ושובבה.

הרוחות האופייניות נשבו במלוא עוזן מניופאונדלנד מזרחה על פני האוקיינוס האטלנטי. אלף ושמונה מאות מייל של אוקיינוס.

השניים הגיעו מאנגליה באֳנייה, השתכנו בחדרים במלון קוֹקרֶן וחיכו שהאווירון יגיע לנמל. הוא בא ארוז בארבעים ושבעה ארגזי עץ גדולים. בשלהי האביב. האוויר עדיין הצליף כפור. אלקוק ובראון שכרו צוות סבלים שיגררו את הארגזים מהנמל. הם קשרו את הארגזים לסוסים רתומים לעגלות, ובנו את האווירון בשדה.

כר העשב השתרע בפאתי סיינט ג’ונז, על רמה מתונה, שלוש מאות יארד של מישור בין ביצה מזה ובין יער אורנים מזה. ימים של ריתוך, הלחמה, שיוף, תפירה. תאי הפּצצות הוחלפו במכלי דלק נוספים. וזה, יותר מכול, הסב קורת רוח לבראון. הם השתמשו במפציץ שימוש שונה בתכלית: הם עקרו את המלחמה מהאווירון, הם הפשיטו אותו כליל מנטייתו לטבח.

כדי ליישר את השדה הם הצמידו נפצים לנתיכים וניפצו סלעים בדינמיט, הורידו חומות וגדרות, סילקו תלוליות. אמנם היה קיץ, אבל עדיין עמדה צינה באוויר. להקות ציפורים חלפו בשמים בתנועה זורמת.

אחרי שבועיים היה השדה מוכן. רוב האנשים ראו בו סתם עוד חלקת אדמה, אבל שני הטייסים ראו בו שדה תעופה מצוין. הם פסעו הלוך ושוב על מסלול העשב, הביטו ברוח הקלה שנעה בעצים, חיפשו רמזים במזג האוויר.

קהל סקרנים נהר לראות את הווימי. מקצתם לא נסעו מימיהם באוטומוביל, קל וחומר שלא ראו אווירון לפני כן. מרחוק נראה כאילו שאל את צורתו מסוג של שפירית. אורכו היה 42.7 רגל, גובהו 15.4 רגל ומוטת הכנפיים 68 רגל. וכשהיה מלא עד להתפקע ב־ 870 גלון דלק וב־150 ליטרים שמן היה משקלו 13 אלף ליברות. 11 ליברות לרגל מרובעת. מסגרת הבד הייתה תפורה מאלפי תפרים. תאי הפצצות הוחלפו בכמות דלק שתספיק לשלושים שעות טיסה. מהירותו המרבית הייתה 103 מייל לשעה בלי להביא בחשבון את הרוח; מהירות השיוט הייתה תשעים מייל לשעה; ומהירות הנחיתה — חמישה מייל לשעה. שני המנועים היו מנועים מקוררי מים מסוג רולס־רויס איגל VIII, והפיקו 360 כוחות סוס, בקצב של 1,080 סיבובים בדקה, לכל מנוע היו 12 צילינדרים מסודרים בשתי קבוצות של שישה, והוא הפעיל מדחף עץ בעל ארבעה להבים.

הצופים ליטפו את התמוכות, טפחו על הפלדה, דקרו במטריותיהם את יריעת הפשתן המתוחה של הכנפיים. ילדים כתבו את שמותיהם על הגחון בעפרונות צבעוניים.

צלמים כיסו את עדשותיהם בחצובות הצללה שחורות. אלקוק הצטלם, וידו מאהילה על עיניו כמו חוקר ארצות מימים עברו. יש לי קשר עין עם המטרה! צעק וקפץ מגובה תשעה רגל אל העשב הרטוב.

בעיתונים כתבו שהכול אפשרי עכשיו. העולם נעשה זעיר. חבר הלאומים נוסד בפריז. וא"ב דוּ בּוֹיס כינס את הקונגרס הפאן־אפריקני בהשתתפות צירים מחמש עשרה מדינות. ברומא הקשיבו לתקליטי ג'ז. חובבי רדיו השתמשו בשפופרות ריק כדי לשדר סיגנלים למרחק מאות מיילים. בקרוב אולי יתאפשר לקרוא את המהדורה היומית של סן פרנסיסקו אקזמינר באדינבורו, בזלצבורג, בסידני ובסטוקהולם.

בלונדון הציע הלורד נורת'קליף, בעלי הדיילי מייל, עשרת אלפים לירות שטרלינג לאנשים הראשונים שינחתו בעבר הזה או בעבר האחר של האוקיינוס האטלנטי. לפחות עוד ארבעה צוותים רצו לנסות. הוֹקֶר וגְריב כבר התרסקו בים. צוותים אחרים, בּרֶקלי וקֵר לדוגמה, התמקמו בשדות תעופה על החוף והמתינו שמזג האוויר ישתפר. הטיסה צריכה להימשך לא יותר משבעים ושתיים שעות. ללא נחיתות ביניים.

היו שמועות על טקסני עשיר אחד שרצה לנסות, וכן נסיך הונגרי, ומחפיר מכול, גרמני מהלוּפטשטרַייטְקרֶפטֶה שהתמחה בגיחות הפצצה ארוכות טווח במלחמה.

אמרו שעורך הכתבות בדיילי מייל, אחד מעורכיו הזוטרים של הלורד נורת'קליף, פיתח כיב קיבה מעצם המחשבה על ניצחון הגרמנים.

— גרמני! גרמני ארור! ינצור אותנו האל!

הוא שיגר כתבים לברר אם אפשר שהאויב, אפילו אחרי התבוסה, עלול לנצח במרוץ.

למטה בדפוס ברחוב פליט, ליד השולחן שהונחו עליו אותיות העופרת הלוהטות, פסע הלוך ושוב וניסח במוחו שוב ושוב את הכותרות הצפויות. בחלק הפנימי של הז'קט תפרה לו אשתו את ה"יוניון ג'ק" ועכשיו הוא מישש אותו כאילו היה כנף בגדו של ישו.

— קדימה, בחורים, מלמל לעצמו. שמאל-ימין-שמאל. בואו הביתה, לאנגליה שלנו האהובה.

מדי בוקר בבוקרו התעוררו שני הטייסים במלון קוֹקרֶן ואכלו ארוחת בוקר של דייסה, ביצים, בייקון וטוסט. אחריה נסעו ברחובות התלולים עד דרך פורֵסט והגיעו אל שדה העשב המסוכך בקרח. משבים מקפיאים של רוח נשבו מהים. הם חיברו כבלי חשמל לחליפות הטיס כדי להפיק חום מהסוללה ותפרו שכבת פרווה נוספת בצד הפנימי של כובעי הטייסים, הכפפות והמגפיים.

חלף שבוע. חלפו שבועיים. מזג האוויר עיכב אותם. עננים. סערה. תחזית. מדי בוקר בבוקרו טרחו השניים להתגלח בקפדנות. בקצה השדה ערכו טקס קבוע. מתחת לאוהל קנבס העמידו אגן פלדה וכירת גז קטנה לחימום המים. צלחת מתכת של גלגל שימשה מראה. בתיקי הרחצה הניחו תערים לשימוש עם הנחיתה. הם רצו לוודא שאם יגיעו לאירלנד ייראו רעננים, מגולחים למשעי, נציגים ראויים של אימפריה.

עם התארכות הערבים ביוני היטיבו את עניבותיהם, ישבו מתחת לקצות הכנפיים של הווימי ויצאו בהודעות רהוטות אל הכתבים הקנדים, האמריקנים והבריטים שהתקבצו לקראת הטיסה.

אלקוק היה בן עשרים ושש. ממנצ'סטר. הוא היה צנום, נאה, נועז, מן הגברים שראו נכוחה את אשר לפניהם ואף על פי כן ידעו גם לצחוק. ראשו היה עטור שֵער ג'ינג'י. הוא היה רווק, ואמר שהוא אוהב נשים אבל מעדיף מנועים. לא היה דבר ששימח אותו יותר מאשר פירוק קרביו של מנוע רולס־רויס והרכבתו מחדש. הוא חלק את הסנדוויצ'ים שלו עם הכתבים. לעתים קרובות היו טביעות גריז על הלחם.

בראון ישב על ארגזי העץ ליד אלקוק. כבר בגיל שלושים ושתיים נראה זקן. רגלו הפגועה אילצה אותו להיעזר במקל הליכה. הוא נולד בסקוטלנד, אבל גדל ליד מנצ'סטר. הוריו היו אמריקנים, והיה לו קורטוב של מבטא ינקי שטיפח כמיטב יכולתו. הוא ראה עצמו כתערובת של אמריקני ובריטי. הוא קרא את השירה האנטי־מלחמתית של אריסטופנס, והודה שהיה שמח להישאר במעוף מתמיד. אף שהיה מתבודד לא נהנה מבדידות. היו שאמרו שהוא נראה כמו כומר, אבל בעיניו נצץ זיק כחול מרוחק, וזה לא כבר התארס עם יפהפייה לונדונית צעירה. הוא כתב לקת’לין מכתבי אהבה וסיפר לה שיש לו חשק לזרוק את המקל שלו לכוכבים.

— אלוהים אדירים, אמר אלקוק, באמת כתבת לה ככה?

— בהחלט, כן.

— ומה היא אמרה?

— היא אמרה חס וחלילה, אני עלול לאבד את המקל.

— אה! חולת אהבה.

במסיבות העיתונאים אחז אלקוק בהגה. בראון ניווט בשתיקה אגב מישוש סיכת העניבה שלו. בכיס הפנימי היה לו בקבוק ברנדי. מדי פעם בפעם סב הצדה, הפשיל את קפל המקטורן ולגם לגימה.

גם אלקוק שתה, אבל בקולי קולות, בפומבי, בשמחה. הוא נשען על הדלפק במלון קוקרן ושר "Rule, Britannia" בזיוף נורא כל כך עד שנשמע כאילו נועד להצחיק.

המקומיים — רובם דייגים, כמה מהם חוטבי עצים — הלמו על שולחנות העץ ושרו שירים על אהובות שגזל הים.

השירה נמשכה עד אישון לילה, הרבה אחרי שאלקוק ובראון הלכו לישון. אפילו מהקומה הרביעית הם שמעו את המקצבים הנוגים נשברים ומתחלפים בגלי צחוק, ומאוחר עוד יותר את השיר "Maple Leaf Rag " שמישהו הלם בפסנתר.

בחייך בנאדם

אני יאפנט ת'אומה

יערער ת'יסודות של האדמה

עם רֵג עלה האֶדֶר.

אלקוק ובראון התעוררו עם הנץ החמה והמתינו לשמים בהירים. ניסו לחוש על פניהם מה מזג האוויר. טיילו בשדה. שיחקו ג'ין רמי. המתינו עוד. הם היו זקוקים ליום חמים, לירח חזק, לרוח טובה. הם העריכו שיוכלו להשלים את הטיסה בפחות מעשרים שעות. הכישלון לא עניין אותם, אבל בראון כתב בחשאי צוואה, ובה הוריש את כל רכושו לקת’לין ואת המעטפה טמן בכיס הפנימי של המקטורן.

אלקוק לא טרח לכתוב צוואה. הוא נזכר באימי המלחמה ולפעמים עדיין השתומם על כך שהוא מסוגל בכלל להתעורר.

— מה עוד כבר יכול לקרות לי.

הוא טפח על דופן הווימי בכף ידו והעיף מבט בעננים שנערמו בפאתי מערב.

— חוץ מעוד גשם חזק, כמובן.

מבט אחד למטה קולט שורה של ארובות וגדרות וצריחים, הרוח מסרקת אניצי עשב לגלים כסופים, נהרות מפתלים את ערוציהם, שני סוסים לבנים רצים פרא בשדה, רדידים ארוכים של מסלולי זפת נבלעים בדרכי עפר — יער, חורש, רפתות, מספנות, חצרות בורסקאים, צריפי דייגים ומפעלי שימור דגים, ציבור אנשים, אנחנו מרחפים על ים של אדרנלין — ותראה, טדי! למטה סירת משוטים שטה בנחל, ושמיכה על החול, וילדה עם דלי וכף, ואישה מגלגלת את שולי השמלה שלה, ושם, תראה את הבחור הצעיר בסוודר אדום מריץ את החמור בחוף, תעשה עוד סיבוב, שהבחור יתלהב מהצל…

ב־12 ביוני בערב הם יוצאים לעוד טיסת אימון, הפעם בלילה כדי שבראון יבדוק את מפות סאמנר. אחד עשר אלף רגל. תא הטייס חשוף לאוויר. הקור עז. השניים מתכופפים מתחת למגן הרוח. אפילו קצות שערותיהם מתחילים לקפוא.

אלקוק משתדל לחוש את האווירון, את משקלו, את חתימתו, את מרכז הכובד, ואילו בראון עסוק במתמטיקה. למטה ממתינים הכתבים לשובו של האווירון. השדה סומן בנרות שהוכנסו לשקיות נייר חומות כדי ליצור מסלול. כשהאווירון נוחת, הנרות מתהפכים ובוערים קצרות בעשב. נערים מקומיים רצים עם דליים כדי לכבות את הלהבות.

הטייסים יוצאים מהאווירון לקול תשואות פזורות. להפתעתם עיתונאית מקומית, אמילי ארליך, היא היסודית מכולם. בלי להציג ולו שאלה אחת היא עומדת במקום בכובע צמר ובכפפות ורושמת בפנקסה. היא נמוכה ורחבה שלא כאָפנה הרווחת, בשנות הארבעים או אולי החמישים לחייה. מתנועעת בצעדים כבדים בשדה התעופה הבוצי ומחזיקה במקל הליכה מעץ. קרסוליה נפוחים מאוד. היא נראית כמו עובדת בקונדיטוריה או כזבנית מאחורי דלפק בכלבו כפרי, אבל הם יודעים שעטה מושחז. הם ראו אותה במלון קוקרן, שם היא מתגוררת זה שנים רבות עם בתה, לוטי. בת השבע עשרה מניפה מצלמה בקלות ובחן מפתיעים, מפלרטטת בה. שלא כמו אמה, היא גבוהה, רזה, קופצנית, סקרנית. היא מרבה לצחוק וללחשש באוזן אמה. צוות מוזר. האם שומרת על שתיקה, הבת מצלמת ושואלת את השאלות. היא מרגיזה את הכתבים האחרים, בחורה צעירה בטריטוריה שלהם, אבל שאלותיה חריפות, פיקחיות. באיזו מהירות רוח האריג של הכנף יכול לעמוד? איך אתם מרגישים כשהים נעלם מתחתיכם? יש לך אהובה בלונדון, מר אלקוק? האם והבת אוהבות לצעוד בשדות יחד עם רדת יום, אמילי צועדת אל חדר המלון, שם היא יושבת וכותבת את דיווחיה, לוטי אל מגרשי הטניס, שם היא משחקת שעות רצופות.

שמה של אמילי מופיע מעל הכתבה המרכזית במהדורת יום חמישי של האיוונינג טלגרם, והכתבה כמעט תמיד מלווה באחד מתצלומיה של בתה. פעם בשבוע יש לה רשות לסקר כל נושא שתבחר: אסונות דיג, סכסוכים מקומיים, פרשנות פוליטית, תעשיית העץ, הסופרג'יסטיות, זוועות המלחמה. היא מפורסמת בזוויותיה החריגות. פעם, באמצע כתבה על איגוד מקצועי מקומי, היא סטתה מהנושא והציעה מתכון לעוגת פאונד במאתיים מילה. בפעם אחרת, בניתוח נאום שנשא מושל ניופאונדלנד, סטתה אל האוּמנות המורכבת של שימור קרח.

אלקוק ובראון הוזהרו לעמוד על המשמר כי הדעה המקובלת הייתה שלאם ולבת יש נטייה לנוסטלגיה ולרתחנות אירית. אבל הם מחבבים את שתיהן, את אמילי ואת לוטי, את הנופך החריג שהן מוסיפות להמון, את כובעיה המשונים של האם, את שמלותיה הארוכות, את התקפי השתיקה התמוהים שלה, את ההליכה המהירה והתמירה של הבת בעיירה, את טפיחת מחבט הטניס על שוקה.

נוסף על כך, בראון ראה את הדיווחים של אמילי באיוונינג טלגרם והם מהטובים שקרא: השמים מעל סיגנל היל השתמטו מחובתם היום. הלמות פטישים מהדהדת על פני מסלול התעופה כצלצול של פעמונים רבים. מערב לערב נדמית השמש השוקעת יותר ויותר לירח.

 הם אמורים לצאת לדרך ביום שישי 13 בחודש. זאת דרכו של הטייס לתעתע במוות: לבחור יום מבשר רעות ולקרוא עליו תיגר.

המצפנים מכוילים, טבלאות החצייה מחושבות, מכשירי הקשר מאותחלים, בולמי הזעזועים כרוכים סביב המשככים, הצלעות מצופות בלכה, ציפוי האריג יבש, מים מזוקקים ברדיאטור. הם בודקים וחוזרים ובודקים את כל המסמרות, הפינים המפוצלים והתפרים. את ידיות המשאבות ההידראוליות, את מצתי המגנטו, את הסוללות לחימום חליפות הטיסה. מצחצחים נעליים. ממלאים את התרמוסים תוצרת פֵרוֹסטָט בתה חם ובמרק מתוצרת אוֹקסוֹ. אורזים את הסנדוויצ'ים החתוכים בקפדנות. הם עוברים על הרשימות ומסמנים כל פריט. אבקת חלב מועשרת בסיבי דגנים של הורליקס. טבלאות של שוקולד פרַיי. ארבעה מקלות ליקוריץ לכל אחד. בקבוק ברנדי של פיינט למקרה חירום. הם מעבירים גבעולים של אברש לבן בצד הפנימי של הכובעים המרופדים בפרווה למזל ומניחים שתי חיות צמריריות — חתולים שחורים, שניהם — אחת בשקע מתחת למגן הרוח, האחרת קשורה לתמוכה מאחורי תא הטייס.

ואז העננים מחווים קידה, הגשם כורע ברך על האדמה, ומזג האוויר הודף אותם עוד יום וחצי לאחור.

בדואר של סיינט ג'ונז מדלגת לוטי ארליך מעל הסבכה שיצר הצל על הרצפה וניגשת לאשנב המחולק בשלושה סורגים אל פקיד שמרים את המצחייה השחורה כדי להביט בה. היא מחליקה את המעטפה החתומה על הדלפק.

היא קונה בול ועליו דיוקנו של ג'ון קֶבּוֹט בחמישה עשר סנט ואומרת לפקיד שהיא רוצה גם בול עם חותמת מיוחדת בערך של דולר אחד למשלוח אל מעבר לאוקיינוס.

— אה, הוא אומר, אין יותר בולים כאלה, גברתי הצעירה, אין. הם אזלו מזמן.

בערב בראון מתמהמה למטה בלובי של המלון כדי לשלוח מברקים לקת'לין. הוא ביישן בטלגרף, הוא יודע שאנשים זרים עלולים לקרוא את המילים. ניכרת בו רשמיות. נוקשות.

הוא עולה במדרגות לאט יחסית לגבר בשנות השלושים לחייו, ומקל ההליכה נוקש בחָזקה על רצפת העץ. שלוש כוסיות ברנדי זורמות בגופו.

הפרעת אור לא צפויה נופלת על המעקה, והוא מבחין בחטף בלוטי ארליך במראת העץ המצועצעת הקבועה בראש המדרגות. הנערה נראית כרוח רפאים, רק לרגע, כשבבואתה מופיעה במראה. מיד היא נעשית ברורה יותר, תמירה יותר, ג'ינג'ית. היא לובשת חלוק וכותונת לילה ונועלת נעלי בית. שניהם נבהלים קלות זה מזה.

— ערב טוב, אומר בראון. הוא מבליע מעט את המילים.

— חלב חם, אומרת הנערה.

— סליחה?

— אני הולכת להביא לאימא שלי חלב חם. היא לא מצליחה להירדם.

הוא מהנהן, מטה שוליים של כובע דמיוני, זז וחולף על פניה.

— היא אף פעם לא נרדמת.

לחייה מוצפות סומק, היא קצת נבוכה שנתפסה במסדרון בחלוק, הוא חושב. הוא מטה שוב את הכובע הדמיוני, סוחב את הכאב ברגלו הפגועה, ועולה עוד שלוש מדרגות, מבוסם מעט מהברנדי. היא נעצרת שתי מדרגות מתחתיו ואומרת ברשמיות רבה מן הנדרש: מר בראון?

— כן, גברתי הצעירה?

— אתה מוכן לאיחוד היבשות?

— למען האמת, אומר בראון, הייתי מסתפק קודם כול בקו טלפון טוב.

היא יורדת עוד מדרגה ומרימה את ידה לפיה כעומדת להשתעל. עין אחת גבוהה מרעותה, כאילו שאלה עיקשת מאוד נתקעה במוחה כבר מזמן.

— מר בראון.

— העלמה ארליך?

— אתה חושב שזאת תהיה הכבדה מוגזמת?

עפעוף מהיר אל הרצפה. היא משתתקת כאילו העמיסה זה עתה כמה מילים תועות על קצה לשונה, זוטות נטולות שטף מפה ומשם, ואין דרך לאָמרן. היא עומדת, מניחה אותן זו על זו ותוהה אם לא יקרסו. בראון מניח שגם היא, כמו כל תושבי סיינט ג'ונז, הייתה רוצה לשבת בתא הטייס אם תהיה עוד טיסת אימון. בלתי אפשרי כמובן, אסור להם להעלות לאוויר אף אדם, על אחת כמה וכמה אישה צעירה. הם אפילו אינם מרשים לכתבים לשבת באווירון בזמן שהוא ממתין בשדה. זהו טקס, אמונה תפלה, לא דבר שיוכל לעשות, הוא מתלבט איך לומר לה, הוא מרגיש לכוד עכשיו, קרבן טיוליו הליליים.

— זה יכביד מאוד, היא אומרת, אם אתן לך משהו?

— ודאי שלא.

היא גומאת את המדרגות ורצה במסדרון אל חדרה. נעורי גופה נעים בלובן החלוק.

הוא עוצם בחָזקה את עיניו, משפשף את מצחו, ממתין. אולי קמיע? מזכרת? שטות גמורה מצדו לתת לה הזדמנות לדבר בכלל. היה עליו לסרב. להניח לזה. ללכת לחדרו. להיעלם.

היא מופיעה בקצה המסדרון ומתקדמת בתנועות זריזות וחדות. החלוק חושף משולש עור לבן בצווארה. הוא מרגיש צביטת תשוקה פתאומית ועזה לראות את קת'לין ושמח על התשוקה, על הרגע הסורר הזה, המדרגות העקלתוניות, המלון הנידח, ההפרזה בברנדי. הוא מתגעגע לארוסתו, חד וחלק. הוא היה רוצה להיות בבית. להידחק אל גופה הדק, לראות את מפל שערה על עצם הבריח.

הוא מחזיק במעקה קצת חזק מדי כשלוטי מתקרבת. בידה השמאלית נייר. הוא מושיט יד. מכתב. זה הכול. מכתב. הוא בוחן אותו. המכתב מופנה אל משפחה בקוֹרק. ברחוב בראון, לא פחות ולא יותר.

— אמא שלי כתבה אותו.

— כן?

— אתה יכול לשים אותו בשק הדואר?

— לא מכביד בכלל, הוא אומר ושוב פונה אל המדרגות ואת המעטפה טומן בכיס הפנימי של המקטורן.

בבוקר הם רואים את לוטי יוצאת ממטבח בית המלון,

שערה הג'ינג'י סתור, החלוק מכופתר גבוה ומהודק לצוואר.

היא נושאת מגש של סנדוויצ'ים עטופים בנייר שעווה.

— סנדוויצ'ים עם ירך חזיר, היא אומרת ומניחה אותם

מול בראון. הכנתי אותם במיוחד בשבילכם.

— תודה, גברתי הצעירה.

היא חוצה את המסעדה ובלכתה מנופפת מעבר לכתפה.

— זאת הבת של העיתונאית?

— אכן.

— הן לא קצת מטורללות? אומר אלקוק. הוא לובש את מעיל הטייסים ומשקיף מבעד לחלון על הערפל שבחוץ. רוח עזה מגיעה ממערב במשבים לא סדירים. הם מאחרים כבר בשתים עשרה שעות, אבל הגיע הזמן — הערפל התפזר ותחזיות מזג האוויר לטווח הארוך טובות. עננים אַין. השמים ממעל נראים כאילו נצבעו. מהירות הרוח חזקה בתחילה, אבל יש להניח שתירגע ותפחת לעשרים קשר. מאוחר יותר יעלה ירח טוב. הם עולים לאווירון לקול תשואות פזורות, חוגרים את חגורות הבטיחות ובודקים את המכשירים פעם נוספת. הצדעה מהירה מהמתניע. חיבור מתנע! אלקוק מקדם את המצערת ומגביר עד המקסימום את הכוח בשני המנועים. הוא מאותת שירחיקו את סדי העץ מהגלגלים. המכונאי מתכופף מתחת לכנפיים, טומן את הסדים מתחת לבתי שחיו, פוסע אחורנית ומשליכם הרחק. הוא מרים את שתי זרועותיו באוויר. המנועים משתעלים ופולטים עשן. המדחפים מסתחררים. האווירון מופנה אל המשב. בשיפוע קל אל הרוח. קדימה עכשיו, קדימה. ריח קל של שמן מתחמם. מהירות ועילוי. שאגה עצומה. העצים מתנשאים הרחק. תעלת ניקוז מתגרה בפאה הרחוקה. אין דיבורים. בלי בחור כארז. בלי הידד, ידידי. הם מתקדמים אט־אט ובמאמץ אל תוך הרוח. הלאה, הלאה. משקלו של האווירון מתגלגל מתחתם. מדאיג. הוא אטי מהרגיל. במעלה שיפוע המסלול. כבד היום. כל כך הרבה דלק. מאה יארד, מאה ועשרים, מאה ושבעים. הם נעים לאט מדי. כבתוך ג'לי. תא הטייס הצפוף. זיעה מצטברת מאחורי ברכיהם. המנועים בהספק שיא. קצות הכנפיים נוטים כלפי מעלה. העשב מתחתם מתכופף ונתלש. שועטים ומדלגים על פני המסלול. מאתיים וחמישים יארד. האווירון עולה מעט ושוב גונח ונחבט באדמה. אלוהים, ג'קי, תעלה אותו. שורת האורנים החשוכה והמאיימת שעומדת בקצה המסלול הולכת וקרבה, עוד, עוד, עוד יותר. כמה אנשים נספו ככה? משוך אותו אחורה, ג'קי. תחליק אותו הצדה. עצור. מיד. שלוש מאות יארד. אלוהים שבשמים. משב רוח מרים את הכנף השמאלית, והם נוטים קלות ימינה. ופתאום הם מרגישים בכך. אוויר צונן גואה בבטן. אנחנו מטפסים, טדי, אנחנו מטפסים, תראה! שיפוע קל של נסיקה, התרוממות נפש קלה שבקלות, והאווירון כבר כמה יארדים באוויר, והחרטום מצביע מעלה, והרוח שורקת דרך התמוכות. מה גובה העצים האלה? כמה אנשים נספו? כמה מאתנו נפלו? בראון ממיר בדמיונו את האורנים לרעש שעלול להישמע. צליפת קליפת הגזע. סבך הענפים. טק־טק של גבעולים. ההתרסקות. עוד לא, עוד לא. תחזיק מעמד, תחזיק מעמד. הגרון עדיין מכווץ באימה. הם מזדקפים קלות במושביהם. כאילו יקלו בכך במקצת על משקל האווירון שמתחתם. גבוה יותר, טוס. הרקיע שמעבר לעצים דמוי אוקיינוס. טפס, ג'קי, טפס לעזאזל, טפס. העצים. הנה הם. צעיפיהם הם הראשונים להמריא, והנה הם שומעים את תשואות הענפים שלמרגלותיהם.

זה קצת דגדג! שואג אלקוק כדי לגבור על הרעש. הם פונים אל תוך הרוח. החרטום מתרומם. האווירון מאט. נסיקה מייסרת מעל צמרות עצים וגגות נמוכים. זהירות שלא להזדקר. תמשיך לטפס. אחרי שהרוויחו קצת גובה הם מתחילים פנייה קלה. בעדינות, בחור. תפנה אותו. הפנייה מתואמת, יפהפייה, מאוזנת, יש לה ביטחון עצמי משלה. הם שומרים על גובה. עכשיו ההטיה חדה יותר. עד שהרוח בגבם והחרטום יורד, והם אכן יוצאים לדרך.

הם מנופפים למתניע, למכונאים, לחזאים, לאחרוני הצופים למטה. אמילי ארליך כתבת האיוונינג טלגרם איננה, לוטי איננה: האם והבת הקדימו ללכת הביתה היום. הן החמיצו את ההמראה. חבל, חושב בראון. הוא טופח קלות על הצד הפנימי של המקטורן שהמכתב עדיין מונח בו.

אלקוק מוחה את הזיעה ממצחו, מנופף לצל של עצמם על קצה היבשת ומפנה את האווירון בחצי מצערת אל הים. פס של חוף זהוב. סירות מתנודדות בנמל סיינט ג'ונז. צעצועים באמבטיה של ילד.

אלקוק מרים את שפופרת הקשר הפנימי הפרימיטיבי וכמעט צועק לתוכה: תקשיב, בחור.

— כן?

— אני מבקש סליחה.

— סליחה על מה?

— שעד עכשיו לא אמרתי לך.

— שעד עכשיו לא אמרת לי מה?

אלקוק מגחך ומביט במים שלמטה. שמונה דקות חלפו מאז יצאו, גובה אלף רגל, עָצמת הרוח הגבית שלושים וחמישה קשר. הם מיטלטלים מעל מפרץ קונסֵפּשן. המים מרבד אפור מתנועע. כתמי אור שמש ובוהַק.

— אני לא יודע לשחות.

בראון נדהם לרגע — המחשבה לנטוש בלב ים, לנופף בידיים במים, לצוף לרגע על תמוכת עץ או להיצמד למכלים המתגלגלים. מה, אלקוק לא שחה לחוף אחרי שהפילו אותו מעל מפרץ סובלה? מזמן, לפני שנים. לא, לא שנים. רק חודשים. מוזר לבראון, מוזר עד מאוד, שרק לא מזמן פילח כדור את ירכו ואילו עכשיו, היום, הוא נושא את הרסיס הזה מעל לאוקיינוס האטלנטי לקראת נישואים, לקראת הזדמנות שנייה. מוזר שהוא כאן בכלל, בגובה הזה, באפור האין־סופי הזה, ומנועי הרולס־רויס רועמים באוזניו ומערסלים אותו פה למעלה. אלקוק לא יודע לשחות? לא יכול להיות. אולי, חושב בראון, אני צריך לומר לו את האמת. אף פעם לא מאוחר מדי.

הוא רוכן אל פיית הטלפון, אך נמלך בדעתו.

הם נוסקים במתינות. זה לצד זה בתא הטייס החשוף. האוויר המקפיא נושב סביב אוזניהם. בראון מקיש הודעה לחוף על מקש המשדר: התחלה טובה.

הטלפון הוא מערכת של כבלים שמותקנים סביב צוואריהם כדי לקלוט תדרי קול. להאזנה הם משתמשים באוזניות התחובות מתחת לכובעי הטייסים הרכים.

כעבור עשרים דקות טיסה אלקוק תוחב יד מתחת לכובע, תולש את האוזניות המגושמות ומשליך אותן למטה אל הכְּחול. מציק לי מדי, הוא מסביר בפנטומימה.

בראון מגיב בהרמת אגודל פשוטה. חבל מאוד. מעכשיו לא יהיו להם שום אמצעי תקשורת אחרים — רק כתיבת פתקים ותנועות ידיים, אבל הם כבר מזמן מיפו במוחם זה את תנועותיו של זה: כל זיע הוא אמירה, היעדר הקול הוא נוכחות הגוף.

הכובעים, הכפפות, המעילים והמגפיים בגובה הברכיים מרופדים בפרווה. מתחת הם לובשים סרבלים אטומים למים. בכל גובה, אפילו מאחורי מגן הרוח המשופע, ישרור קור מקפיא.

כהכנה שהה אלקוק שלושה ערבים בחדר קירור בסיינט ג'ונז. לילה אחד שכב על ערֵמה של בשר עטוף ולא הצליח להירדם. כעבור כמה ימים כתבה אמילי ארליך באיוונינג טלגרם שעדיין נודף ממנו ריח של נתח בשר בקר טרי.

היא עומדת עם בתה בחלון הקומה השלישית, ידיה אוחזות במסגרת העץ. תחילה הן בטוחות שזאת אחיזת עיניים, ציפור ממולן. אבל מיד היא שומעת את הטרטור הרפה של המנועים, ושתיהן יודעות שהחמיצו את הרגע — גם תצלום לא יהיה — אולם הן מרגישות התרוממות רוח מפליאה על עצם ראיית האווירון מרחוק, כשהוא נעלם במזרח, כסוף, לא אפור, תחום בעדשת חלון בית המלון. זה הניצחון האנושי על המלחמה, ניצחון החוסן על הזיכרונות.

השמים בחוץ הם רצף כחול ללא עב. אמילי אוהבת לשמוע את רחש הדיו הנשאבת ואחר כך את רעש ההברגה של גוף העט עד שהוא חוזר למקומו בנקישה. שני אנשים חוצים את האוקיינוס האטלנטי בטיסה רצופה כדי להגיע עם שק דואר, שק פשתן לבן וקטן ובו מאה תשעים ושבעה מכתבים ועליהם בולים מיוחדים, ואם יצליחו במשימתם, זה יהיה דואר האוויר הראשון שיעבור מהעולם החדש לישן. רעיון חדש לחלוטין: דואר אוויר טרנס־אטלנטי. היא בוחנת את הביטוי, חורתת אותו בנייר שוב ושוב: טרנס־אטלנטי, טרנס־אטלס, טרנס־אנטי. סוף־סוף נכבש המרחק.

קרחונים צפים למטה. הים חרוש תלמים־תלמים. הם יודעים שאין דרך חזרה. עכשיו הכול מתמטיקה. להמיר דלק לזמן ולמרחק. להציב את המצערת לתצרוכת אופטימלית. לדעת את הזוויות והגבולות והמרווח ביניהן.

בראון מוחה את הלחות ממשקפי המגן, מושיט יד אל התא העשוי עץ מאחורי ראשו, מוציא את הסנדוויצ'ים ופותח את עטיפת נייר השעווה. הוא מושיט סנדוויץ' לאלקוק שמשאיר יד אחת עטוית כפפה על גלגל ההיגוי. זה רק אחד מהדברים הרבים שמעלים חיוך על שפתיו של אלקוק: מה מדהים יותר מזלילת סנדוויץ' של נקניק ירך חזיר וחמאה שהכינה נערה במלון בסיינט ג'ונז, יותר מאלף רגל מתחת להם? הסנדוויץ' טעים שבעתיים בזכות המרחק שגמאו בינתיים. לחם דגנים, נקניק טרי, חרדל קל מעורב בחמאה.

הוא מושיט יד לאחור ונוטל את התרמוס עם התה החם, פותח את המכסה המוברג ומניח לפלומת אד להגיח.

הרעש מתגלגל בתוך גופם. מדי פעם בפעם הם יוצרים ממנו מוזיקה — מקצב שמוביל את עצמו מהראש לחזה ולאצבעות הרגליים — אבל פתאום הם נזרקים מהמקצב, והוא שב להיות רעש בלבד. הם יודעים היטב שהם עלולים להתחרש בטיסה, ושהנהמה עלולה להיתקע בתוכם לעד, להינשא בגופם כמו גרמופון אנושי, ואם יגיעו בשלום לצד השני, ימשיכו לשמוע אותה תמיד.

ההיצמדות למסלול שהוכן מראש היא כישרון ומעשה כשפים גם יחד. בראון צריך לנווט בכל אמצעי אפשרי. מכשיר הניווט "בייקר" מונח על רצפת תא הטייס. מכשיר החישוב של המסלול והמרחק מוצמד לדופן האווירון. מד הסחיפה מותקן מתחת למושב ולצדו פלס אלכוהול למדידת ההטיה. הסֶקסְטַנט מוצמד ללוח המחוונים. יש שלושה מצפנים שמאירים בחושך. שמש, ירח, עננים, כוכבים. במקרה של כשל בכל היתר, ינווט על סמך החישובים.

בראון נעמד על הברכיים במושב ומציץ מעבר לדופן. הוא מסובב את ראשו לכל עבר ומחשב חישובים על פי האופק, נוף הים ומצב השמש. בבלוק כתיבה הוא רושם: שמור אותו קרוב יותר למאה ועשרים מאשר למאה וארבעים, וברגע שהוא הודף את הפתק לצד השני של תא הטייס הזעיר, אלקוק מניע בעדינות את ההגאים, מקזז את האווירון ומשאיר אותו בשלושת רבעי מצערת, טורח לא לאמץ מדי את המנועים.

השליטה באווירון דומה מאוד לשליטה בסוס, גם האווירון משתנה במהלך טיסה ארוכה, השינויים במשקלו משרֵפת דלק, ריצת המנועים, הריסון בהגאים.

אחת לחצי שעה בערך מבחין בראון שהחרטום קצת כבד יותר, והוא מביט באלקוק שמושך את גלגל ההיגוי אחורה ומייצב את האווירון.

גופו של אלקוק נמצא במגע תמידי עם האווירון: אסור לו להסיר את ידיו מההגאים, אף לא לשנייה אחת. הוא כבר מרגיש את הכאב בכתפיו ובקצות אצבעותיו: הם עוד לא עברו שליש מהדרך, והכאב כבר תקע יתד בכל סיב בגופו.

כילד הלך בראון למסלולי המרוצים במנצ'סטר לראות את הסוסים. בימי חול, כשהפרשים התאמנו, הוא רץ בצד הפנימי של המסלול בסאלפורד סיבוב אחר סיבוב, וככל שהתבגר הרחיב את המעגל, הגדיל את היקפו.

כשהיה בן שבע באו מאמריקה בקיץ פרשי ה"פוני אקספרס" והעלו את מופע המערב הפרוע שלהם על גדת נהר האֶרְוֶל. בני עמו. בני ארצם של אביו ואמו. אמריקנים. בראון רצה לדעת מיהו בדיוק.

בוקרים עמדו בשדות והניפו לאסו. היו שם סוסי בּרוֹנקוֹ, תאואים, פרדות, חמורים, פונים מאולפים שעשו להטוטים, כמה איילים קנדיים. הוא שוטט סביב לוחות התפאורה הענקיים שצוירו עליהם שרפות בערבה, סופות חול, גלגלי קוצים עפים ברוח, רוחות טורנדו. אבל יותר מכול הפעימו אותו האינדיאנים שהתהלכו בין בתי התה של סאלפורד וראשיהם מכוסים בשלל קישוטים. בראון השתרך אחריהם כדי לבקש חתימות. צארג'ינג ת'אנדֶר היה בן לשבט בּלֶקפוּט. אשתו, ג'וזפין, הייתה בוקרת וקולעת למטרה שלבשה מעילי עור סבוכי דוגמאות וחגרה בחגורתה שישה אקדחים. לקראת תום הקיץ חלתה בתם, בֵּסי, באסכרה, וכשיצאה מבית החולים הם עברו להתגורר ברחוב תומס בגרוֹטוֹן, בבית הסמוך לבית דודו ודודתו של בראון.

בימי ראשון רכב בראון על אופניו לגרוֹטוֹן וניסה להציץ לביתם מבעד לחלון בתקווה לראות את נצנוץ המטבעות של כיסוי הראש. אבל צ'ארג'ינג ת'אנדר הסתפר קצר ואשתו עמדה חגורה בסינר ליד הכיריים והכינה פודינג יורקשייר.

אחרי כשעתיים או כשלוש שעות של טיסה שומע בראון קול פקיעה קל. הוא מרכיב את משקפי המגן, רוכן מעבר לדופן ורואה שהמדחף הקטן על הגנרטור של מכשיר האלחוט מסתובב סיבוב עקר לרגע, נקרע וניתק. אין יותר קשר רדיו. אין מגע עם איש. עד מהרה יפסיק לפעול החימום בחליפות החשמליות שלהם. אבל לא רק זה. ניתוק עלול להביא לעוד ניתוק. עייפות של פיסת מתכת אחת, וכל האווירון עלול להתפרק.

גם בעיניים עצומות יכול בראון לראות את האווירון כלוח שחמט. הוא מכיר את מהלכי הפתיחה על בוריים. אלף צעדים קטנים אפשריים בו. הוא אוהב לראות את עצמו כרגלי מרכזי, נע קדימה לאט, בשיטתיות. ברוגע שלו יש מעין מתקפה.

כעבור שעה נשמע טרטור שמזכיר לאלקוק מקלע הוֹצ'קיס. הוא מעיף מבט בבראון, אבל הלה כבר הבין במה המדובר. בראון מצביע החוצה לכיוון המנוע הימני, קטע מצינור מפלט החל להתבקע ולהינתק. הוא בוהק באדום, אחר כך בלבן ולבסוף הוא כמעט שקוף. מטח ניצוצות ניתז מהמנוע כשפיסה של מתכת מגן ניתקת. תחילה היא מתרוממת לרגע, היא כמעט מהירה מהאווירון עצמו, ונקלעת חיש אל זרם המדחף.

התקלה לא תחרוץ את גורלם הנה או הנה, אבל הם מביטים יחד בגדם הצינור, וכאילו בתגובה רעש המנוע מוכפל. עכשיו יצטרכו לסבול אותו עד סוף הטיסה, אבל אלקוק יודע ששאגת המנוע עלולה להרדים טייס, שהמקצב עלול להפיל על אדם תנומה לפני שיתרסק אל הגלים. המאמץ עצום — הוא מרגיש את המכונה בשריריו. תחושת משיכה ברורה בתוך גופו. תשישות של החשיבה. לחמוק כל הזמן מעננים. לחפש כל הזמן קו ראייה. ליצור כל אופק ייחוס אפשרי. המוח ממציא פניות דמיוניות. האוזן הפנימית מאזנת את הזוויות עד שהדבר היחיד שאפשר לבטוח בו הוא החלום להגיע.

כשהם נכנסים לשכבות שבין העננים, אין בהלה. הם מושכים את הכובעים כלפי מטה, מתקנים את תנוחת משקפי המגן, כורכים את הצעיפים על הפה. וקדימה. האימה מפני סִנוור אפשרי. האפשרות שמא יצטרכו לטוס עיוור. ענן מעל. ענן מתחת. עליהם להתמודד במרווח ביניהם.

הם מטפסים כדי להיחלץ, אבל הענן עוד שם. הם מנמיכים. עדיין שם. רטיבות סמיכה. אי אפשר להיפטר ממנה. אנשוף הנה ואנשוף לשם. הכובעים, הפנים, הכתפיים ספוגים לחות.

בראון מתרווח במושב ומחכה שמזג האוויר יתבהר כדי שיוכל להנחות את האווירון כראוי. הוא מחפש נצנוץ של שמש בקצה הכנף או פרצה של כחול שיאפשרו לו למצוא את קו האופק, לחשב בזריזות, לוודא בעזרת הסֶקסטַנט את גובה השמש כדי לקבוע את קו האורך.

האווירון מתנודד מצד לצד, חובט כדג במערבולות האוויר. אבדן הגובה הפתאומי. נדמה שהמושבים נשמטים תחתיהם. הם שוב מתרוממים. הרעש הרצוף. הטלטלה. הלב המחסיר.

האור דועך, הם מגיעים לעוד רווח בשכבת העננים העליונה. השמש האדומה צונחת. בראון מצליח להבחין בחטף בים למטה. פנייה יפהפייה בשבריר שנייה. הוא מרים את הפלס מהרצפה. מטה אותו ומיישר. חישוב מהיר. אנחנו בערך במאה וארבעים קשר, כללית על הנתיב, קצת יותר מדי דרומה ומזרחה.

כעבור עשרים דקות הם נתקלים בעוד גוש עננים ענקי. הם מטפסים לרווח בין שכבות. לא נגיע אל מעל לעננים לפני השקיעה. נחכה לחושך ולכוכבים. תוכל להגיע מעליהם בקו רוחב שישים מעלות, נניח? אלקוק מהנהן, מטה את האווירון ופונה לאטו במרחב. אש אדומה ניתזת מבעד לערפל.

שניהם יודעים כיצד עלול המוח לתעתע כשנלכדים בתוך ענן. אדם עלול לחשוב שהאווירון מאוזן באוויר ובעצם הוא טס בהטיה. המכונה עלולה לנטות בשיפוע אל האבדון, והם ימשיכו לטוס אליו בשלוות נפש, הם גם עלולים להתרסק בלי אזהרה אל תוך המים. הם חייבים להמשיך לחפש ירח או כוכב או קו אופק.

הועילה מאוד, התחזית המחורבנת, משרבט בראון, והוא מבין מהתגובה של אלקוק, מההאטה הרכה של המנוע, מהזהירות הקלה שבתנועה, שגם אלקוק מודאג. הם מרימים את הצווארונים מפני הצליפה הרטובה של מזג האוויר. אגלי רטיבות מחליקים כלפי מעלה על פני מגן הרוח הפתוח. הסוללה המונחת על המושב ביניהם עדיין משגרת פעימות קטנות של חמימות לכבלים שבחליפותיהם, אבל הקור המקיף אותם עז.

בראון כורע על ברכיו על המושב ומתכופף מעבר לדופן כדי לנסות למצוא פרצה כלשהי, אבל אין.

אין קו ראייה. ששת אלפים חמש מאות רגל. טסים לפי ניווט חישובי בלבד. אנחנו חייבים לצאת מעל פסגת העננים. גם החימום אוזל במהירות!

עצמות השמע באוזניהם מצפצפות. השאון תקוע בגולגולת. בחדר הקטן והלבן של התודעה. הרעש הולם מקיר לקיר. לרגעים מרגיש בראון שהמנועים מנסים להתפרץ מתוך ארובות עיניו, שמשהו מתכתי נעשה טורפני וכבר אי אפשר להיפטר ממנו.

תחילה יורד גשם. אחריו שלג. צפוי גשם קפוא. אמנם תא הטייס תוכנן להגן מפני משקעים, אבל ברד עלול לקרוע לגזרים את אריג הכנפיים.

הם עולים אל שלג רך יותר. אין אור. אין מרגוע. הם משתוחחים כשהסופה מתופפת סביבם. עוד שלג. כבד יותר. הם שוב מנמיכים. הפתיתים צובטים את הלחיים ונמסים על הצוואר. במהרה מתחיל הלובן לרחף סביב כפות הרגליים. אילו יכלו להתרומם ולהסתכל מטה בה בעת, היו רואים חדרון פתוח מוטח באוויר, ובו שתי דמויות בכובעי טייסים. ומוזר שבעתיים, חדר נע בחושך בתוך יללות של רוח, שני בני אדם שפלג גופם העליון מלבין והולך.

כשבראון מאיר בפנס על הבקר שמאחורי ראשו הוא רואה ששכבה של שלג החלה להסתיר את פניו של מחוון ניקוז הדלק. לא טוב. הם זקוקים למחוון כדי להיזהר מצרות במאייד. הוא כבר עשה את זה פעם, הסתובב לאחור בתא הטייס והושיט יד לגובה מסוכן מעל ראשו, אבל לא במזג אוויר כזה. אלא שאין ברֵרה, הדבר חייב להיעשות. תשעת אלפים רגל מעל האוקיינוס. איזה מין שיגעון זה?

הוא מעיף מבט באלקוק בזמן שהם מיטלטלים במערבולת קטנה. רק תטיס אותו מאוזן. אין טעם להגיד לו עכשיו. לא יודע לשחות, בחור. זה אפילו לא יעלה חיוך על שפתיו.

בראון מסדר את הכפפות, מהדק את מגני האוזניים ומקיף את פיו בצעיף. הוא סב לאחור בכיסא. כאב מפלח את רגלו הפגועה כשהוא נע. ברך ימין מוצמדת לדופן האווירון. אחריה ברך שמאל, הפגועה. הוא אוחז בתמוכת העץ ומעלה את עצמו לתוך נחשול האוויר. כלורופורם של קור. הרוח הודפת אותו בחזרה. עקצוץ השלג בלחייו. בגדיו הספוגים מים נדבקים לצווארו, לגבו, לכתפיו. נטיפי נזלת בוקעים מאפו. הדם נסוג מגופו, מאצבעותיו, ממוחו. נוטש את חמשת החושים. זהירות! הוא נמתח לכיוון הרוח החובטת, אבל אינו מצליח להגיע. מעיל הטיסה עבה מדי. הוא פותח מעט את הרוכסן, מרגיש את נשיפת הרוח בחזהו, נמתח אחורנית ומעיף את השלג מהמכשיר העשוי זכוכית בעזרת חוד הסכין.

אלוהים אדירים. הקור הזה. כמעט עוצר את הלב.

הוא ממהר להשתופף בחזרה במקומו. אגודל מורם מאלקוק. בראון מושיט מיד יד לחוטי הסוללה כדי להתחמם. הוא אפילו לא צריך לכתוב לאלקוק פתק: החימום שבק חיים. על הרצפה לרגליו מונחות המפות. הוא רוקע ברגליו, אבל נזהר לא ללכלך אותן. קצות אצבעותיו דוקרות. שיניו נוקשות חזק כמו מאיימות להישבר. מעל כתפו השמאלית, בארון העץ הקטן, יש תרמוס ובו תה וגם ברנדי לשעת חירום.

לוקח לו יובלות להסיר את הפקק מהבקבוק, אבל האלכוהול מהמם מיד את דופן חזהו.

הן נשארות בחדר המלון, השולחן עדיין מוצב ליד החלון למקרה שהאווירון יחזור. הבת והאם יחדיו, משקיפות, ממתינות. לא היו שום חדשות. שום קשר רדיו. שום תנועה בשדה התעופה המאולתר. השדה דומם זה שתים עשרה שעות.

לוטי מבחינה שהיא אוחזת בחָזקה במסגרת החלון. מה עלול היה לקרות? הרעיון של אמה לכתוב למשפחה בקורק לא היה מוצלח, לדעתה. הסיח את דעתם, אולי. עכשיו היא מרגישה שותפה לדבר עברה. בראון לא היה צריך עוד מטרד, ולו פעוט, למה לעכב אותו על המדרגות, למה לתת לו את המכתב? מה הטעם, מכל מקום? אולי הם נפלו. הם בטח נפלו. הם נפלו. נתתי לו מכתב. דעתו הייתה מוסחת. הם נפלו. היא שומעת אותם נופלים. השריקה מבעד לתמוכות האווירון.

היא מניחה את אצבעה על השמשה הקרה. היא לא אוהבת את עצמה ברגעים כאלה, את הליכותיה המוזרות, את המודעות העצמית החריפה שלה, את עלומיה. הלוואי שיכלה להתהלך מחוץ לעצמה, לצאת מהחלון, אל האוויר ולמטה. אה, אז אולי זהו זה? אולי זה הטעם לכול? כן. מצדיעה לכם, מר בראון, מר אלקוק, באשר אתם. כמה הייתה רוצה לצלם את הרגע הזה. אאוריקה. הטעם בטיסה. להיפטר מעצמך. זאת סיבה מספקת לטוס.

למטה בלובי מצטופפים הכתבים האחרים סביב מכשיר הטלגרף. בזה אחר זה הם יוצרים קשר עם עורכיהם. אין מה לדווח. חמש עשרה שעות חלפו. או שאלקוק ובראון כבר קרבים לאירלנד או שמצאו את מותם, קרבנות התשוקה. הכתבים מתחילים את הפסקאות הראשונות וכותבים בשני הסגנונות, הנוגה והחוגג — היום קרבו העולמות זה לזה — היום אבל כבד על גיבורים — משתוקקים להיות הראשונים שישגרו את הפעימות, משתוקקים עוד יותר להיות הראשונים שיתפסו את הטלגרף כשיגיעו החדשות האמתיות.

לקראת הזריחה — לא רחוק מאירלנד — הם נתקלים בענן בלי יכולת להיחלץ. אין ראות. אין אופק. אפור עז. כמעט ארבעת אלפים רגל מעל האוקיינוס. עדיין חושך, אין ירח, לא רואים ים. הם מנמיכים. השלג פסק, אבל הם נכנסים לתוך גוש לובן אדיר. תראה, ג'קי. תראה אותו מגיע. ענקי. בלתי נמנע. מעל ומתחת.

הם נבלעים.

אלקוק נוקש על הזכוכית של מד מהירות האוויר. הוא לא זע. הוא מזיז את המצערת, והקצה הקדמי של האווירון מתרומם. מד המהירות נשאר כשהיה. הוא שוב מזיז את המצערת. פתאומי מדי, הפעם. לעזאזל.

אלוהים, ג'קי, תכניס אותו לסחרור. בוא ניקח צ'אנס.

הענן מתהדק סביבם. שניהם יודעים היטב שאם לא יצאו ממנו עכשיו, ייכנסו לצלילה ספירלית. האווירון ייכנס לתאוצה ויתפרק להמוני חתיכות. הדרך היחידה לצאת היא לשמור על מהירות בסחרור. לשלוט ולאבד שליטה בה בעת.

קדימה, ג'קי.

המנועים מקנטרים בהפרחת להבה אדומה, האווירון נשאר חסר תנועה לשנייה, הוא כבד ונוטה הצדה כאילו ספג מהלומה. תחילה הנפילה אטית ביותר. יש בה אנחה מסוימת. קח ממני את מאמץ הטיסה המייגע הזה, תן לי ליפול.

כנף אחת מזוקרת, האחרת ממשיכה לספק עילוי. שלושת אלפים רגל מעל פני הים. בתוך הענן תחושת האיזון שלהם הולכת לעזאזל. אין תחושה של למעלה. אין למטה. אלפיים חמש מאות. אלפיים. צליפת גשם ורוח בפניהם. המכונה מצטמררת. מחט המצפן קופצת. האווירון מתנדנד. הם מוטלים לאחור במושבים. הם זקוקים לקו של שמים או מים. לראות משהו. אבל אין כלום חוץ מענן אפור סמיך. בראון מטלטל את ראשו מצד לצד. אין אופק, אין מרכז, אין במה להיאחז. אלוהים אדירים. איפשהו. באשר הוא. יצב אותו, ג'קי בחורי.

אלף רגל ועדיין מנמיכים. תשע מאות, שמונה מאות, שבע מאות חמישים. לחץ שכמותיהם על המושבים. סחרחרת הדם בראש. כובד הצוואר. אנחנו למעלה? אנחנו למטה? ממשיכים להסתחרר. יכול להיות שלא יראו את המים לפני שיתרסקו. לפתוח את החגורות. זהו זה. זהו זה, טדי. הם עדיין ממוסמרים למושבים. בראון מושיט יד למטה. הוא תוחב את יומן הטיסה לתוך מעיל הטייסים. אלקוק קולט אותו מזווית העין. איזה טמטום מפואר. המחווה האחרונה של הטייס. לשמֵר את כל הפרטים. הפורקן המתוק שבידיעה איך זה קרה.

המחוג ממשיך להסתובב בקצב קבוע. שש מאות, חמש מאות, ארבע. שום יבבות. שום גניחות. זעקת ענן. אבדן גוף. אלקוק שומר על סחרור בתוך הלבן והאפור האין־סופיים.

שביב של אור חדש. חומת צבע שונה. רק כעבור שבריר שנייה היא נקלטת. מריחה של כחול. מאה רגל. כחול מוזר, כחול מסתחרר, יצאנו? כחול כאן. שחור שם. יצאנו, ג'ק, יצאנו! עצור אותו. עצור אותו, לעזאזל. אלוהים, יצאנו. יצאנו? עוד קו של שחור מתנשא ממול. הים עומד זקוף כחייל וכהה. אור במקום שצריכים להיות בו מים. ים במקום שהאור צריך להתרומם בו. תשעים רגל. שמונים וחמישה. זאת השמש. אלוהים, זאת השמש, טדי, השמש! הנה. שמונים עכשיו. השמש! אלקוק מעניק למכונה את מלוא כוח המצערת. שם. תפתח אותו. תפתח אותו. המנועים מאיצים. הוא נאבק בטלטלה. הים מתהפך. האווירון מתיישר. רק חמישים רגל נשארו, ארבעים רגל, שלושים, לא יותר. אלקוק מסתכל באוקיינוס שלמטה, בגלים הדוהרים, בכרבולות לבנות מתחתם. הים מתיז למעלה על מגן הרוח. השניים אינם פוצים פה עד שהאווירון שוב מתיישר, והם שבים לנסוק.

הם יושבים בשתיקה, מאובנים מאימה.

בחייך בנאדם

תעצור דקה ת'נשימה

כי זה התרגיל הכי בְּרמה

עם רֵג עלה האדר

לאחר מכן יתבדחו על הסחרור, על הנפילה, על הגלגול מעל המים — אם החיים לא עוברים לך מול העיניים, בחור, זאת אומרת שלא היו לך חיים? — אבל כשהם מטפסים, הם לא מוציאים הגה. בראון רוכן החוצה וטופח על הדופן. סוס זקן. בּלֶקפוּט זקן.

בחמש מאות רגל, באוויר צלול, הם מתיישרים מעל למים. קו אופק עכשיו. בראון מושיט יד ללוח חישוב הסחיפה והקוון מתקן את המצפן, כמעט שמונה לפי שעון גריניץ'. בראון מחפש את העיפרון. מדגדג לך? הוא רושם בלוויית שורה של סימני קריאה. הוא מבחין בחיוך האלכסוני של אלקוק. לראשונה זה שעות הם טסים בלי ערפל ובלי שכבות עננים. אפור צמיג ועמום פרוש על פני המים. בראון רושם את החישוב האחרון שלו. הם סטו צפונה, אבל לא עד כדי כך שיחמיצו את אירלנד לגמרי. בראון מחשב שהכיוון האמתי של הנתיב הוא מאה עשרים וחמש מעלות, אבל בהתחשב בנטייה המצפנית ובסחיפת הרוח הוא קובע כיוון מצפני של מאה שבעים מעלות. הם נסחפים דרומה.

הוא מרגיש שהיא עולה בו, הציפייה לעשב, לבית בודד באופק, אולי לשורה של בקר מצטופף. הם חייבים להיות זהירים. לאורך החוף יש מצוקים גבוהים. הוא שינן את הגאוגרפיה של אירלנד: הגבעות, המגדלים העגולים, משטחי הגיר, האגמים הנעלמים. מפרץ גאלוויי. שרו עליו שירים במלחמה. הדרך לטיפֵּרֵרי. האירים היו חבורה רגשנית. הם מתו ושתו בהמוניהם. כמה וכמה מהם למען האימפריה. שתו ומתו. מתו. שתו.

כשהוא מבריג למקומו את פקק התרמוס של התה החם הוא מרגיש את ידו של אלקוק על כתפו. עוד לפני שהוא מסתובב הוא יודע שהיא שם. ככה, פשוט.

היא עולה מן הים בנון־שלנטיות מוחלטת: סלע רטוב, עשב כהה, אור ברקת.

שני איים.

האווירון חוצה את חוף היבשת בגובה נמוך.

למטה כבשה ועל גבה עקעק. הכבשה מרימה את ראשה, וכשהאווירון חולף, היא מתחילה לרוץ, ורק לרגע קצר העקעק נשאר על גבה: המראה מוזר כל כך עד כי בראון יודע שיזכור אותו לנצח.

הנס של העכשווי.

הרחק, ההרים. מלאכת טלאים של חומות אבן. דרכים מפותלות. עצים מגומדים. טירה נטושה. חוות חזירים. כנסייה. ושם דרומה מגדלי הרדיו. מלבן מצופף של תרנים בגובה מאתיים רגל, כמה מחסנים, בית אבן ניצב על שפת האוקיינוס. אם כן, זאת קליפטֶן. קליפטן. המגדלים של מרקוֹני. רשת גדולה של אנטנות רדיו. הם מחליפים מבטים. בלי מילים. תנחית אותו. תנחית אותו.

הם ממשיכים בנתיבם מעל הכפר. הבתים אפורים. הגגות עשויים צפחה. ברחובות שורר שקט לא שגרתי.

אלקוק משמיע צהלה. סוגר מנועים. מטה את כנפי האווירון ומחזיר אותו לטיסה אופקית. כובעיהם מריעים. שערם צוהל. ציפורניהם שורקות.

מן העשב ממריאה ונוסקת להקה של חרטומנים ארוכי מקור.

השדה נראה להם מתאים בדיוק לנחיתה, קשה ומישורי וירוק, אבל כשהם מנמיכים הם אינם מבחינים בגושי כבול שמוטלים בקרבת מקום כמו ערמות כּוּספָּה, בתלמים העמוקים באדמה החומה, בשורות של חבלים רטובים שנמתחים לאורך שוליהן, בתלוליות עפר משולשות במרחק. הם מחמיצים גם את מריצות העץ להובלת כבול, שחוקות ומנוקבות מגשם, שמושלכות לצד הדרך. הם מחמיצים את הזוויות שיוצרים האתים השעונים על המריצות. הם אינם מבחינים בקנים שצומחים לגובה בדרכים הנטושות.

הם מטיסים את האווירון אל הקרקע. ההנמכה מושלמת. כמעט כאילו יכלו להתכופף החוצה ולאסוף את העפר בידיהם. הגענו. האווירון מרחף במרחק רגל מן הקרקע. לבותיהם מנתרים בתוך החולצות. הם מחכים לרגע המגע, מתחככים בקצות העשב.

הם נוגעים ומנתרים. נחתנו, נחתנו, ג'קי.

אבל בו במקום מתחוור להם שההאטה חטופה מדי. אולי גלגל? פיצוץ צמיג? שבר של מייצב אחורי? שום קללות, שום צעקות. שום בהלה. נפלה רוחם. נפל לבם. ולפתע הם מבינים. זאת ביצה, לא עשב. שורשים חיים של צמח הכריך. הם מחליקים על פני ביצה ירוקה. האדמה מחזיקה את משקל האווירון לרגע קט והם מחליקים לאורך חמישים רגל, שישים רגל, שבעים, ואז הגלגלים מתחפרים.

האדמה לופתת, האווירון שוקע, החרטום שוקע, הזנב מתרומם.

הם כאילו נמשכו אחורנית במפתיע. חרטום האווירון נתקע באדמה. הירכתיים מתהפכים. פניו של בראון נחבטים בקדמת תא הטייס. אלקוק נהדף בכוח אל מוט הגה הכיוון ומעקם אותו בכוח ניכר. כאב מפלח את חזהו ואת כתפיו. אלוהים שבשמים, ג'קי, מה קרה שם? התרסקנו?

הדממה, רעש בראשיהם. חזק מתמיד. מוכפל לפתע משום־מה. ופתאום מציפה אותם תחושת רווחה. הרעש מסונן אל יתר הגוף. שקט? באמת שקט? שקט מחריש אוזניים חודר לקופסאות הגולגולת שלהם. אלוהים אדירים, טדי, השקט הזה. ככה הוא נשמע.

בראון נוגע באפו, בסנטרו, בשיניו כדי לוודא שהוא בריא ושלם. כמה חתכים, כמה חבורות. זה הכול. אנחנו חיים. אנחנו מאונכים, אבל אנחנו חיים.

האווירון מזדקר מהאדמה כמו דולמן מהעולם החדש. החרטום קבור בביצה בעומק שתי רגליים לפחות. הזנב באוויר.

— לא יכול להיות, אומר אלקוק.

הוא מריח ריח של דלק מאיזשהו מקום. הוא מכבה את המגנטו.

— מהר. החוצה. למטה.

בראון לוקח את יומן הטיסה, את הנורים, את שק הפשתן עם המכתבים. הוא מתרומם מעבר לשפת תא הטייס. הוא זורק למטה את מקל ההליכה, וזה ננעץ כמו חץ באדמת הביצה, באלכסון. כאב צורב ברגל כשהוא נוחת. הללויה לקרקע: הוא כמעט מופתע שהיא לא עשויה אוויר. דולמן חי, כן.

בכיס חליפת הטיס יש לבראון משקפת קטנה. העדשה הימנית התערפלה, אבל מבעד לעדשה התקינה הוא רואה דמויות צועדות בביצה בהנפת רגליים. חיילים. כן, חיילים. הם נראים כמו חיילי צעצוע מתקרבים, הם כהים על רקע השמים האיריים הסבוכים. כשהם קרבים, הוא מבחין בצורת כובעיהם, בשיפוע רוביהם על החזה ובניתור חגורות התחמושת. הוא יודע שיש פה מלחמה, אבל באירלנד תמיד יש איזושהי מלחמה. אף פעם אין לדעת במי או במה אפשר לבטוח. אל תירו בנו, הוא אומר לעצמו. אחרי כל זה, רק אל תירו בנו. סליחה. Nein nein. אבל אלה משלו. בריטים, הוא בטוח בכך. מצלמה מתנודדת על חזהו של אחד מהם. אחר עדיין לבוש בפיג'מה מפוספסת.

מאחוריהם, מרחוק, סוסים ועגלות. אוטומוביל אחד. טור אנשים שבאים מהעיירה מתעקל בדרך, דמויות קטנות ואפורות. ותראה מה זה. תראה מה זה. כומר בבגדי כהונה לבנים. הולך וקרב. גברים, נשים, ילדים. רצים. בבגדים חגיגיים של יום ראשון.

אה, מיסה. הם כנראה היו במיסה. לכן לא הייתה נפש חיה ברחובות.

ריח האדמה, רענן עד להפתיע. נדמה לבראון שזה משהו שהוא היה אוכל. הלמות באוזניו. בגופו עדיין אצורה התחושה שהוא נע באוויר. הוא חושב שהוא האדם הראשון מאז ומעולם שטס ועמד בה בעת. עקר מהמכונה את המלחמה. הוא מרים לאות ברכה את שק המכתבים הקטן. הנה הם קרבים, חיילים, בני אדם, טפטוף קל של אפור.

אירלנד.

ארץ יפהפייה. ובכל זאת פראית לאדם במקצת.

אירלנד.

___________________________________________

קולום מקאן הוא סופר אמריקאי יליד אירלנד, שהרומן הקודם שלו "יסתובב לו העולם הגדול" מצא מסילות ללבבותיהם של קוראים ישראלים רבים.

"לחצות אוקיינוס", מאנגלית: עידית שורר, "ספרייה לעם" – עם עובד

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!