דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
16.4°תל אביב
  • 9.0°ירושלים
  • 16.4°תל אביב
  • 15.2°חיפה
  • 14.9°אשדוד
  • 15.9°באר שבע
  • 21.9°אילת
  • 16.8°טבריה
  • 11.5°צפת
  • 14.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סיפור קצר

סיפור קצר / הצעה ל-2052

נגה וסבתא. "שבילי האופניים היו כל כך יפים ומושקעים, שגם בגילי יכולתי לרכב" (איור: טל אביב)
נגה וסבתא. "שבילי האופניים היו כל כך יפים ומושקעים, שגם בגילי יכולתי לרכב" (איור: טל אביב)

גיל פלוטקין
גיל פלוטקין
עורך אתר החדשות ״דבר״
צרו קשר עם המערכת:

ספטמבר 2052

״את יודעת מה זה לפחד להישאר בלי עבודה? להבין שבלי גב תומך את חס וחלילה יכולה להגיע לרחוב?״ הסתכלתי על נכדתי, ראיתי בעיניה שהיא לא מצליחה לתפוס על מה אני מדברת.

״אבל סבתא, עבדת כל החיים שלך, לא? וגם ככה המדינה נותנת הכנסה בסיסית לכל אזרח, אני לא מבינה״.

״זה מה שאני מנסה להסביר לך נגה. בדור שלי אנשים יכלו לעבוד, ועדיין להיות עניים. אל תעשי לי ככה עם העיניים״.

״לא עשיתי כלום״.

״אם מישהו חלילה הפך לנכה, וקיבל קצבה של 3,321 שקלים, אז לפעמים הוא היה צריך  לבחור בין תרופות, לתנור בחורף, לאוכל. זה עוד היה לפני המגיפה״.

נגה נשענה לאחור והרימה רגליים באוויר. אולי הכבדתי עליה קצת. המציאות שדיברתי עליה נראתה לה רחוקה שנות אור מהחיים בישראל ב-2052. ראיתי את הגלגלים בראש שלה עובדים. לבסוף היא אמרה ״סבתא, לפחות אנשים שיצאו לגמלאות סוף סוף היו בטוחים, ויכלו לנוח בזכות הפנסיה הממלכתית?״

״אהובה שלי, לא היתה פנסיה ממלכתית, ואנשים היו חרדים כל שנה מחדש שיקצצו להם בפנסיות. זה היה איום מתמיד על הראש של כולם. לא היה שקט מתוקה שלי. לא היה שקט. וזאת גם היתה המטרה״.

״מה?״

״שלא יהיה שקט. שכל אחד תמיד יהיה במרדף בשביל להתקיים. זה לא נתפס, אבל ככה חיינו אז״.

עלינו על האופניים ונסענו מבית הספר של נגה לכיוון הים. אתמול היא ביקשה ממני שאקח אותה, ושנעשה משהו יחד. שבילי האופניים היו כל כך יפים ומושקעים, שגם בגילי יכולתי לרכב, למרות העליות בדרך.

כשהגענו, השענו את האופניים על גדר העץ הישנה, וישבנו על ספסל מול הים. הגלים התנפצו בחוזקה על סלעים חומים שהיו שקועים בתוך המים. קצף לבן התיז אל מעבר לטיילת. שלחתי יד ללטף את מצחה של נגה מרסיסי המלח שהגיעו עד אלינו.

״אבא סיפר לי שלפני התקופה של המגפה אנשים היו נוסעים הרבה במכוניות״.

״אני נסעתי שעתיים, שעתיים וחצי, לעבודה״.

״עבדת במדינה שכנה?״

״חח, לא. נסעתי מחיפה לתל אביב. אז לא היו הכבישים של היום, ולא הרכבות של היום. תארי לך שלא כל היישובים היו מחוברים לרכבת. היינו עומדים במה שנקרא ״פקק״, מכונית אחרי מכונית אחרי מכונית״.

״אבל זה בזבוז כל כך גדול של זמן. למה לא שינו את זה?״

״היו אז אנשים שהסבירו שאם יוציאו עוד כסף אז לכם – לך, לעידו ולמיה, יהיו חובות״.

״אבל גם כל הזמן הזה שאנשים בזבזו פגע בכלכלה ויצר חובות, לא? חוץ מזה, כסף תמיד אפשר להחזיר, וחיים של אנשים לא יחזרו״.

״את ילדה חכמה מאוד. מי לימד אותך את כל זה?״

״אבא״.

לא רציתי להסביר לנגה שאנשים גם מתו בעבר, שלא לצורך. לא טופלו ולא עברו את הבדיקות הכי טובות שהיו בנמצא, בגלל מחסור מכוון. מי שהיה לו – טופל, מי שלא – הופקר. היום אי אפשר לדמיין מצב כזה, כשהמדינה דואגת לבריאות, לחינוך ולקורת גג של כל אחד מגיל 0 ועד סוף החיים.

נגה סיימה את השייק שלה בשלוק גדול עם הרבה רעש, וזרקה את הכוס לסל האחורי של האופניים. בבית הספר היו מספיק זוגות אופניים, כך שכל ילד יכול היה לקחת זוג אחד כשהוא רצה, ולהחזיר עם סיום השימוש. כחלק ממערכת השעות הילדים טיפלו באופניים.

נגה נפרדה ממני, ורכבה להיפגש עם חברים. הם מתחילים פרויקט קהילתי של ניקוי השכונה וציורי רחוב.

אני נשארתי לשבת עוד קצת מול הים. הגלים כיסו עכשיו את הסלעים כמעט לגמרי. כמה סרטנים זעירים רצו על הסלע עד שהמים השיגו ושטפו אותם. אחד מהם נאחז בנקיק קטן בסלע, והחזיר את עצמו חזרה למעלה.

כמה היינו צריכים להיאבק בשביל כל זה, חשבתי. כמה זה לא מובן מאליו. אין לה שום מושג, לנגה.

ואני שמחה על כך.

ספטמבר 2032

עברו עשר שנים מאז השינוי הכלכלי הגדול, ואותות השינוי כבר היו מורגשים.

״עכשיו הם מתווכחים אם לקצר עוד את שבוע העבודה, ואני אומר תקצרו! אין שום בעיה לעשות את זה״. לדוד, בן הזוג שלי, היו קטעים שהוא התחיל לנאום כשישבנו עם חברים.

״לפני 5 שנים קיצרו את שבוע העבודה וראו שלא קרה כלום למשק. העבודה מהבית והתשתיות המצוינות קיצרו את העבודה והעלו את הפריון״. נרי, חבר שלנו עוד מימי המחאה, חיזק את דבריו של דוד.

״העניין נרי, שזה לא רק נכון יותר כלכלית. זה אנושי. זה העניין. זה שאתה יכול לכתוב ספר תוך כדי העבודה שלך כנגר, וזה שאבא שלך מצייר תוך כדי העבודה שלו בתברואה, זה משהו שאנשים לא יכלו לעשות פעם. חלק קטן – כן. נכון. אבל לא כולם״.

נרי הנהן. ״עכשיו כשהחלטות מתקבלות בצורה מדעית יותר, כשיש מחלקות מחקר למשרדי הממשלה, ולא הכול זה פשוט רק ניסיון לחסוך כסף, לי יש אמון שההחלטה שתתקבל לפחות תיבחן בכלים נכונים. מקסימום אם לא עכשיו, אז ייקח עוד כמה שנים״.

״עזוב, צריך לקצר את שבוע העבודה״, דוד היה נחרץ, ״כסף אפשר להחזיר, חיים של אנשים לא. וזהו״.

״אם מישהו היה שומע אתכם לפני 10 שנים, הוא לא היה מאמין שמתקיים דיון כזה״, חייכתי. שני הגברים הסתכלו עלי ושתקו.

ישבנו במפרסת, ובחוץ כבר התחיל להחשיך. הילדים סיימו לשתול את הגינה האקולוגית של קבוצת הבניינים המשותפת בה גרנו. המדינה בנתה דיור ציבורי ברמה גבוהה מאוד, בשיטה של השכרות לטווח ארוך. הפערים בדיור כמעט נמחקו לגמרי. קורת גג נקבעה כזכות חברתית בחוק יסוד ״זכויות חברתיות״, שחוקק בישראל.

אורן ויונתן, הבנים שלנו, עבדו על פרויקט הגינה במשך שבוע וחצי עם הכיתה שלהם. היום הם סיימו להתקין את מערכת ההשקיה.

דוד התחיל כמורה של הכיתה הזו, והיום הוא מנהל את בית הספר. לנרי המוכשר יש נגריה שילדי בית הספר לומדים בה מלאכה. בערבים גם מבוגרים יכולים לנגר בה. חלק בנו את המטבח או פינת האוכל שלהם בעצמם בסדנה.

״בעתיד אנשים לא ירתמו את החושים שלהם רק לטובת עשיית כסף״, דוד התחיל שוב, ״אם יש לך מחשבה, אתה רותם אותה לעבודה. אם יש לך כשרון, מישהו כבר מוצא איך להשתמש בו. ככל שאנחנו מקטינים את העבודה מתוך כורח, אנשים יכולים ליהנות מפיתוח החושים שלהם. וזו הרי כל המטרה בחיים האלה, לא?״

בשלב זה נראה היה שנרי כבר לא מעוניין להמשיך את השיחה, והוא העביר נושא לחשיבות שבהעלאת המודעות של הציבור לחיסוני שפעת וקורונה לקראת החורף, ״מה הבעיה, הרי רק צריך להתקשר, מגיעים אליך הביתה, ובכמה דקות מחסנים את כל המשפחה״.

פתאום נשמעו מחיאות כפיים מהגינה. אורן רץ לכיווננו. ״אמא סיימנו הכול, בואי לראות״. הוא נתן לי יד וגרר אותי לעבר הילדים. דוד ונרי המשיכו בשיחה.

״עשור לתכנית השינוי הגדול. לא ייאמן״, אמר נרי, ״זה היה נראה פשוט מופרע בזמנו, להשקיע 500 מיליארד שקלים בבריאות, בחינוך, ברווחה, בהכשרות מקצועיות, בתשתיות, אבל זה הציל אותנו״.

״נכון. עשו תכנית ארוכת טווח, כמו שצריך, וזה עבד. נכון שזה דרש אומץ, אבל זה האירוע הכי גדול שקרה כאן במאה שנים האחרונות. מה פה? בעולם. אתה רואה שחלק מהמדינות פשוט נחרבו״.

פניו של נרי התעצבו. ״מי שהתעקש לשמור על הפרדיגמה הכלכלית הקודמת התחסל. מדינות עולם שלישי, אה דוד?״.

״ברור״.

״ממשלת ישראל שעשתה את השינוי הכלכלי הגדול תיזכר לדורות, תשמע לי דוד״.

״אני אגיד לך משהו, לפעמים אני חושב שלשבור את הפרדיגמה הכלכלית היה צעד אפילו יותר מרחיק לכת מלעשות שלום. עד כדי כך. להגיד שהבנאדם במרכז, ולא הכסף. נעצו לנו את זה בראש שנים״.

חזרתי לשולחן.

״אורן ויונתן הלכו לישון אצל חברים״, עדכנתי.

דוד הרים כוס ״יעל, נרי, לחיים יקיריי. עשר שנים עברו. מה שקרה בארץ שלנו לא מובן מאליו בכלל, מקווה שנזכור את זה״.

״ועדיין יש מה לעשות״ הוספתי, הכוסות עדיין היו מונפות באוויר, ״לדעתי אפשר לפתח עוד את מרכזי התרבות והספורט בכל מקום, כך שכולם יוכלו בסופו של דבר ליהנות מהם״.

״לחיים״ נקשנו את הכוסות זו בזו.

ספטמבר 2022

התעוררתי שטופת זיעה. חלמתי שאני בהפגנה בצ׳רלס קלור. כולם מזיעים, אנשים מסתופפים אחד על יד השני. לפתע כולם מורידים מסיכות ומתחילים להשתעל בחוזקה, ממש להיחנק.

קמתי ושטפתי פנים.

אמרתי לעצמי ׳יעל, הכול יהיה בסדר, אל תלחצי, יהיה בסדר׳. ניסיתי לנשום נשימות עמוקות. במרחק לא גדול מאתנו ראיתי רכב הפוך עולה באש, עשן שחור סמיך נישא ממנו לשמיים. זה לא חלום. אף אחד לא יכול היה לחלום דבר כזה.

אחרי 5 מערכות בחירות והפגנות של מאות אלפי אנשים, יום אחרי יום ברחובות, הממשלה הודיעה על התכנית לשינוי כלכלי גדול. כולם היו סקפטים שיקרה משהו.

התכנית התבססה על 3 עקרונות מרכזיים. אחד, הסבה המונית של עובדים למקצועות שנדרשו והיו במחסור בישראל. שתיים, השקעות עצומות בתשתיות מכל סוג. שלוש, רשת בטחון מ״פלדה״ כפי שכינו אותה, לכל אזרח – שכר מינימום גבוה, פנסיה ממלכתית לכולם והכנסה בסיסית אוניברסלית. ״נשפוך כסף, לא נחסוך עליכם יותר״, ככה הם הבטיחו.

הסתכלתי על אורן שהיה מכורבל בשמיכת פיקה. הוא היה בן שנתיים. דוד ואני ציפינו לבן נוסף. ואני לא ידעתי אם אנחנו בדרך הבטוחה לתהום או לאיזה שינוי. לאן עוד אפשר להידרדר?

נרי, חבר טוב, שהיה אתנו בכל ההפגנות, היה אופטימי. אנחנו חששנו לגלות שלרשעות ולניכור האנושי אין סוף ואין מיצרים. הלוואי שהוא צודק. הוא כבר שנתיים בלי עבודה, והחל כתחביב לעשות עבודות שיפוצים ברחוב שלנו.

״תחזרי לישון״, דוד קלט שהתעוררתי. ״בואי לכאן, יהיה בסדר, מכאן אנחנו עוברים רק לווילה״. הוא צחק.

״אני לא מצליחה להירדם״, אמרתי. ליטפתי את הבטן שלי.

דוד קם וניגש לשבת לידי. הוא שם יד על כתפיי. שנינו הסתכלנו החוצה אל הכוכבים מבעד לאוהל שלנו.

״תראה, זה נגה״ כיוונתי את דוד עם האצבע לשמיים.

״לא מתוקה, זה צדק. נגה תמיד זורחת ראשונה, היא מבשרת על בואו של צדק״.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!