"במקום שבו יש טראומה צריך צמיחה", אומר אביב בייליס לרנר (31), ממקימי עמותת 'ונָטַעְתּ' שמטרתה לפתח ולטפח יערות אקולוגיים בעיר ובכפר. "אתה צריך לראות שדברים זזים", הוא אומר, "ואחד הדברים שקורים הרבה פעמים במוסדות שיקומיים זה שהכול נראה אותו דבר כל הזמן. אין שינוי, אין עצים שצומחים. כשעץ צומח לידך זה כמו מזכיר לך שהחיים קורים, שהם ממשיכים, שזה לא רק אתה בתוך הלופ של עצמך, שאתה יכול להתגבר".
לפני כשנה החליטו בייליס לרנר, גנן במקצועו, ואשתו מאיה גלנץ להקים את העמותה יחד עם חבריהם. כעת, לאחר שמספר לא מבוטל של פרויקטים מאחוריהם, הם יוצאים בקמפיין מימון המונים, "קמפיין ה-100", שמטרתו לממן הקמת 100 גינות טיפוליות ב-100 מוסדות שיקומיים ברחבי הארץ.
למה דווקא מוסדות שיקומיים?
"כשעבדתי לפני כמה שנים כמדריך במשתלה שיקומית שהקים חגי הירשפלד, היום אחד ממנכ"לי העמותה, פגשתי אנשים שנמצאים בתהום עמוקה, וכשאתה בתהום עמוקה אתה מחפש משהו להיאחז בו כדי להתחיל את הטיפוס למעלה ולבנות מחדש את האמון בבני אדם. אבל אצלנו, בתרבות שלנו, הרבה מהמוסדות מרוחקים מהחברה. להיות פצוע, לא מתפקד או בטראומה, בתרבות שלנו מתייחסים לזה כבושה. אדם שמתויג כסכיזופרן, זה בנאדם שמתנהג לא כמו שמצופה ממנו בחברה, אז אנחנו פשוט נסגור אותו איפשהו".
״בואו נתנסה בלאהוב את הפצעים שלנו״
הקונספט של 'ונטעת', הוא מסביר, הוא להיפגש במוסד השיקומי, ולטעת עצים יחד עם האנשים שם. "אנחנו הולכים להתחיל ליירק את הערים דווקא מהמקום הכי כואב ופצוע בתרבות שלנו, במוסדות השיקומיים עם הטראומות הכי קשות שלנו. אנחנו מזמינים אנשים להתנדב ואומרים להם – 'בואו נשהה רגע במרכזים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, עם מתמודדי נפש, עם הלומי קרב, עם נוער בסיכון, עם אנשים עם נכויות. בואו נתנסה יחד בלאהוב את עצמנו ואת הפצעים שלנו".
למה אתה אומר 'שלנו'?
"כי זה אנחנו, זה האחים שלנו, זה אולי אנחנו בעוד כמה שנים, זה אולי הילדים שלנו, אולי אנחנו בעצמנו היינו שם, אולי נגמלנו ממשהו, אולי היינו בדיכאון קליני, אולי נפגענו מינית. זו הרקמה שלנו. אנחנו מסתובבים עם הפצע הזה גם אם ביומיום אנחנו מדחיקים אותו. זה לא דבר מובן מאליו בתרבות שלנו ללכת לפגוש את הפצעים שלנו".
עם מי אתם עובדים?
"התחלנו ממקומות עבודה כמו חברות הייטק למשל, שהחליטו לעשות אתנו יום גיבוש לעובדי החברה. מגיעים 500 עובדים, נוטעים עצים, והחברה משלמת. בקורונה עשינו רק אירוע אחד והיו עוד 16 אירועים שבוטלו. הבנו שהקורונה לא הולכת לשום מקום ואמרנו, 'טוב, אנחנו רוצים לעשות את הפעילות הזאת, אז נעשה אותה עם הציבור הרחב'".
כעת הם מזמינים את כל מי שרוצה להשתתף ביוזמה. לדבריו של בייליס לרנר, העבודה במרכזים השיקומיים, בשילוב עבודת אדמה, היא תרפויטית לכל הצדדים. "יש הרבה מחקרים שמראים שעבודה עם אדמה וצמחים מרפאת, וזה נכון גם עבור מי שבא להתנדב 'מבחוץ'".
אני מדמיין שבעתיד המוסדות השיקומיים יהיו מרחב למפגש קהילתי. דמייני שמוסד שיקומי יהפוך למקום שבו אנשים נפגשים. ששם תהיה הגינה הקהילתית"
השותפים ב'ונטעת' מעוניינים להקים בהמשך רשת משתלות בתוך המוסדות השיקומיים, שיהוו כר למפגש טיפולי כמו גם עסק כלכלי. "קמפיין ה-100 הוא רכיב אחד בתוך מערכת יותר רחבה. יש לנו עוד איזה 12 או 14 תכניות מגירה למגה פרויקטים עצומים בהמשך".
איך נראית העבודה עם המוסדות? זה מפגש חד-פעמי או תהליך מתמשך?
"כשאני עושה שיחות ראשונות עם מקום, אני מדבר איתם ומנסה להבין איפה הם היום, ולמה הם זקוקים. אנחנו רוצים ליצור קשר מתמשך, אבל לפעמים זה חד-פעמי כי המקום מחזיק את עצמו. גם אם המפגש חד-פעמי, רק לצורך הקמת גינה, כבר התקנו שם טכנולוגיה, הבאנו ידע, לימדנו איך לתפעל מערכת השקיה, זו בעצם סדנה. לעומת זאת, באירוע ביום שישי האחרון בקרית יערים, הקמנו גינה יחד עם נשים וילדות מהמגזר החרדי, שמיועדת לשמש כמעין מרחב בטוח באמצע השכונה. זו דוגמה לפרויקט מתמשך שקיים כבר שנה".
איך מחזיקים את זה כלכלית?
"אנחנו לומדים את זה עכשיו. חלק מהדברים יושבים על תקציבי רווחה, חלק על סדנאות שאנחנו עושים במוסדות – אנשים 'מבחוץ' משלמים כדי להשתתף בסדנה ובעצם מממנים אותה, והחבר'ה במוסד לומדים; חלק מהמימון מגיע מימי גיבוש של חברות, חלק מגיע מקמפיין התרומות, שהוא בעצם קמפיין של תשורות.
״זה מאד משתלם לכל מי שמשתתף; מישהו תורם את הספר שלו לקמפיין, הוא מקבל חשיפה ופרסום, אנשים קונים את הספר שלו והכסף הולך לעמותה כדי לממן את האירועים. חלק מהתשורות בקמפיין הן שוברי קנייה לאתר משתלות שאנחנו מקימים, בו נמכור מוצרים של משתלות שיקומיות. אנחנו מתעסקים כל הזמן בליצור מעגלים כלכליים שיעבדו לאורך זמן".
בייליס לרנר מסביר שהמודל הכלכלי שפיתחו מתוכנן בהשראת הטבע. "ככה עובד גם עץ", הוא אומר. "עץ הוא לא מערכת שמקבלת כסף רק ממקום אחד. את המזיקים הציפורים יאכלו, את החנקן הפטריות יביאו לו, הוא מקבל אוסף של מאות סוגי שירותים מהמון מקורות שונים. וגם אנחנו מנסים ליצור מערכת שהקצוות שלה כמה שיותר פתוחים לשיתופי פעולה ומנסים ליצור כמה שיותר משבצות כדי שכל מי שרוצה יוכל לקחת חלק, כך סוגי המשאבים שאנחנו עובדים איתם הם מאד מגוונים, כל יום מקבלים עוד משהו.
חלק מהתשורות בקמפיין הן שוברי קנייה לאתר משתלות שאנחנו מקימים, בו נמכור מוצרים של משתלות שיקומיות. אנחנו מתעסקים כל הזמן בליצור מעגלים כלכליים שיעבדו לאורך זמן"
"עכשיו למשל", הוא מספר, "יש לנו קשר עם 14 מוזיקאים, קומיקאים ופרפורמרים שעושים איתנו מופע התרמה שישודר בזום. זה ייתן חשיפה לאמנים ומענה לצורך בתרבות, זה מין מרחב קריאייטיבי".
ויש לו עוד חלום. "אני מדמיין שבעתיד המוסדות השיקומיים יהיו מרחב למפגש קהילתי. דמייני שמוסד שיקומי יהפוך למקום שבו אנשים נפגשים. ששם תהיה הגינה הקהילתית".
״דמיינו שנקים תאגיד שיעבור את גוגל״
בגינה הפורחת של בייליס לרנר במכמורת צמחים רבים, כיאה לגנן. בפתח שביל הכניסה לבית "שער" טבעי ובו סבוכים בהרמוניה ענפי רימון ועגבניית שרי ולצידם צמחים מטפסים מגוונים, על אחד מהם פרי סגול ולא מזוהה. "תטעמי, זה הפרי של עץ הקארי" (טעמתי, הטעם מתוק-מוזר).
"אפשר להגיד שקיבעתי בחיים שלי שני עולמות; צד אחד מאד מקורקע, מושרש ואדמתי. אני גנן, יש לי עסק, יש לי לקוחות, אני מקים ומתחזק גינות, שותל וגוזם עצים. הצד השני הוא רוחני. שני העולמות האלה נפגשים בעמותה שהקמנו".
איך נולד הרעיון?
"זה התחיל בבית שלנו. הקמנו ארגון שנקרא 'אקוטופיה' – שילוב בין אוטופיה לאקולוגיה. התחלנו לקיים סדרה של קורסים וסדנאות והזמנו אנשים ללמוד איך לבנות דברים, איך לגדל אוכל, איך לחיות אחד עם השני.
"כיום יכול 'להשתלם כלכלית' לכרות יער, להשמיד מערכת אקולוגית. במדדים הכלכליים של היום, יכול להיתפס כ'צמיחה כלכלית' כשכורתים את האמזונס. רצינו ליצור מערכת כלכלית שעובדת, והיא בהלימה עם המערכת האקולוגית"
"דמיינו שנקים תאגיד בינלאומי שיעבור את גוגל, שהולך לעשות מהפכה. אם היו המהפכה התעשייתית ומהפכת הידע, זו תהיה מהפכת החומרה שאמורה לעשות פיוז'ן בין הכלכלה שלנו לטכנולוגיה שאנחנו כבר רוכבים עליה ושוכחים להכיר בה – המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו.
"כיום יכול 'להשתלם כלכלית' לכרות יער, להשמיד מערכת אקולוגית. במדדים הכלכליים של היום, יכול להיתפס כ'צמיחה כלכלית' כשכורתים את האמזונס. ואנחנו רצינו ליצור מערכת כלכלית שעובדת, שיש בה המון כסף, יש בה שפע, אנשים חיים בה טוב, והיא בהלימה עם המערכת האקולוגית. הקונספט היה 'כל שקל שעובר כאן נוטע עץ'".
את דף הפייסבוק "אקוטופיה" יצר בייליס לרנר לפני כשנה וחצי, וארבעה פוסטים לאחר מכן עמד העמוד על אלפי לייקים. "אנשים התרגשו כי הכול שם היה חיובי ומעורר השראה. באקוטופיה עשיתי דברים ממש פשוטים. אני מוצא תופעת טבע מדהימה (כמו למשל כבשת העלים, חילזון ימי שאוכל שמש, ר.ר), ואז אתה לא צריך לשכנע אנשים לעומק שאנחנו הורסים את הטבע. לא. אתה מראה להם איזה טבע מדהים יש. והם ירגישו 'וואו, איזה טבע מדהים. אני אוהבת את החיות, אני אוהב את הים, אני לא רוצה לפגוע בו'. זו פסיכולוגיה חיובית".
למה דווקא עצים?
"נכנס לי איזה ג'וק לראש לייער יבשות, כתבתי פוסט באקוטופיה: 'חבר'ה, עכשיו זה הזמן. על כל שיתוף של הפוסט אנחנו ב'אקוטופיה' מתחייבים לטעת עץ בשנה הקרובה'. תוך כמה ימים 4,400 שיתופים, אלפי לייקים ותגובות. אמרנו – טוב, צריך להיענות לאתגר. התחלנו להרים קמפיינים של נטיעות והתחיל להיות ארגון. ככה התחלנו".
מה נותנים העצים?
"כשאתה מסתובב ברוטשילד בתל אביב יש שדרה עם עצים ונעים ללכת שם. במקומות בלי עצים אין צל, אין אוויר לנשום, אין מה לאכול, אין ריחות, אין טעמים, יש רק בטון. זה לא חי. ברמה הכי פשוטה – זה ניתוק. זה הכי בסיסי. כל בן אדם יעדיף ללכת בשדרה מוצלת ואת הנוף הזה מאשר ללכת תחת שמש קופחת. וחוץ מזה, לטעת עצים זה דבר שמאחד אנשים, מפגיש אותם עם משהו כל כך חיובי, כל כך פשוט, בלי סיבוכים".
בייליס לרנר מאמין שמאחורי המעשה הפשוט יש פילוסופיה מורכבת. "זה חלק מתנועת מחאה ענקית שמתנגדת להשמדת החיים, שאני בכל מיני מובנים רואה עצמי חלק ממנה. כריתת יערות, הריסת אדמה, זה בא יחד באותה אבחת שדה תודעה עם רצח, עם אונס, עם התעללות בבעלי חיים. זה מצב תודעתי מנותק.
"'ונטעת' התחיל בפוסט ההוא. הבנו שאנחנו רוצים ליצור קרן, גוף בירוקרטי משפטי שמנסה ליצור כלכלה ירוקה, לטעת עצים, להיות גוף מטרייה שמאפשר להמון דברים להיווצר בתוכו. רצינו, כיזמים מתחומים שונים, גוף לשתף בו פעולה, להזרים לתוכו כספים, לנהל דברים יחד. עכשיו לדוגמה יש לנו שיתוף פעולה עם עסקים וארגונים שעוסקים בייעור העיר. יחד אנחנו יכולים לקדם דברים, יחצ"נית ופוליטית. יצרנו לובי. הדרך לקדם דברים כאלה היא שיהיה לך כוח".
כיום מונה 'ונטעת' כ-20 חברים במעגל המוביל ועוד אלפי משתתפים בקמפיינים ובפרויקטים.
הבנו שאנחנו רוצים ליצור קרן, גוף בירוקרטי משפטי שמנסה ליצור כלכלה ירוקה, לטעת עצים, להיות גוף מטרייה שמאפשר להמון דברים להיווצר בתוכו"
מה מניע אותך?
"לילה אחד בשבוע שעבר ישבתי מול המחשב והייתי שבור, גמור וכואב על מה שקורה. זה היה בדיוק כשהתפרסם מקרה האונס באילת והרגשתי שאני עומד במבחן לאמונה שלי בעולם. הרי הבאתי ילדים לעולם (ריי 2.5, ומלודי 4 חודשים, ר.ר), זה דבר משוגע לעשות כשאתה יודע על האופל שהולך פה, זה משוגע לחיות בתוך האופל שיש פה. זאת בחירה עיקשת להאמין בחיים, בבני אדם, לאהוב, לגעת, לסמוך על אנשים זרים, אתה יכול להסתובב בעולם הזה מפוחד כל הזמן, ובכל מיני מובנים, כשאתה בפחדים האלה עד הסוף התרבות שלנו שמה אותך במוסד שיקומי.
"סבא שלי, יודק'ה (יהודה) בייליס, יצא בגיל 14 מבור הריגה של 11 אלף איש אחרי שראה את ההורים והאחים שלו נרצחים לו מול העיניים. בתוך המציאות הזאת, אחרי שהוא יצא מהבור הזה, הוא התעסק בלהציל 22 ילדים כשהוא סוחב אותם על הגב. הוא בחר בחיים, או שהחיים בחרו בו. אז אני בוחר לחיות טוב, לעשות טוב ואת מה שאני טוב בו".
נטעת איתו פעם עץ?
"כן. אצלו בבית. אני הגנן שלו. הוא בן 93, גר בחיפה ויש לו גינה מטורפת. אני שותל לו פרחים וירקות והוא ממש מתרגש מזה. הגיעו עכשיו שני גננים לעבוד אצלו והרגו לו את האבטיח והוא היה בטראומה מזה. זה משהו להיאחז בו. זה חלק מהקטע השיקומי הזה".
אגב, בימי הקורונה הרבה אנשים התחילו לגדל צמחים.
"בטח. אנשים רוצים צמיחה. במציאות יש תחושה של עקה, של קיפאון. אנשים רוצים לחיות ורואים את זה. המחאות עכשיו למשל, כולם רוצים משהו, העולם פועם. אנשים רוצים לחיות, לצמוח".
אולי בגלל זה המחאה מתפתחת לכל כך הרבה כיוונים שונים?
"אני מת על זה שהיא ככה. יש אמרה מקסיקנית מגניבה: 'ניסו לקבור אותנו, אבל לא ידעו שאנחנו זרעים'. אנשים רוצים לצאת, לצעוק, להיפגש עם אנשים, להתנגד. זה ככה בכל העולם".