משבר הקורונה היה קשה לכל תלמידי ישראל, אך בעבור חניכי פרוייקט נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים) הוא היה מאתגר במיוחד. בתכנית של משרד החינוך לוקחים חלק מעל 1,000 תלמידים, רובם יוצאי ארצות חבר עמים (רוסיה,בלארוס ואוקראינה). הם מגיעים ארצה בלי המשפחה ולומדים בפנימיות רחבי הארץ. בשל הסגר, רבין מהם לא יכלו הקיץ לטוס לביקור בית.
ביום חם מאוד, שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, חניכי פרוייקט נעל"ה עושים סידורים אחרונים בביתם הזמני בפנימיית אורט נתניה. לאחר חודשיים בהם נאלצו להישאר בארץ בגלל סגירת השמיים, הם מתכוננים לקראת שובם של חבריהם לפנימייה.
"למרות המגיפה, כאן בארץ יש תחושה שמגנים עליך" מספרת אלינה קארינינה, חניכה בפנימיית אורט נתניה מבית "האגודה לקידום החינוך", שעולה השנה לכיתה י"ב, והגיעה לתוכנית לפני שנתיים מהעיר גומל שבבלארוס. "אמא שלי דאגה מאוד כי אמרו שבארץ יש קורונה אבל בבלרוס אין. בסופו של דבר ידענו כולנו שיש".
בשנת הלימודים הקרובה צפויים להשתתף בנעל"ה, תכנית לאומית שמופעלת על ידי משרד החינוך ומפוקחת על ידי המינהל לחינוך התיישבותי פנימייתי ועליית הנוער, כ-1,900 תלמידים מלמעלה מ-50 מדינות. עם נחיתתם, התלמידים יקלטו בכפרי נוער ופנימיות חינוכיות מכל רחבי הארץ ואלו יהפכו עבורם לבית – הבית השני שלהם בעולם, וביתם הראשון בארץ. עבור אלינה וחבורתיה לקבוצה, הבית הזה הפך להיות כל חייהם בחודשים האחרונים, על כל המשתמע מכך. "ממש רגע לפני סגירת בתי הספר, ארבעה חברים שלי טסו חזרה לרוסיה" מספרת קארינינה "הם למדו בזום וחלקם אפילו עשו בגרויות בשגרירות. עכשיו בחופש אנחנו מתכתבים כל יום והם כבר מתים לחזור".
בגרויות לא שגרתיות
על פי מנהלת נעל"ה, 130 משתתפי התוכנית שנתקעו מחוץ לישראל ניגשו השנה לבגרויות הקיץ בשגריריות הישראליות במוסקבה, קייב ומינסק. מדובר ביוזמה חד פעמית של משרד החינוך ומשרד החוץ. עבור התלמידים שעיר הבירה רחוקה עבורם, כמו חברתה של אלינה שגרה בסיביר, בתי הספר מכינים מועדי חורף מיוחדים כדי שהתלמידים לא יפספסו שום בגרות חשובה.
אלו לא הדרכים הבלתי שגרתיות היחידות בהן נבחנו חניכי הפרויקט. "אני עשיתי בגרות באיתור מידע בזמן שחבר שלי לקבוצה ישב בבית באוקראינה", מספרת קארינינה. "הוא חיבר שלוש מצלמות מכל כיוון, כדי שאפשר יהיה לראות אותו בתלת מימד וביחד עם עוד חברים עשינו את המבחן".
גם שגרת הלימודים וההכנות לבגרות נראתה אחרת. "אני שונאת את זום" אומרת דארינה קוצ'רגה, חניכה בפנימיית אורט נתניה מבית "האגודה לקידום החינוך", שעולה השנה לכיתה י"ב. "אין לי מחשב ואני מקשיבה לשיעורים בפלאפון ומאוד קשה ללמוד ככה. אני שוכבת על המיטה, מביטה בפלאפון ורוצה להירדם. בקושי אפשר לקרוא טקסטים, אם המורה עושה מצגת או גראפים אי אפשר לראות בכלל.
"מי שהביא איתו מחשב יש לו, יש משפחות שלא יכולות לקנות מחשב לילד – ואין להם" אומרת מירי דמבו, הרכזת הפדגוגית של חניכי נעלה בפנימיה. מאז תחילת המגפה פועלים בפנימייה כדי לרכוש 125 מחשבים אישיים עבור תלמידים שאין ברשותם מחשב. הם מקווים שהמהלך של משרד החינוך בנושא יסייע להם להשלים את הקניה. "יצא לי לפגוש חניכים שאמרו שההורים מעדיפים לקנות מחשב לאח קטן שנשאר בבית, לכן יש פה אחריות שלנו להביא להם מחשבים", היא מוסיפה.
כל הדרך להורים, ובחזרה
בימים האחרונים הפנימייה מכינה את עצמה לקבלת החניכים שיחזרו לארץ, ויהיו מחוייבים בבידוד של שבועיים כמו כל מי שנכנס לארץ. בין התרחישים השונים, הצוותים כבר מתרגלים מצב בו אולי יצטרכו להכניס את כלל הפנימייה לבידוד במידה וחניך יחזור חולה, או לשלוח את כל הילדים שאינם בתוכנית לבתים או למוסדות חינוך אחרים.
"אחת ההחלטות שקיבלנו לאחרונה, היא שרק שלושה אנשי צוות יעסקו בקליטת בני הנוער שחוזרים לארץ בנתב"ג", מספרת דמבו. "בעבר כל המדריכים היו נוסעים לקלוט חניכים במשמרות, אבל הפעם מפחדים מהדבקה" היא אומרת "בנוסף לכך יהיו גם הגבלות על יציאות של החניכים מהפנימיה".
בקיץ רגיל, בסוף יוני רוב התלמידים אורזים וטסים חזרה לבתים של ההורים שלהם. בסוף השנה הראשונה מנהלת נעלה משלמת על הכרטיס וכל הילדים חייבים לחזור להוריהם. בסוף השנה השנייה מדובר כבר בבחירה של התלמידים, אך רובם מעדפים לנצל את ההזדמנות לראות שוב את הבית.
זה היה ממש מבצע צבאי. הילדים נחתו במינסק, משם חיכה להם אוטובוס לגבול עם רוסיה, הם עברו את הגבול ברגל, בצד השני חיכו להם ההורים או עוד אוטובוס למוסקבה ומשם פיזור לערים אחרות"
השנה, בגלל המצב, מנהלת נעל"ה לא רכשה כרטיסי טיסה באופן מסודר למסיימי שנה ראשונה בתוכנית, ותלמידים שכבר נמצאים בחו"ל מצאו את עצמם ללא אפשרות לרכוש כרטיסים חזרה. "אי אפשר היה לקנות מראש כרטיס חזור ורק מתחילת אוגוסט התחלנו לחפש כרטיסים לתלמידים", אומרת דמבו. "זה היה ממש מבצע צבאי. הילדים נחתו במינסק, משם חיכה להם אוטובוס לגבול עם רוסיה, הם עברו את הגבול ברגל, בצד השני חיכו להם ההורים או עוד אוטובוס למוסקבה ומשם פיזור לערים אחרות. יש לי תלמידה בת 16 מסיביר, שזו הפעם השנייה שהיא טסה בחיים שלה, ולקח לה מעל ל48 שעות להגיע הביתה, ויש תלמידים שכל יומיים מתבטלת להם טיסה חזרה ארצה".
"רק שליש מהתלמידים הצליחו לשוב חזרה להורים", היא מדגישה. הכרטיסים היקרים והמשבר הכלכלי החריף דחף הורים רבים לוותר על לראות את ילדיהם, ואלו העדיפו להישאר בארץ. "יש הורים שממש ביקשו מאתנו מפורשות שהילדים יישארו בארץ – יש תחושה שכאן יש שליטה. שם הם פשוט לא מאמינים למה שאומרים בתקשורת".
"אמא העדיפה שאחותי הקטנה תטוס הביתה לקייב ולכן אני נשארתי כאן", מספרת קוצ'רגה. "הסתובבתי בקיץ בין חברות בנתניה וחולון. בכל שבת יצאתי מהפנימייה לאחת הבנות מהכיתה שלי".
ההורים נמצאים במדינה אחת והילד שלהם נמצא אלפי קילומטרים מהם. הצוות החינוכי שלנו בנה שותפות עם ההורים לפני המשבר ולאורך המשבר והם ידעו לסמוך עלינו"
היו כמובן גם הורים שדאגו מכך שילדם נשאר בארץ לא מוכרת בזמן המגפה. "ההורים נמצאים במדינה אחת והילד שלהם נמצא אלפי קילומטרים מהם, במוסד חינוכי עם מאות ילדים אחרים. שאלות כמו מה יהיה עם הבן או הבת שלי, ומי ישמור על עליו ועליה, הם דברים יומיומיים שמלווים אותנו כל הזמן הזה", מוסיפה דמבו. "הצוות החינוכי שלנו בנה שותפות עם ההורים לפני המשבר ולאורך המשבר והם ידעו לסמוך עלינו, זה דבר לא מובן מאליו. ואם לא היה לנו את האמון הזה היה לנו הרבה יותר קשה".
אז אחרי שהם יצליחו להגיע לפה, מה עושים עם חניך בבידוד בתנאי פנימיה ובלי הורים בארץ?
"הוא יושב לבד בחדר שבועיים" צוחקת אלינה, ומספרת על חברה שלה שאמורה לחזור מרוסיה ולהיכנס, בפעם השלישית מתחילת המגפה, לבידוד של שבועיים. "מביאים לו אוכל שלוש פעמים ביום, לוקחים ומחזירים כביסה, דואגים לכל מיני דברים שלא יהיה להם עצוב מדי".
בפנימייה עצמה כבר מתכוננים לחלוקות ייחודיות לקפסולות עם אזורים מיוחדים, וחדרים שיחלקו לקבוצות ושעות פעילות. לחניכי הפנימיה יש לוח זמנים עמוס גם אחרי שעות הלימודים, ומבנה הפנימיה צריך להיות מאורגן בהתאם.
"בקורונה הכל אחרת", מספרת פאטמה חוראני, מדריכת שכבת י' בפנימיה. "זה אומר שלא כולם יכולים להיכנס לחדר האוכל באותו זמן, ושצריך להביא חמגשיות למי שבבידוד, למשל. ככה גם בתחום החינוכי. עד עכשיו אנחנו לא יודעים בוודאות איך יראה השילוב של הלמידה מרחוק והשהות בבית הספר".
בזמנים רגילים, מספרת חוראני, בפנימיה שולחים את הילדים בבוקר לבית הספר ומתכוננים לאחר הצהריים. עכשיו, מכיוון שחצי מהילדים יישארו במהלך חצי מהשבוע ללימודים מרחוק בפנימייה, המדריכים נערכים ללוח זמנים חדש. "צריך לדאוג שהם באמת לומדים בזום, וצריך לדאוג להם לשלל צרכים שהבית ספר דאג. אחר הצהריים לחניכים יש הרבה פעילויות קבוצתיות אבל אי אפשר לעשות אותן יותר ביחד כי כל שכבת גיל היא 30 איש, אז מחלקים אותם לקפסולות גם אחר הצהרים".
חופש גדול של יומיים
לאורך ההיסטוריה של הפנימיה, לא היה בה פה אף קיץ בו הילדים מילאו את כל המדשאות והביתנים ללא הפסקה. "אי אפשר להשאיר את הילדים ללא השגחה והדרכה" אומרת חוראני, שיצאה לחופשה של שבוע רק לקראת סוף הקיץ.
תלמידים נעל"ה הם לא אזרחי ישראל. את הבחירה אם להיות או לא להיות אזרחים הם עושים בסוף כיתה י"ב, ועד אז האחריות הבירוקרטית היא על הצוות החינוכי"
"יש המון עבודת ניירת להכין. הייתה לי חופשה של יומיים בדיוק, וגם בה דיברתי עם הורים", אומרת דמבו. מערך תכנוני הבידוד, אישורי יציאה לחו"ל, אישורי חזרה לארץ, הכל היה חייב להיות מוכן לפני שהחניכים עולים למטוס, אחרת לא יתנו להם להכנס למדינה. "תלמידים נעל"ה הם לא אזרחי ישראל" מזכירה דמבו "הם נמצאים פה באשרת סטודנט. את הבחירה אם להיות או לא להיות אזרחים הם עושים בסוף כיתה י"ב, ועד אז האחריות הבירוקרטית היא עלינו, הצוות החינוכי".
"הייתה לנו פה התמודדות עם משהו שאיננו מכירים" מספר יוסי מיכאל, מנהל הפנימייה מזה 20 שנה. "אתה רואה את הפחד של אנשי הצוות; האם אני אהיה חולה? האם חניך אהיה חולה? האם תתחיל פה הדבקה? האם כדאי בכלל לצאת לעבוד?".
לראשונה מאז החל לעבוד בפנימייה לפני 21 שנה, עשה מיכאל את סדר הפסח האחרון עם החניכים שלו. "היינו פה חודש וחצי רצוף, וניסינו לעשות הכל כדי להנעים את זמנם של החניכים. בין היתר פתחנו סניף של רמי לוי בשעות הלילה רק בעבור החניכים, כדי לאפשר להם קצת חוויה של נורמליות. אפילו הזמנו אוטובוס שעשה סיור ברחבי העיר נתניה בזמן שנתנו לצאת מעט מהבתים".
איזה אתגרים חינוכיים פוגשים מדריכים של חניכי נעלה?
"זכורה לי שיחה עם חניך שהבנו ביחד שהשנה הוא לא יטוס להורים שלו. זה היה מאוד לא פשוט לחניך ובטוח שגם לא להורה, שהם לא יודעים מה קורה אחד לשני. הייתה לנו חניכה שחיקתה לתשובה על בדיקת קורונה, ממש בהתחלה, כשעוד לא הבינו בדיוק מה זה. במשך עשרה ימים חיכינו לתשובה וכל שיחת טלפון נכנסת עברה רק מחשבה אחת: חיובי או שלילי? ביום שקיבלנו תשובה שהבדיקה יצאה שלילית הייתי יותר שמח מכל יום אחר בחיים שלי".
"אמרנו לחברה שזה החיים שלהם עכשיו האחריות אצלהם" מספרת דמבו, שנדבקה בעצמה בקורונה וישבה בבית מספר שבועות. "צריך להבין שהילדים שמגיעים ללמוד בנעל"ה עוברים חוויית התבגרות ייחודית שדורשת מהם לא מעט. נוצר פה תהליך חינוכי שלא יכולנו להמציא או לדמיין לפני המגפה. הילדים לקחו את הדברים ברצינות ובבגרות".
"החניכים באמת היו איתנו לאורך כל הדרך, גילו בגרות ואחריות – פשוט להעריץ אותם", אומר מיכאל. "חוץ ממקרה אחד שבו חניכה יצאה ללא אישור".
בתשובה לדבריו דארינה מתוודה שזו הייתה היא. "לא יכולתי יותר לשבת ימים במקום אחד. הייתי חייבת להזיז את הרגליים", היא אומרת, ומיכאל ממהר להוסיף: "לפחות היא יצאה עם מסיכה".
יש לנו מטרה: להוציא את החבר'ה עצמאיים
שנת הי"ב היא השנה הכי חשובה תוכנית נעל"ה, ולא רק בגלל הבגרויות. בסוף השנה החניכים צריכים להחליט אם הם נשארים בארץ. התכנית מתגאה בסטטיסטיקה לפיה מעל 9 0אחוזים בוחרים להישאר בארץ, ולהתגייס לצה"ל.
"לשנת י"ב יש לנו מטרה: להוציא את החבר'ה לחיים עצמאיים", מסכמת דמבו. "יש תכנית שלמה שמלמדת לשכור דירות, הכנות לצבא, ללימודים גבוהים, לעבודה וכו'. עכשיו אנחנו נצטרך למצוא דרכים יצירתיות חדשות להכין אותם. מבחינתי, קורונה או לא, חיסון או לא, ביוני 2021 אני צריכה לדעת שהחניכים שלי מסוגלים לבנות את חייהם בארץ כפי שהם חולמים".
