למרות המשבר במשק ולמרות המאמצים של בנק ישראל להזרים כסף, הבנקים נמנעים מלהלוות את הכסף לציבור. הריבית במשק אפסית ובנק ישראל הזרים כמעט 68 מיליארד שקלים לשוק ההון, אבל היקף האשראי במשק גדל ב-4 מיליארד שקלים בלבד. הכסף זול וזמין אבל הבנקים נזהרים ומבקשים להימנע מסיכונים. התוצאה: מחנק אשראי למשקי בית ועסקים, שמתקשים לעמוד בהוצאות השוטפות.

בנק ישראל פתח את הסכר, אבל הכסף לא זורם

כשמדברים על מדיניות מוניטרית, לבנק ישראל יש שני כלים מרכזיים בהם הוא משפיע על היצע ומחיר הכסף. הראשון הוא הריבית, שעומדת היום על 0.1% וכל כוונה שהייתה להעלותה נדחתה עם פרוץ המשבר למועד לא ידוע. הכלי השני הוא פעולות יזומות כ'שחקן על' בשוק ההון ובעיקר רכישת אגרות חוב, שהיא למעשה יצירת כסף והזרמתו לשוק. בשני הכלים שעומדים לרשותו, בנק ישראל לחץ על הגז עד הסוף.

על פי נתוני בנק ישראל, מאז תחילת משבר הקורונה ונכון לחודש יולי הוציא הבנק 68 מיליארד שקלים בפעולות בשוק, בין אם ברכישת אג"ח ממשלתית שאותם הוא התחייב לקנות בהיקף של עד 50 מיליארד שקלים, או אג"ח חברות אותם הוא התחייב לקנות בהיקף של 15 מיליארד שקלים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לרכישת אגרות חוב על ידי בנק ישראל יש שתי מטרות מרכזיות. הראשונה היא ייצוב השוק בשעת משבר – מניעת בריחה של משקיעים שחוששים באובדן הערך שלהן. השניה היא כדי להזרים כסף למערכת הפיננסית ובעיקר לבנקים. בנק ישראל לוקח מהשוק חוב על הנייר ונותן כסף מזומן. הרעיון שעומד מאחורי המהלך הוא שככל שימצא בידי הבנקים יותר כסף נזיל, ככה התמריץ שלהם להלוות אותו לציבור יגדל. ככל שהיצע הכסף בשוק גדול יותר, כך המחיר שלו אמור לרדת.

אלא שהכסף שהמציא בנק ישראל ושלח לשוק נתקע בדרך. במקום להלוות אותו ללקוחותיהם הבנקים דווקא בחרו לשמור את הכסף בחיסכון בבנק ישראל. למעשה, הבנקים הגדילו את החסכונות שלהם בבנק ישראל ב-92 מיליארד שקלים מאז תחילת משבר הקורונה.

כן, לכל אחד מהבנקים בישראל יש חשבון אצל בנק ישראל, בדיוק כמו שלנו כצרכנים יש חשבונות בבנקים. דרך החשבון הזה יכולים הבנקים לקבל הלוואות מבנק ישראל בריבית, או להפקיד כספים. במצבים של הרחבה מוניטרית, כפי שמתרחש בחודשים האחרונים, בנק ישראל שופך כסף לשוק ההון, אבל הוא גם מאפשר לשוק להחזיר לו את העודפים בעזרת "מכרזי פקדונות".

הבעייתיות של האופציה המוניטרית

הבעיה הגדולה במערכת הזו נעוצה דווקא במה שבנק ישראל לא יכול לעשות – הוא לא יכול להכריח את הבנקים להלוות את הכסף. או יותר נכון, הוא לא יכול להכריח את הבנקים להלוות את הכסף בריבית שתגרום לציבור הישראלי לרצות ללוות אותו.

בסוף חודש מרץ הפיקוח על הבנקים הוריד את דרישות הלימות ההון ב-1%, כך שלבנקים יתאפשר להחזיק בפחות כסף בפקדונות כביטוח בעבור כל הלוואה. המפקחת על הבנקים דאז, חדווה בר, אפילו קראה ישירות לבנקים להעניק הלוואות גם במחיר של ירידה ברווחיות. אבל הבנקים הם בסופו של דבר עסקים שפועלים בשוק החופשי, ולמפקחת אין יכולת לכפות עליהם דבר בעניין זה.

בזמן משבר רמת הסיכון של הלוואות עולה, וכבר היום הבנקים מתמודדים עם גל של הפסדים שנובע מכך שלווים רבים לא עומדים בתשלומים. בנק הפועלים כדוגמה, ספג ירידה של 85% ברווחים ברבעון השני של 2020.

אי אפשר לדחוף חוט

התופעה הזו לא חדשה, בשנת 1935, בעיצומו של השפל הגדול בארה"ב, נגיד הבנק הפדרלי,  מרינר אקלס ניסה להסביר מדוע פעולות הבנק לבדן, בלי סיוע תקציבי מהממשלה, לא יצליחו להוציא את הכלכלה האמריקאית ממיתון. "אי אפשר לדחוף חוט. אנחנו נמצאים בעומקו של מיתון, ומעבר ליצירת תנאי הלוואה נוחים, יש מעט מאד שהבנק הפדרלי יכול לעשות".

בעזרת משל החוט הסביר אקלס כי מדיניות מוניטרית עובדת מצוין בכיוון אחד – כשצריך להגביל את ההלוואות על ידי העלאת ריבית. בכיוון השני – בהגדלת היצע האשראי, כל מה שהבנק המרכזי יכול לעשות הוא להוריד ריבית ולהעניק לבנק את היכולת להלוות בקלות. הוא לא יכול להכריח את הבנקים להלוות.

במרחק של 85 שנה מאקלס, הנתונים מוכיחים כי צדק. אפשר לבקר את הבחירה של הממשלה להשקיע בחבילות סיוע תקציביות להתמודדות עם משבר הקורונה, אבל דבר אחד בטוח: כמעט כל הכסף שמוציאה הממשלה במאבק במיתון מגיע בסופו של דבר למשק ומתמרץ את הפעילות הכלכלית. נכון לסוף חודש יולי הוציאה הממשלה 56 מיליארד שקלים בסיוע למשק, ומרביתו המוחלט של הכסף הזה הגיע לשוק עצמו דרך כיסיהם של משקי בית ועסקים, ותרם לפעילות הכלכלית.