בחצר משק חולית במעלה גמלא עומד ביתה של שיר גת (42), חקלאית שמגדלת מנגו וזני מורשת של תאנים וגפנים, ומוכרת את תוצרתה בשיווק ישיר לצרכנים. מנגו הוא אמנם הפרי העיקרי ב-50 הדונם שברשותה, אך זני המורשת הם מה שמעניין אותה באמת. "אלה זנים שפותחו בשיטות מסורתיות כדי להתאים אותם לאקלים ולתנאי הקרקע של רמת הגולן".

מאיפה הבאת אותם?
"מהחירבות הסוריות ברמה. הגפן לדוגמה הגיעה מ'אורחה' במרכז הגולן. יש שם חאן שמוקף גפן שנטעו אי-אז, ומאז הכיבוש הישראלי אף אחד לא נגע בה והיא מוזנחת יותר מ-50 שנה. בלי שאף אחד מטפל בה היא מוציאה פירות ברמה גבוהה מאוד מבחינת כמות ואיכות. בהשראתו ובעזרתו של החקלאי עמית פומפן, לקחתי ייחורים וחתיכות ענפים ושמתי אצלי בכרם מתוך תקווה שהגפן תדע לעשות את העבודה, לגדול ולתת פרי במקום שמתאים לה".

אבל לענבים שלך יש גרעינים.
"הם טעימים ויש להם איכות שאין לאחרים. הגפן הזאת יודעת לגדול בלי מי השקיה ומשתמשת בקרקע בצורה מיטבית. בגלל זה האנשים שחיו פה גידלו אותה. אנחנו בארץ מדברית וצריך לגדל פה רק את מה שמתאים. בכללי, אני מנצלת רק 70% ממכסת המים, אפילו פחות, וגם זה רק בגלל המנגו. אני מעדיפה שמהמים יישארו בנחלים. מי שאכפת לו איך שהפרי שהוא אוכל גדל, ירצה לדעת שאני לא מבזבזת עליהם מים יקרים. גם התאנים שלי גדלות באותם תנאים כמו הגפן".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"העשבייה היא מדד למה שקורה באדמה"

השיטה של גת, לפיה היבול צומח "ללא עזרה", ניכרת בשטח. המטע מלא בעשבייה, בעיקר שיבולת שועל שנקצרה ונותרה על הקרקע. זה יכול להיראות כהזנחה, אבל גת לא רואה זאת כך. "לכל צמח יש תפקיד. אני לא עושה כלום עם העשבייה. אני מנסה לשתף איתה פעולה כדי לרתום אותה לטובתי. האדמה היא הכלי שלי. כל מה שאני עושה כרוך באדמה. מה שאני מגדלת על האדמה קובע אם היא תהיה פורייה.

שיר גת. "לכל צמח יש תפקיד" (צילום: אלבום פרטי)

שועל במטע המנגו של שיר גת. "אני לא עושה כלום עם העשבייה. אני מנסה לשתף איתה פעולה כדי לרתום אותה לטובתי" (צילום: שיר גת)

"העשבייה היא מדד למה שקורה באדמה והיא כלי לשימוש יותר נכון באדמה. היא שומרת על הלחות, פותחת את הקרקע לנשימה וקושרת חנקן מהאוויר לשורשים. אחרי שהיא מתפתחת היא מונעת מעשבים לא נעימים וקוצניים כמו ינבוט, דושן ויבלית, להיכנס למטע".

גם את המנגו היא לא מרססת. "זה יוצר אצלי יותר בעיות, אבל גיליתי שיש איזון בשטח שהוא לטובתי, ובשנים האחרונות אני לא מוציאה פחות בטונג' מנגו מהשכנים עם השיטות הקונבנציונאליות. מבחינה חקלאית אני ממוצעת לגמרי ואיכות הפרי מעולה.

בסוג משק כזה אני לא יכולה לצפות שהכל יהיה סטרילי ומה שיש זה מה שיש, לטוב ולרע"

"לפני שנה", היא נותנת דוגמה לצורת ההתמודדות שלה עם מזיקים, "היתה המון כנימה בשטח של העומר (זן של מנגו) שגרמה ל'פייחת' וכל העץ נהיה שחור ודביק. הייתי צריכה לנקות את הפירות אחד אחד עם סמרטוט כדי שיהיה אפשר למכור אותם. הייתי בדילמה מאוד קשה מה לעשות. יש חומרים אורגניים שהורגים את הכנימה והייתי יכולה לרסס, אבל זה לא מה רציתי לעשות. אני בטוחה שאם הייתי הורגת את הכנימה אז היא היתה חוזרת גם בשנה הבאה ואני רציתי שהשטח יהרוג אותה בשבילי. לקחתי סיכון. החלטתי לתת אי-עשייה ולראות מה קורה בשטח. היום כמעט אין פייחת והכל בסדר. יש נגיעות, אבל זה לא נורא".

מה פתר את הבעיה?
"אין לי מושג, אבל מה שמשנה לי זה שזה עבד. יכול להיות שבגלל שאין ריסוס ויש לי הרבה חרקים וזחלים במטע הם עשו את העבודה בלגמור עם הכנימה. היא לא נעלמה לגמרי אבל עכשיו יש איזון ובמצב כזה הכנימה לא מפריעה לי. אני גם לא יודעת מה התפקיד של הכנימה. יכול מאוד להיות שטוב שיש אותה. יכול להיות שיש לי פרי כל כך איכותי דווקא בגלל שיש לי כנימה. בסוג משק כזה אני לא יכולה לצפות שהכל יהיה סטרילי ומה שיש זה מה שיש, לטוב ולרע".

"אם מפועל תאילנדי מצפים לתפוקה של 30 ארגזים ביום, אני יכולה לעשות 120 ארגזים ביום" (צילום: שי ניר)

שיר גת והמנגו הלא מרוסס. "איכות הפרי מעולה" (צילום: שי ניר)

גם כשלונות?
"אני לא מצליחה לגדל מנגו מזן 'מאיה'. זה לא עובד לי. לא משנה מה, לא רוצה לגדול. יכול להיות שזה אומר שאני לא צריכה לגדל מאיה. בגלל זה אני הולכת לזני מורשת ובכוונתי שהם יחליפו את המנגו בהמשך".

"לא עושה הפסקות ולא אוכלת בשטח"

מבחינתה של גת יש שאלה אחת גדולה: "האם החקלאות בחרה בי, או שאני בחרתי בחקלאות. אני עושה מה שאני אוהבת; אין לי אידיאולוגיה; אני חופשיה מספיק לעשות את כל מה שאני רוצה; כסף לא מנהל אותי, מערכת יחסים לא מנהלת אותי; החקלאות מאוד מעניינת אותי, וכך גם החיים".

היא עזבה את הבית כשהייתה בת 15, לא סיימה תיכון, עבדה קצת במיצר שבדרום רמת הגולן וקצת בחופים, ואחרי הצבא חזרה למעלה גמלא. "לא הרגשתי שהייתי צריכה לגלות עולם כי כבר ראיתי דברים והייתי עצמאית. זה לא שלא טיילתי ועבדתי, אבל תמיד חזרתי לפה, אהבתי לעבוד עם אבא שלי במשק".

שיר גת. "אני לא חקלאית מוצלחת באופן מיוחד, אני פשוט מסתדרת עם מה שיש" (צילום: שי ניר)

גת, האמצעית מבין שלוש אחיותיה, היא הבת הממשיכה במשק המשפחתי. מאז שאביה פרש היא מפעל של אישה אחת. "אני לא מחזיקה פועלים בכלל". להשלמת הפרנסה היא שומרת בלילות על שטחים חקלאיים וטרקטוריסטית בקבלנות.

איך מחזיקים 50 דונם לבד?
"אני עושה את זה 22 שנה ואני יעילה וחסכונית מאוד. אם מפועל תאילנדי מצפים לתפוקה של 30 ארגזים ביום, אני יכולה לעשות 120 ארגזים ביום. אני לא עושה הפסקות ולא אוכלת בשטח; אני יודעת מה אני עושה ויש לי ניסיון בזה, בלי שאלות מיותרות, ואני לא עושה דברים שלא צריך לעשות. אין לי בעיה לעבוד קשה, וחוץ מזה אני שומעת פודקסטים וזה עוזר לי".

איזה?
"אני אוהבת לשמוע על היסטוריה, על תופעות על-טבעיות והישרדות. האהוב עלי זה Survival Podcast שמדבר על חקלאות ואנרכיה. תכנית יומית מעניינת של שעה וחצי".

מה תגידי למי שאומר שחקלאות זה מקצוע גברי?
"גברי בגלל השמש החמה? גברים סובלים מחום בדיוק כמו נשים. אני עובדת לבד ולא צריכה להוכיח את עצמי בפני מישהו. גם מהבחינה הפיזית זה שטויות. ראית חקלאים? זה לא שכולם נראים בכושר מעולה.

שיר גת. "כל חיי עבדתי בעבודות כפיים ברמת השכר הנמוכה ביותר" (צילום: שי ניר)

"כל חיי עבדתי בעבודות כפיים ברמת השכר הנמוכה ביותר. כאישה נשפטתי לפי מה שאני מסוגלת ולא לפי זה שאני אישה. אם עבדתי טוב, אז לא היה אכפת אם יש לי ביצים. שמתי לב שבשוביניזם נתקלתי הרבה יותר דווקא בקרב 'בני טובים', איפה שיש מעמדות בעבודה. יצא לי לעבוד בבניין, בגדרות ובחקלאות, אבל הוטרדתי אך ורק במקומות מחוץ להקשר הזה, במקומות שבהם יש היררכיה. איפה שיש מעמדות, בתיירות לדוגמה, ולא מצד אנשים באותו מעמד כמוני, עם שכר שווה. כמו כל אישה שלישית בישראל נאנסתי, ולא אתן ליחס לנשים למנוע ממני לעשות דברים. בשבילי, היכולת והחופש לעשות דברים שווים את הפחד מפני הפגיעה".

"רציתי שהבית ידאג לי במקום שאני אדאג לו"

גישתה הייחודית של גת ניכרת גם בבית מגוריה. רק לפני כשנתיים עברה עם בנה בן ה-14, אותו היא מגדלת במשמורת משותפת עם בן זוגה לשעבר, למבנה קבע. לפני כן התגוררו בקרון שהתחבר לטרקטור. עגלה נוספת שימשה כמטבחון, וכך היו נודדים בשטח בתקופה שבה עבדה בעיקר בשמירה על שטחי מרעה. היום הקרון צמוד לבית ומשמש כחדר המגורים של בנה. בחצר משקולות, שק אגרוף ועמוד צמיגים שמלמד על עיסוק ספורטיבי אינטנסיבי.

את הבית בנתה בבנייה אקולוגית כדי לחסוך באנרגיה, והחשמל מסופק אך ורק מפאנלים סולריים. הגג עשוי פח מקושת, עליו הועמסה אדמה שנועדה לווסת את הטמפרטורה, ואכן לדבריה, "בחורף אף פעם לא קר פה".

מתחת לתלולית האדמה משמאל, שנועדה לווסת את הטמפרטורה, מסתתר הבית של גת (צילום: שי ניר)

מתי הספקת לבנות את כל זה?
"לפני שלוש שנים. עבדתי במשך שנה בסופי שבוע".

מבפנים המבנה מעוצב ומרוהט ברהיטים מעשה ידיה. חדר השינה מסתתר מאחורי ספרייה שזזה כדלת סתרים; חדר האמבטיה רחב וגם בו הושקעה מחשבה אקולוגית – מי הברז מתנקזים לבריכה ובאמצעות משאבה, לאחר טיהור קל, משקים את הצמחייה שבחדר הצמוד.

מבפנים הבית עשוי כולו מעץ ומרוהט ברהיטים שגת בנתה (צילום: שי ניר)

חדר השינה מתחבא מאחורי ארון שמשמש גם כדלת סתרים (צילום: שי ניר)

מי הברז במקלחת מתנקזים לבריכה ובאמצעות משאבה, לאחר טיהור קל, משקים את הצמחייה שבחדר הצמוד (צילום: שי ניר)

עם זאת, החשמל הסולארי מצליח להחזיק רק את המקרר, המחשב הנייד ומעט תאורה. לפני שהגעתי אליה הזהירה: "אין לי מזגן בבית, אני לא צוחקת. יהיה לנו חם… יש בירה קרה במקרר". למרות שהבית יפה גת מאוכזבת: "בניתי אותו מתוך מחשבה שאני רוצה שהבית ידאג לי במקום שאני אדאג לו. הוא אמור לדעת לקרר ולחמם את עצמו בלי שימוש באנרגיה חיצונית. ניסיתי גם לבנות מערכות מחזור מים, אבל שום דבר מזה לא באמת עובד. הוא לא עושה את העבודה".

"גניבות לא צריך למנוע עם גדרות"

שיטת העשייה שבאי-עשייה שלה באה לידי ביטוי גם בעבודתה כשומרת על שטחי המרעה. כמו שהיא לא מרחיקה מזיקים מצמחייה, היא לא מרחיקה מבקרים לא רצויים עם נשק. "לגנבים יש שיטה: מישהו מתנהג כאילו הוא נתקע עם הרכב ומחכה חילוץ, וזה כדי לבחון אם יש מה לגנוב בשטח וגם את העירנות של השומרים.

צריך לתת לאנשים מצע סוציו-אקונומי יותר טוב. זה לא סתם שיש גניבות בקרב הבדואים. זה לא כי הם בדואים, זה בגלל איך שהמדינה נוהגת בהם"

"הרבה שומרים עם נשק, ואם מישהו נכנס לשטח סביר שיאיימו עליו או יגרשו אותו. אני, במקום לגרש מציעה עזרה. אני בוחרת בתקשורת למרות שהם באים לבחון אפשרות לגנוב. לדעתי הם יגנבו פחות אם הם יודעים שיש מישהו שמסתובב, שמראה שאכפת לו, שהוא לא לרעתם, אבל עדיין עם עין פקוחה. גניבות לא צריך למנוע עם גדרות. צריך לתת לאנשים מצע סוציו-אקונומי יותר טוב. זה לא סתם שיש גניבות בקרב הבדואים. זה לא כי הם בדואים, זה בגלל איך שהמדינה נוהגת בהם".

לא מפחיד בלילה לבד בשטח?
"אין לי נשק, אז מה כבר יכול לקרות?"

"למדתי תאילנדית בעבודה עם הפועלים"

במהלך הפגישה שלנו קיבלה גת שיחת טלפון ודיברה בשפה זרה. "תאילנדית. למדתי בעבודה עם הפועלים". אחר כך, בנסיעה בין ביתה למטעים, עצרה ליד שלושה פועלים תאילנדים וגם איתם דיברה בשפתם.

"בגלל שיש לי את השפה, השכנים במושב מבקשים ממני שאעזור לתת לפועלים שלהם הוראות מורכבות", היא אומרת ומוסיפה בחיוך, "הפועלים כבר יודעים שבגלל זה אני מתקשרת, אז חלקם מסננים אותי".

הפועלים מבקשים ממך עזרה עם המעסיקים?
"כן. לא רק במושב. מכירים אותי פועלים בכל הארץ ולפעמים אני גם נותנת עזרה לכאלה שלא מסתדרים בישראל. אני עוזרת להם לעבור למעסיקים אחרים שיותר יסתדרו איתם. יש מקרים שמתקשרים אלי תאילנדים ומספרים על מעסיק שמשלם 100 שקל ביום ועל זה שהם גרים בחממות בנגב, ואני מוצאת להם מעסיקים הוגנים. עזרתי גם לכאלה שלא היה שווה לעזור להם, אבל בדרך כלל זה שווה את זה. זה מציל חיים".

יש מקרים שמתקשרים אלי תאילנדים ומספרים על מעסיק שמשלם 100 שקל ביום ועל זה שהם גרים בחממות בנגב, ואני מוצאת להם מעסיקים הוגנים"

לפעמים היא מסייעת גם בנושאים שלא קשורים בחקלאות. "התקשר אלי מישהו ממעצר. הוא עשה משהו נורא קשה ולא היה לו עם מי לדבר. לקחו לו את הטלפון ולא היה במערכת אף דובר תאילנדית. קישרתי בינו לבין עורכת הדין שלו מטעם המדינה שהסבירה איך הוא יכול למצות את הזכויות שלו".

"יכול להיות שאנחנו נהיה רוג'בה הבאה"

גת מספרת שבשלוש השנים האחרונות היא תורמת חלק מהכנסותיה לתמיכה באוטונומיה הכורדית רוג'בה בצפון סוריה, המבוססת על שוויון, פמיניזם, שיתוף כלכלי ודמוקרטיה השתתפותית. "רציתי שתהיה למשק שלי אמירה ורציתי שהקונים יהיו מודעים אליה. אני לא מוכרת רק פרי, אני גם מוכרת רעיון של אנרכיה".

שיר גת. "אני לא מוכרת רק פרי, אני גם מוכרת רעיון של אנרכיה" (צילום: שי ניר)

לפני כשנה פרסמה פוסט בפייסבוק שבו הזמינה את הציבור לסייע בקטיף והתחייבה לתרום מחצית מההכנסות.

למה דווקא רוג'בה?
"משכה אותי העובדה שהם מצליחים להתנהל ולהחזיק מדינה של דמוקרטיה מלמטה. רוג'בה היא דוגמה ותקווה שזה יכול להצליח. שמעתי פודקסט על וטרן אמריקאי שלחם בכוחות הבינלאומיים ברוג'בה, ממש כמו הכוח הבינלאומי במלחמת האזרחים בספרד. זה הימם אותי".

היית רוצה לנסוע לשם?
"ברור. אבל רק בשביל הרומנטיקה ובשביל להחזיק קלצ'ניקוב. כשמשהו רחוק ממך אתה מרגיש שאתה יכול לעשות שם דברים גדולים, אם זה להילחם איתם או להיות חלק מהמערך החקלאי, אבל אנחנו כאן. הרעיון הוא לנסות לקיים את זה פה במקום שאנחנו נמצאים בו. יכול להיות שבזה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, אנחנו נהיה רוג'בה הבאה".

"עובד לי יותר מפה לאוזן"

את התוצרת החקלאית שלה גת מוכרת ישירות ללקוחות, באמצעות קבוצות וואטסאפ ואנשי קשר. "את המנגו אני מוכרת רק בשיווק ישיר כדי להרוויח יותר ושהצרכן ישלם פחות על תוצרת מעולה. ניסיתי לפרסם את עצמי יותר בפייסבוק אבל עובד לי יותר מפה לאוזן. יש לי כמה קבוצות קבועות בישובים מכל הארץ ואנשים גם מוזמנים למשק לקנות".

לאן את מגיעה?
"אמירים, צבעון, שדה בוקר, מבוא חמה… יש לי בכל הארץ, חוץ מבאזור המרכז כי זה קשה לי מדי. הפקקים הורגים אותי, קשה לי שם עם האנשים ואיכשהו זה לא מסתדר טוב. אני נוסעת לשדה בוקר רק בשביל האפשרות שאוכל לעשות לילה בחוץ עם מדורה. בצבעון אני אוהבת להיות. לכל מקום יש את הערך המוסף שלו. אני עובדת עם איהב טראד ממג'דל שמס בשיתוף פעולה. אנחנו משווקים את הדובדבנים שהוא מגדל וכיף להיות איתו בדרכים".

את המנגו אני מוכרת רק בשיווק ישיר כדי להרוויח יותר ושהצרכן ישלם פחות על תוצרת מעולה"

וזה מצליח?
"לפעמים יש גם נפילות ואני יוצאת מזועזעת מהחיים, אבל זה סיכון ששווה לקחת כי אני מרוויחה פי ארבע. לא הכל הולך חלק. לפעמים יש שנה גרועה עם המנגו כי הוא פשוט לא הצליח, לתאנים קשה לתפוס, לפעמים ללקוחות לא אכפת ואם מגיע מישהו לפני הלקוחות הולכים איתו. לפעמים הפרי מבשיל ואני לא מוצאת למי למכור".

את לא נשברת.
"אני ידועה בחוסר יכולת להתייאש. אני לא חקלאית מוצלחת באופן מיוחד, אני פשוט מסתדרת עם מה שיש. הלוואי ולא היה חם בבית והתאנים לא היו מתמוטטות לי. הלוואי והיה יורד יותר גשם. לעצים לא אכפת שאני זו שמגדלת אותם. הם לא יעשו בשבילי ולא יעזרו לי. מה אכפת לציפור, נכון? גם התאילנדים. הוא אומר שהוא צריך עזרה, אני רוצה לעשות טוב, ואז הוא הולך וגונב מהמעסיק. אבל שווה לי לקחת את הסיכון בחיים בשביל האפשרות שיצא מזה משהו טוב".

איך משפיעה עלייך הקורונה?
"היא לא השפיעה עלי. המשכתי לעבוד כרגיל, עשיתי שווק ישיר גם לפני הקורונה. בתקופה שהתפרצה המגיפה והיה סגר גם ככה לא היה לי מה לקטוף כי זו לא היתה העונה שלי. לא הייתי צריכה למשוך מענקים מהמדינה כעצמאית. גם לפני הקורונה לא לקחתי מענקים מהמדינה שמגיעים לי כחקלאית. אני רואה משווקים שמקפיצים מחירים בתקופה הזו אבל אני שומרת על רף מחירים קבוע".