במזרח התיכון של בנימין נתניהו אין מקום לחלשים. אנחנו חייבים להיות חזקים אחרת לא נשרוד, הוא חוזר ואומר, ומכוון בדרך כלל להקשר המדיני, הגיאו-פוליטי. "במזרח התיכון, ובחלקים רבים של העולם יש אמת פשוטה", אמר בטקס קריאת קריית המחקר הגרעיני ע"ש שמעון פרס, "אין מקום לחלשים. החלשים קורסים, נטבחים, נמחקים מן ההיסטוריה, והחזקים, לטוב או לרע, הם אלה ששורדים". זו תפיסתו וייתכן שהוא צודק מבחינה צבאית, אלא שלדבריו החוזרים של ראש הממשלה מתלווה תחושה שהוא מדבר משרד החוץ ומכוון משרד הפנים.

חלחול תפיסת החזק שורד פנימה, אל החברה, כאילו שכנע שאנחנו חייבים לנצח אחד את השניה כדי להישאר פה. נתניהו מזלזל במי שנראה לו חלש, אלא אם הוא יכול לנצל את החולשה לטובתו. ואז הגיע בלפור.

מה שקורה בשבועות האחרונים בבלפור הוא ההפך הגמור מכוח כמו שהורגלנו להבין אותו. התלכדות המאבקים, החלשים והחלשות, הזעקה נגד העוול ונגד הניוון, הם הוכחה לכך שעוצמה יכולה להגיע בהרבה מאוד דרכים, חוץ מהפצצת הכור באיראן.

מה שקורה בשבועות האחרונים בבלפור הוא פמיניסטי במהותו, גם אם מניחים בצד את השלטים הקוראים למנהיגה לקחת את ההגה. המעטפת סביב המחאה, ריבוי המסרים, מגוון המשתתפים, ההתנגדות הלא אלימה, הם בשורה פמיניסטית, כזו הקוראת תיגר על התיאוריה של החזק שורד.

הנה דוגמאות:

המרחב הבטוח

בזמן ההפגנות מסתובבים אנשים, לרוב יחפים, שלובשים אפודה לבנה. אלו החבר'ה של המרחב הבטוח. הם מזמינים את מי שחווה עקה, לחץ, חשש או סתם את מי שבא לה לשתף, להגיע למתחם שהקימו בגן העצמאות הסמוך, ופשוט לדבר.

המרחב הבטוח במחאת בלפור. "אנחנו פה כדי לשמור על האנשים" (צילום: יהל פרג')

האנשים שמפעילים בהתנדבות את המרחב הבטוח הם אנשי טיפול שהביאו את הפרקטיקה הזאת ממסיבות טראנס ופסטיבלים, בהם הגורם למצוקה הוא בדרך כלל שימוש בסמים, אך בשונה ממה שאומרים על המפגינים, בבלפור חומרים משני תודעה הם לא העניין.

אחת המתנדבות סיפרה שלפני שנתיים עברה חוויה מטלטלת במאבק, נשחקה מהאנרגיות ומהלחץ, והרגישה שאין מספיק תמיכה בעולם האקטיביזם. בעקבות התחושות הללו החליטה ליצור את המרחב הבטוח שיסייע למפגינים לעבור את המאבק בשלום. "אנחנו פה כדי לשמור על האנשים", אמרה, "שזה הדבר הכי חשוב במאבק".

האימהות

עשרות נשים הצטרפו בשבועיים האחרונים לקמפיין 'אימהות נגד אלימות משטרתית' והחליטו ללבוש אפודים צהובים ולאבטח את מפגיני בלפור. ההתארגנות הזאת היא לא רק טקטית. הנשים שמשתתפות בה נמצאות שם כי אכפת להן. של מי הן אימהות? של המפגינים? של השוטרים? של המפגינים מן הצד השני של המתרס? הן לא אומרות.

פעילות ב'אימהות נגד אלימות משטרתית' (צילום: יהל פרג')

של מי הן אימהות? של המפגינים? של השוטרים? של המפגינים מן הצד השני של המתרס? (צילום: יהל פרג')

הן באו להשכין שלום, להכיל, לצעוק על כולם כדי שירגישו שווים, לא להעדיף אף ילד. כמה מהאימהות פגשו את התארגנות 'אימהות על המשמר' שהוקמה על ידי נשים מהעדה האתיופית שהשתתפו בהפגנות נגד האלימות המשטרתית, ונשבעו להצטרף אליהן. הרבה ענווה יש בפעולה של האימהות. רבות מהן חוו התפכחות פוליטית, והדיאלוג עם הקצינים בשטח מוכיח כמה הפעולה הזאת מחברת ומשפיעה.

הדיאלוג בין חרדים לחילונים

אולי זה חודש אלול, אולי זו ההצטרפות של הברסלבים, אבל במוצאי שבת האחרונה הדבר החשוב ביותר שקרה בבלפור היה הדיאלוג החרדי-חילוני. בכל מקום, עם כולם, על כל נושא. לאורך כל החודש וחצי האחרונים יש מפגשים, אבל לרוב הם נמצאים בשוליים. אבל במוצאי השבת האחרונה נראה כאילו זו כל מטרת ההתכנסות – להיפגש.

במוצאי שבת האחרונה הדבר החשוב ביותר שקרה בבלפור היה הדיאלוג החרדי-חילוני (צילום: יהל פרג')

זה מתחיל מלדבר. איפה זה נגמר? הרחק מעבר לבלפור (צילום: יהל פרג')

אולי זה לא כל כך מפתיע. הצמא למפגש בחברה הישראלית הוא עצום, כולם רוצים חבר מקבוצה אחרת, לא רק להתהדר בו, אלא כי רוב הישראלים באמת מאמינים, באמונה שלמה, שהחברה הישראלית יכולה לחיות ביחד. זה מתחיל מלדבר. איפה זה נגמר? הרחק מעבר לבלפור.

הניקיון

"פשוט הלכתי לסופר, קניתי גליל של שקיות זבל, ואני אחלק את זה לאנשים", אמר לי בחור צעיר כשתהיתי למה הוא מנקה את כיכר פריז באמצע ההפגנה. והוא ממש לא היחיד.

אנרכיסטית וחייזר מנקים את הכביש ליד בית ראש הממשלה בירושלים (צילום: יהל פרג')

בסוף כל הפגנה בשבועות האחרונים, האנרכיסטים, או החייזרים כפי שפעילי הדגלים השחורים ו"קריים מינסטר" מכנים אחד את השני, שולפים מטאטאי כביש ושקיות זבל, וסורקים את המרחב. זו פעולה של הכרזה על ריבונות. בני-אדם שחשים אחריות על מקום ועל אנשים אחרים, משאירים אחריהם נקי.

המחאות המגוונת

ההפגנה בבלפור מנקזת אליה לא מעט מחאות כלפי עוולות. הקהילה הלה"טבית מפגינה נוכחות מרשימה כיחידים, כחבורות וכהתארגנויות גדולות של אוטובוסים כדי שהגייז ינהרו לבלפור. הקהילה הלהט"בית, שבכנסת הנוכחית דווקא זוכה לייצוג גבוה של גברים הומואים עם שני שרים מכהנים, רחוקה עדיין משוויון מלא למרות ההתקדמות שנרשמה בשנים האחרונות. לכן, הנוכחות שם נראית טבעית.

מחאה למען השבתו של אברה מנגיסטו בבלפור. כשיש לך מקום לצעוק את שחסר לך, אתה יכול גם להקשיב לאחרים (צילום: יהל פרג')

חבורה נוספת, המורכבת ברובה מפעילים ירושלמים, מוחה נגד האלימות המשטרתית. היא יצאה לרחובות בעקבות מותם בידי שוטרים של איאד אל-חלאק, סולומון טקה ושיראל חבורה זכרם לברכה. השלטים הענקיים התובעים צדק לאיאד, צדק לסלומון, והקריאות הקצובות, מהווים תזכורת לכך שיש בישראל אוכלוסיות שהאלימות המשטרתית מופנית כלפיהן לא רק במוצאי שבת בבלפור.

החבורה המזכירה את המצאותו בשבי חמאס של אברה מנגיסטו החלה להגיע באופן מסודר לבלפור לפני שלושה שבועות, ונראה שהיא כאן כדי להישאר. הדיונים בקבוצת המחאה 'זוכרים את אברה' על השאלה האם להגיע לבלפור היו קצרים. ברור שזה המקום להיות בו, פנימה, כלפי המפגינים והחוצה, כלפי החברה הישראלית. כל הקבוצות האלה, ועוד רבות אחרות, מרכיבות את 'הסביבה הבלפורית' בה לכל אחד יש מסר, משהו לשנות, לדרוש, לבקש, לצעוק. וכשיש לך מקום לצעוק את שחסר לך, אתה יכול גם להקשיב לאחרים.

האהבה

שנאה, כך אומרים, היא כוח מאוד מוגבל. כמו קפאין – מעורר, חד, אבל קצר השפעה. אהבה לעומת זאת היא כוח בעל רוחב יריעה. רך, פחות רועש, וממושך. יש הרבה רגשות בבלפור, יש גם שנאה, תיעוב, דחייה, גועל, סלידה, התנשאות, יהירות. אבל הכוח הפועל הכי חזק הוא אהבה למשהו שהוא גדול יותר מאיתנו. יש שקוראים לו ישראל, יש שקוראים לו ההוויה, הדמוקרטיה, החלום הציוני. לא סתם השיר הכי מצוטט בשלטים הוא 'אין לי ארץ אחרת'. יש את אלה שמגיעים לבלפור כדי לעשות מדיטציה במטרה לרפא, אבל אצל הרוב, האהבה מתבטאת בזעם על כמה המצב במדינה ובחברה הישראלית רחוק ממה שהיו רוצים שיהיה. הם אוהבים את המקום הזה ומבקשים עבורו טוב.

לא להסתה! אהבת חינם (צילום: יהל פרג')

אם מה שמתהווה בבלפור יסתיים לאחר שנתניהו יסיים את תפקידו זו תהיה בכייה לדורות. המחאה הזאת עשויה להיות זרעים של מציאות אחרת, כזאת שאולי אין לה עדיין מבעים פוליטיים, אבל יש לה רוח, וניסיון וסבלנות. הסמל החזק ביותר שלה הוא השלט שנוצר בבית, בכתב יד. אין במה אחת, ואין מחאה חשובה יותר או פחות. כולם כולם נשמעים, לכולם יש מקום. הצהרת בלפור החדשה. דמוקרטיה.

הסמל החזק ביותר של המחאה בבלפור הוא השלט שנוצר בבית, בכתב יד (צילום: יהל פרג')