במהלך שלושת הימים הראשונים ללימודים עסק מאיר צרי, מורה ומחנך בתיכון ובכפר הנוער הדתי תו"מ שבעמק חפר, בהערות אינסופיות לתלמידיו על חבישת מסכות. ההצלחה, לדבריו, היתה חלקית מאוד: "כמה זה עובד? אולי 50 אחוז", הוא מספר. "אם מעירים לילדים כל הזמן הם מרימים את המסיכות, אבל אחרי חמש דקות מורידים שוב".

לדברי צרי, "הרבה מורים מנסים לשמור על עצמם, גם להם יש משפחות. אז ההקפדה היא לא רק כי משרד החינוך אמר, אבל אתה יודע, בני נוער הם בני נוער, מיוזמתם הם לא עושים את זה".

מאיר צרי (צילום: אלבום פרטי)

צרי לא לבד. הפער בין הנחיות משרד החינוך לשגרת הלימודים בצל הקורונה לבין המציאות בפועל בבתי הספר הוא גדול, ומורים רבים נאלצים להתמודד איתו ולקבל בעצמם החלטות במגוון 'שטחים אפורים' שההנחיות אינן מתייחסות אליהם. "מצד אחד כל הזמן אומרים לילדים לשים מסיכות ולשמור מרחק, אבל מצד שני, זה לא הרמטי", מסביר צרי, "לא מעיפים את הילד שהולך ללא מסיכה, ואם ילד יהיה חולה הוא ידביק את השכבה שלו. ככה זה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אמרו לנו שהעירייה תשלח פקחים לבדוק אם אנחנו שומרים על ההנחיות"

בבית הספר היסודי בשדרות בו מלמד המחנך דניאל דלה רוקה, נאמר למורים בפירוש שאם לא יאכפו את תקנות הבטיחות, יהיו לכך תשלומי מחיר. "אמרו לנו שהעירייה תשלח פקחים לראות שהמורים עומדים בפיקוח על ההנחיות, ומורים שלא יעשו זאת ישוחררו מתפקידם".

דניאל דלה רוקה (צילום: אלבום פרטי)

דלה רוקה מתאר משמעת בטיחות עקבית ונוקשת, שגם היא מצליחה חלקית. "כל בוקר מתחיל בלהזכיר לתלמידים את ההנחיות של הקורונה", הוא מספר, "לשמור על שני מטר, להשתעל למרפק, סדר יום בטוח ועוד. בכל כיתה יש פינת היגיינה ושגרת יום שמדריכה את הילדים לשמור על ניקיון. קשה להגיד עד כמה זה מעניין את הילדים. בגדול, זה לא. אבל יש ילדים שמפחדים להיות חולים, או שחברים שלהם יהיו חולים."

מה עושים כשאחים קטנים רוצים ללכת להגיד שלום לאחים הגדולים

בבית הספר של דלה רוקה בחרו להוציא את כלל הילדים להפסקה באותו הזמן, ולהגדיר מרחב נפרד לתלמידי כל שכבה. אך גם כאן, האכיפה מאתגרת: "הילדים עדיין לא רגילים למצב החדש, ולכן יש הרבה בלגן, במיוחד כשאחים קטנים רוצים ללכת להגיד שלום לאחים הגדולים שלהם. צריך להבין שיש פה מאמץ חינוכי אמיתי שכולנו צריכים לעבוד עליו – לנסות לחנך את הילדים להישמע להנחיות".

"אין תמיכה פדגוגית וליווי, כל מה שחשוב זה רק הקורונה"

לצדם של המורים הוותיקים נכנסו השנה למערכת החינוך כ-6,500 תומכי הוראה, כדי לאפשר את הלימודים בקבוצות קטנות. ההתמודדות שלהם קשה אף יותר, מאחר שרבים מהם מגיעים ללא נסיון חינוכי והיכרות עם התלמידים. לדברי תומכת הוראה בבית ספר יסודי בצפון הארץ, הדרישה היחידה ממנה היתה שתאכוף את נהלי הקורונה, ומדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית.

"כל מה שהמנהלת דיברה איתנו עליו היה שאנחנו חייבים לשמור כל הזמן על המסכות, אבל זה לא עובד" היא מספרת, "ילדים לא רוצים ללבוש אותן כל היום, ובצדק. אגב, גם המורים לא. לא תעזור פה ענישה מסיבה פשוטה מאוד – אף מורה לא מאמין בה. ואם המורה לא מאמין בענישה – אז איך היא תקרה בפועל?".

תלמידים ביום הראשון ללימודים. 1 בספטמבר (צילום: גרשון אילנסון/פלאש90)

תומכת ההוראה מוסיפה כי "מורות יותר ותיקות שמכירות את הילדים יכלו לדבר איתם, אבל אני נשארתי לבד עם ילדים שלא מקשיבים לי. אין לנו לא תמיכה פדגוגית ולא ליווי, כל מה שחשוב זה רק הקורונה. אבל עם כל הכבוד לקורונה, בסוף ללמד בבית הספר זה קצת יותר מלשים מסיכה."

"גם כששומרים על חצי כיתה הילדים עדין קמים, זזים, הולכים"

"הנחיות משרד החינוך מאוד ברורות ומתפרשות על עשרות עמודים, אבל בפועל מאוד קשה לאכוף את מה שהוא מבקש, האמת – זה כמעט בלתי אפשרי", מספר מורה ורכז שכבה בבית ספר יסודי בצפון הארץ "במקרה הטוב אנחנו עונים על לא יותר מ-50% מההנחיות, 50% מהזמן".

"איך נשמור על מרחק?" הוא שואל בציניות, "הכיתות מאוד קטנות, גם כששומרים על חצי כיתה הילדים עדין קמים, זזים, הולכים. בהפסקה ילדים משתוללים בחוץ, מורידים את המסכה, אוכלים בכיתה, נמצאים בשירותים. זה דבר לא פשוט, ובוא לא נשכח – חוץ מכל הקורונה הזו, ישנן כל ההתמודדויות החינוכיות השגרתיות שאנחנו כמורים צריכים לעשות."

תלמידים ביום הראשון ללימודים. 1 בספטמבר (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

לדבריו, קושי נוסף הוא שהמורים רוצים וצריכים לעסוק בחינוך ולא בשיטור ואכיפה של כללים שאינם ישימים או מובנים להם. "לצוותים החינוכיים קשה להיות נאמנים, ההגיון מאחורי הכללים לפעמים לא ברור, והגיון לא ברור מביא עמו תסכול. הבחירה כמה להיות נוקשה היא בידי המורה, והם מתייאשים בשלב מסוים. זו לא דינמיקה שהמורים רוצים שתהיה בינם לבין התלמידים."

"מה שבלתי אפשרי – לא לבקש"

רכז השכבה מציע לשנות את ההנחיות. "צריך לבחון מה אפשרי ליישם בשטח, ומה שבלתי אפשרי – לא לבקש", הוא מסכם, "לבקש שהילדים יהיו כל היום עם מסכות זה לא הגיוני. זה פשוט לא קורה, וזה סתם מעמיד את המורים באיזשהו מתח מיותר".

צרי, שמלמד בתיכון, חושב שניתן להגביר את המשמעת. "אפשר להחליט שאם תלמיד חטף שתי הערות על מסכה, מעיפים אותו הביתה. אם אנחנו בהיסטריה, כמו שאומר רוני גמזו, ועכשיו אנחנו צריכים להילחם על זה, זה חשוב יותר מכל שיקול חינוכי". עם זאת, הפתרון היעיל יותר לדעתו הוא מאמץ להקטנה ככל האפשר של קבוצות הלימוד. "צריך להפריד יותר בין התלמידים, כך שילד שיבוא חולה לבית הספר ידביק את חבריו לכיתה, אבל שם זה יסתיים. זה ניהול סיכונים הגיוני".