זה היה ה-1 בספטמבר הראשון שלי כאבא. זאת אומרת, לא בדיוק, אבל זו כן היתה הפעם הראשונה שבה החזרתי את הבכור שלי, בן השנתיים וקצת, למסגרת.
להחזיר. בחירת מילים מוזרה. כאילו היה שייך לשם מלכתחילה, למסגרת, ואני רק קיבלתי זמן קצוב בחברתו, להתנדנד בנדנדה "הזותי" ולחלוק מלאווח כשאמא לא רואה.
וכן, כנראה שיש בזה משהו והזמן שיש לנו איתם באמת קצוב.
אבל לפני ספטמבר יש את אוגוסט, ואנחנו במשפחה עשינו כמו רוב המשפחות שאני מכיר, ובזבזנו את כל חופשת הקיץ בלא להספיק כלום, מלבד כמובן להישאר בבית ולהתלונן שאנחנו לא מספיקים. אבל שרדנו את הסגר, נעבור גם את זה. כמה ביקורים בחוף הים, כמה ארטיק בננה, כמה ריבים טובים של אבא ואמא האם בטטה זה ירק או פחמימה. והופ, נגמר לכם הזמן. חזל"ש. אבל חזל"ש עם קריצה של 2020, נתראה בקרוב…
והנה הגיע שבוע הקליטה, ואיתו כל הג'אז הרגשני הזה. כשהתקרבנו לגן קיוויתי בתמימותי שזה יהיה קל. הרי כיף לחזור לגן, להסתובב בחצר, לשחק עם בני גילו. קיוויתי כאילו שאני לא יודע מי הוא. ומי אני. סנונית ההתנגדות הראשונה היתה טונוס השרירים לפני "המסירה". כך הבהיר לי שתקוות לחוד ומציאות לחוד. תכלס צודק, יותר נוח ויותר קל בבית.
כשהתרחקתי משם חשתי אשמה, בכי התמרורים שלו מול אנחת הרווחה שלי.
מזל שיש תירוץ: גם אני חוזר למסגרת, גם לי יש סוג של חצר לשחק בה עם בני גילי.
במקרה שלו יש בה חול וגרוטאות, במקרה שלי, עבודה ופנסים. אבל שנינו חוזרים לשגרה בספטמבר. שנינו בוכים בדרכנו על הצורך להתרגל מחדש, להסיר חלודה, להידרש למשהו, להתמודד.
אבל כמו שאני לא רק האבא שלו, אני גם בן זוג ותאורן וחבר של ובן של, אז כך גם הוא, כך גם כל הילדים בעצם, יש לנו ולהם חיים שלמים במסגרת כלשהי, בנפרד: אנחנו עם קבוצת השווים שלנו והם עם שלהם.
הם יכולים לספר לנו את הגרסה שלהם, אבל בסוף אנחנו לא נוכחים בגן או בבית ספר, ואין לנו דריסת רגל באזורים הללו. בטח שלא על פי הנחיות התו הסגול.
מישהי כתבה בפייסבוק שהיא שמחה שאין לה ילדים. שהיא לא מבינה את ההתרגשות ההורית לנוכח ה-1 בספטמבר, כשאנחנו שולחים את הילדים למערכות חינוך אנכרוניסטיות ודכאניות. יש כמובן מידה של צדק בדבריה, אבל לא יכולתי שלא לקחת את זה אישית. כן, זה מרגש שהם גדלים, מה לא ברור? זה שאנחנו חיים בעולם לא מושלם זה כולם יודעים. בסוף כל אחד צריך לחיות את חייו בהתאם לבחירותיו ובהתאם ליכולותיו, ואם הוא מצליח להצדיק את זה בפני עצמו אז בסדר, ואם הוא מתרגש ושמח תוך כדי, אז בכלל טוב.
בסופו של יום, למרות דרמות הפרידה סטייל קזבלנקה, אני יודע שהגן של השנה שעברה עשה טוב, וכך אני מאמין שיקרה גם השנה. וזה כל מה שאני צריך לדעת. כשאשתי מוציאה אותו מהגן היא שואלת איך היה לו, ומתכוונת לשאול: מה אכל? כמה אכל? היו אירועים חריגים? מה שלומו? כמה ישן? מה עשיתם היום? למי היתה יום הולדת? הוא השתתף? אני, כשאני שואל איך היה לו אני רק רוצה לדעת אם טוב לו. ונראה לי שהתשובה לזה היא כן.
ובנימה קצת אחרת, כולם מדברים על גל התחלואה השני. לדעתי המשקל צריך להיות הפוך – אנחנו עכשיו בגל השני של הניסיון לחזור לעצמנו, לשגרת חיינו, למה שעשינו לפני כן. זו תקופה טובה להסתכל על החיים שלנו ולשאול 'איפה אני יותר מדי ואיפה פחות מדי'. אפשר גם לשנות תוך כדי אם רוצים, אבל זה כבר למיטיבי לכת. מההתרשמות שלי מהגננות, זו של השנה שעברה וזו של השנה הנוכחית, הכוונות שלהן במקום הנכון, ולי זה מספיק. כל השאר זו תפאורה מתחלפת.
