ניס, ה-14 ביולי, יום של חג לאומי. משאית כבדה במשקל 19 טון דהרה בטיילת "פסאז' דה-לאנגלז" ומחצה קהל שהתאסף לחזות במופע זיקוקי דינור מסורתי. מסלול המוות שלה הביא למותם של 84 קרבנות ויותר מ-200 פצועים. ארגון דאעש טען שהפיגוע בוצע בשליחותו. המפגע, מוחמד לאחווייג' בוהלל לא היה מוכר לשירותי הביטחון. במשאית הקירור ששכר כמה ימים לפני כן, נמצא אקדח הקליבר 7.65 בו השתמש באותו ערב דרמטי כדי לירות בשוטרים, יחד עם כלי נשק נוספים. נשיא הרפובליקה הצרפתית, פרנסואה הולנד, אמר כי "לא ניתן להכחיש שמאחורי המתקפה החולנית הזאת עומד טרור מהסוג האלים ביותר".
הפיגוע שאירע בערב יום חמישי הוא השלישי ברצף של התקפות טרור על צרפת בשנה וחצי האחרונות, ביניהן גם המתקפה על פריז ופיגוע "שארלי הבדו." אבל כעת, אף אחד כבר לא אומר "אני ניס" (Je suis Nice). למחרת הפיגוע הארץ התעוררה מחולקת לחלוטין ולוטה בערפל. השאלות רבות.
כיצד צרפת, מולדת זכויות האדם, הובילה להיווצרותו של דור מפלצתי שכזה? האם זוהי הבורות, האפליה, ההדרה מהחברה? האם אנחנו משלמים עבור שנות הקולוניאליזם? כיצד ניתן להילחם באידאולוגיה הרצחנית הזו, בטירוף הזה?
האם עלינו להאריך את מצב החירום שהוכרז לאחר ההתקפה על פריז ואמור היה להסתיים ב-26 ביולי? האם להאריכו שוב בשלושה חודשים? מנגנון החרום הזה מחזק את השלטון ומעניק למשטרה סמכויות נרחבות. מבקריו טוענים כי נעשה בו שימוש נגד התגייסות החברה האזרחית למחאות חברתיות. תחילה בכדי לרסן את המחאה נגד ועידת האקלים בפריז COP21, ובהמשך נגד התנועה החברתית Nuit Debout הצובעת על רחובות צרפת במחאה על פגיעה בדיני עבודה. המשטרה פשטה בכוחות חמושים על בתיהם של פעילים חברתיים מתוקף סמכותי שהוענק לה למען המאבק בטרור. עוד טוענים המבקרים כי "מצב החרום" גורם להיחלשות של כוחות הביטחון והכשלונות החוזרים שלהם, וכן על הפרות חוזרות של חירות הפרט. מימין, החלופה הביטחונית כבר הונחה על השולחן, והנשיא לשעבר ניקולאי סרקוזי הכריז כי "לאחר האבל תגיע השעה לומר דברים".
האם היו כשלים במנגנוני הביטחון והמודיעין, לאחר שדוח שהוגש לפרלמנט נקבר על ידי שר הפנים ברנרד קזנובה, בשבוע שלפני המתקפה? הדוח ביקר את האפקטיביות של המודיעין והמליץ למזג בין שירותי מודיעין שונים על מנת ליעל את המאבק בטרור. למחרת, כותב הדוח ביקר את הממשלה "עד קצה הנשימה".
מה ניתן עוד לומר על מדיניות החוץ של צרפת, ללא דוקטורינה ברורה ועם ריבוי הרפתקאות (התערבות צבאית בחוף השנהב ב-2011, בלוב ב-2012, במאלי וברפובליקה של מרכז אפריקה ב-2013, בסוריה ב-2014 ובעירק ב-2015), שעה שהמדינה הפכה ליצואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם. צרפת סוחרת בנשק עם קטאר וערב הסעודית, שעה שנשיאה מבטיח כי יגביר את המעורבות הצבאית בסוריה ובעירק.
כיצד צרפת, מולדת זכויות האדם, הובילה להיווצרותו של דור מפלצתי שכזה? האם זוהי הבורות, האפליה, ההדרה מהחברה? האם אנחנו משלמים עבור שנות הקולוניאליזם? כיצד ניתן להילחם באידאולוגיה הרצחנית הזו, בטירוף הזה?
בעוד המדינה לכודה בין הפונדומנטליזם הדתי לדת הניאו-ליברליזם האכזרית, התאחדו אזרחיה לרגל טורניר כדורגל מוצלח, ואולי היה זה רק למראית עין. והנה נפער שוב התהום ומהדהדת השאלה: באיזו דרך עלינו לצעוד בשבועות הקרובים?
הכותב הוא פעיל חברתי, תושב שטרסבורג שבצרפת
