אני מציינת בכל יום את מספר הימים שאברה נמצא בשבי החמאס. חושבת ומנסה לתאר מה עובר עליו, אם הוא בסדר, ואם נותנים לו את הטיפול שהוא צריך. אחי נמצא כבר שש שנים בשבי ואני עדיין לא מצליחה לעכל את זה.

יש המון אנשים שעדיין לא מכירים את אברה, וכאלה שמכירים את אברה אבל לא בדיוק יודעים מה הסיפור. חשוב לי שידעו למשל שכשהייתי קטנה והייתי רבה עם אחים שלי, הוא תמיד היה בצד שלי וישר מגונן עלי, כשהוא היה בבית הייתי מרגישה שאני מלכת הבית ושאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני זוכרת שפעם אני ואחותי רבנו, נראה לי על בובה, והוא פשט לקח ממנה ונתן לי. הרגשתי מוגנת לידו, קרובה אליו.

חשוב לי שידעו שאברה הוא בן אדם מאוד דומיננטי ובכל מקום שבו הוא נמצא יש אווירה טובה וכיפית, שהוא תמיד היה מוקף חברים. חשוב לי שידעו שיש לו הרבה חוש הומור, שהוא אוהב לספר בדיחות, ישנות כאלו על הרשל'ה, וכשהוא סיפר בדיחות הוא היה גורם לכולם להיקרע מצחוק.

לפני שיצאתי מהבית בסוף כיתה ט', הייתי מעירה אותו בבקרים לעבודה במפעל. הייתי מכינה לו ארוחת בוקר, מה שהוא היה מבקש, בעיקר חביתה וכאלה. הייתי לוקחת את הפלאפון שלו, שמה שעון מעורר, מתעוררת, מעירה אותו, וחוזרת לישון.

לא הייתי כבר בבית כשאברה ממש נכנס לדיכאון, אחרי שאחי מיכאל (מסשראו) ז"ל נפטר. הגעתי לבית רק בחגים ולפעמים בסופי שבוע מהפנימייה. בדיעבד גם הבנתי שבאותה תקופה הוא התרחק מהחברים הקרובים שלו. חשוב לי שידעו שמדובר באזרח שהמצב הבריאותי שלו לא טוב ובכל יום שהוא נמצא בשבי זה מסכן את החיים שלו.

שש שנים שהממשלה לא עושה כלום בשביל להחזיר אותו. בכל הפגישות עם נציגי הממשלה אני דורשת שיתנו לנו לפחות אות חיים, שנראה שהוא בסדר, שיהיה לנו על מה להישען, אבל תמיד הם מחזירים את התשובה הקבועה שלהם, שהם משערים שהוא בחיים ושנעשים מאמצים.

הייתי מאוד רוצה שיהיה יותר לחץ תקשורתי ובעיקר לחץ ציבורי, כי אני יודעת שזה מה שיניע את הממשלה להחזיר אותו.

לא יוצא לי לחשוב הרבה על החזרה שלו, אני מרגישה שאנחנו רחוקים מזה.

אני מאוד מתגעגעת אליו, הוא מאוד חסר לי ובבית.

אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה במילים.