מאז תאונת הסנואובורד שעבר בגיל 18 וחצי, המוזיקאי לירון אטיה (33, אשקלון) לא יכול לכתוב בכתב יד. "יום אחד לפני כמה שנים", הוא מספר, "סתם ככה פתאום אמרתי לעצמי, 'וואו, לא כתבתי איזה מאה שנה, אני לא זוכר בכלל איך נראה הכתב שלי'. שנים שאני לא יכול לכתוב, ובאמת שעד אותו רגע פשוט לא שמתי לב לזה.

"התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה: 'איפה המחברות שלי? אני לא זוכר איך הכתב שלי היה. יפה? מכוער?'. והיא אמרה: 'אחפש לך'. ושקט. נעלמה. אחרי חודשיים בערך, נזכרתי בזה פתאום, ואמרתי לה: 'אמא, בסוף לא הבאת לי את המחברת'. והיא אמרה: 'כנראה שבטעות זרקתי את זה לפני כמה שנים, קיוויתי שתשכח'.

"נכנסתי ל'מוד' עקשנות. התקשרתי לחברים, לכל האחים שלי: 'מורן, משה, תומר, אולי יש לכם משהו שכתבתי לכם? ברכה ליום הולדת? משהו?' אמרו שיחפשו ואף אחד לא חזר אלי. כבר הייתי בעצבים. אין כלום. אין זכר לכתב שלי. מת.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אמרתי לעצמי: 'טוב, אשחרר את זה', ואז יום אחד חברה שלמדה איתי בבית הספר פתאום שולחת לי הודעה בפייסבוק: 'לירון, עשיתי סדר בחדר ומצאתי איזה התכתבות שלנו בזמן השיעור, תראה איזה דפוקים היינו'. היא לא ידעה שאני מחפש. אמאל'ה, איזה התרגשות. פתאום אחרי כל כך הרבה שנים לראות את כתב היד שלי. וזו רק ההתחלה".

מה היה ההמשך?
"לפני כמה חודשים כתבתי שיר שנקרא 'לוויתן', ועלה לי רעיון להשתמש בקליפ, באותיות מההתכתבות ההיא. הקטע, שבמכתב הקצר שכתבתי היו את כל האותיות, כולל הסופיות. הזוי. גזרתי אות אות במחשב והתחלתי לכתוב ככה את כל השיר. התחלתי לסדר את המשפט הראשון של השיר: 'חשבתי שכבר הבנתי הכל'. קראתי את זה והתחלתי לבכות".

למה?
"בכיתי מאושר ומעצב ומשמחה ומאמאל'ה, מה זה החיים הדפוקים האלה, ומישן וחדש… לא יודע מה עבר עלי. נכנסתי למערבולת. אני מסתכל, וזה הכתב שלי מפעם, וזה משפט חדש שכתבתי עכשיו. איזה מטורף זה. לקח לי יומיים להרכיב את כל השיר, ואמרתי לעצמי: 'הלוואי שיהיה לי פונט כזה'.

"המחשבה נשארה אצלי בראש, הוצאתי את הקליפ, פירסמתי פוסט בפייסבוק וסיפרתי את הסיפור על הפונט, ופתאום קיבלתי הודעה ממישהו: 'קראתי את מה שכתבת. אני יוצר פונטים למחייתי ואני רוצה להפוך את כתב היד שלך לפונט'".

"זה בדיוק הכתב שלי עם האותיות המחוברות"

יוצר הפונטים הוא אלרון בוקאי (24, ראשון לציון). "מישהי שפעם עבדתי איתה סיפרה לי על לירון ועל הקליפ שלו", מספר בוקאי. "כתבתי לו הודעה בפייסבוק, הוא שלח לי את ההתכתבות עם החברה שלו. הייתי עסוק, עברו כמה חודשים, ויום אחד הוא שאל אותי, מה קורה ואם אני עדיין רוצה לעשות את זה. אפילו לא עניתי לו. עבדתי על זה כל הלילה וכל הבוקר למחרת, אכלתי רק תפוח, ושלחתי לו את הפונט".

אטיה: "פתאום הוא שלח לי תמונה וכתב: 'היי לירון, זה כתב היד שלך. אני ממש כותב את זה עכשיו במחשב. הנה גם הסימן השאלה שלך, הנה גם המספרים. התרגשתי בטירוף. גם מהמחווה האנושית וגם מהשחזור. זה הרגיש לי כמו לראות מישהו שמת ופתאום הוא לא מת. זאת בדיוק הייתה ההרגשה. אם מחר אני אקום ופתאום אזיז את הרגליים, אז ככה. יש כל כך הרבה דברים שנפרדתי מהם. כבר חשבתי שאין את זה, והשלמתי עם זה, ופתאום אני מוצא את עצמי כותב בוורד בכתב היד שלי, ואני צוחק ולא מאמין שזה קורה. זה בדיוק הכתב שלי עם האותיות המחוברות והקשקושים. הוא עשה את זה הכי טוב בעולם".

בוקאי: "זאת היתה חוויה מאד מעניינת. בתור מישהו שמתעסק באותיות, בחיים לא חשבתי שאקרא דברים אישיים של אנשים שאני לא מכיר כדי לעשות מהם פונט. גיליתי למשל שיש כל מיני סמיילים שהוא היה מצייר. יש לו מין סגנון משלו. היה לי חשוב להביא את הטאץ' האישי הזה לתוך הפונט. האמת, בהתחלה לא הבנתי כל כך מה הביג דיל. לא נפל לי האסימון מה זה אומר בשבילו. ואז הוא כתב לי שהוא רוצה שנשחרר את זה לשימוש חופשי".

אטיה: "אמרתי לו שאם כבר עשינו את זה, אז בא לי שזה יהיה של כולם. בא לי שזה יהיה של כל העולם. רציתי שזה יהיה של מי שירצה. את לא מאמינה כמה דברים שלחו לנו עם הכתב הזה. עיצובים, הזמנות לחתונות, בר מצוות… זה כאילו כלום, אבל זה המון".

אלרון בוקאי (מימין) ולירון אטיה בפגישתם הראשונה. "אנחנו חושבים לפתח את זה ולאפשר לאנשים ליצור לעצמם פונטים" (צילום: שולי בוקאי)

בוקאי: "המהירות שבה הכל קרה היא אולי הדבר הכי מדהים בסיפור הזה. מהרגע שהתחלתי לעבוד על הפונט עד הרגע ששיחררנו את זה עברו כולה שבועיים. ומה שמדהים עוד יותר זה שלא היתה בינינו שום היכרות. ללירון יש קסם והוא מצליח לגעת בלבבות של אנשים. הרגשתי שיש לי רצון להצטרף לדבר הזה".

בשבוע האחרון נפגשו השניים לראשונה, פגישה שהיתה מאד מרגשת לדבריהם, והם כבר מתכננים תכניות לעתיד.

אטיה: "אנחנו חושבים לפתח את זה ולאפשר לאנשים ליצור לעצמם פונטים. אבא שלי נפטר לפני חודש. אני מוצא את עצמי מתגעגע מאוד לדברים שהיו הוא, לא רק הגוף שלו, אלא המהות. וכתב יד זה חלק מאד גדול מהמהות של בן אדם".

"אז התחלתי לעשות מוזיקה לבד"

הלהקה של אטיה, "הפיל הכחול", הוקמה בימים ששהה בבית לוינשטיין, בשיקום לאחר התאונה. "בבית החולים יש המון זמן לשרוף. שם התחלתי לכתוב בפעם הראשונה. זאת היתה להקה של חברים כמו כאלה שמנגנים באיזה מוסך. זאת היתה האווירה".

הלהקה צברה מעריצים, החלה לעבוד על אלבום ראשון, וב-2009 פרצה. "היו לנו שירים שכולם מכירים והמון הופעות, ארבע-חמש פעמים בחודש". אבל ב-2012 החליטו להפסיק להופיע. "היינו בני 26-25 והבנו שאנחנו לא יכולים באמת להתפרנס מזה. היינו שבעה חברים בלהקה ובישראל לפרנס שבעה אנשים ממוזיקה זה מאד קשה. כל אחד החליט שהוא חייב לעשות עוד משהו בחיים. אחד פתח פאב, אחד הלך ללמוד, אחד טס לחו"ל, אחד המשיך עם המוזיקה בתור נגן. היינו חייבים לחיות ממשהו".

אטיה, בן ה-25, מצא את עצמו בלי כיוון ברור. "מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? אין להקה, וזה הדבר היחיד שאני מכיר ושעשיתי מאז התאונה. זה תפס לי את כל היום. כל הזמן היו הופעות או חזרות ופתאום כלום. אמאל'ה".

בכל הראיונות שעשינו בתקופה של הלהקה דיברו איתי רק על התאונה. לא על המוזיקה, לא משנה אם השירים טובים, לא טובים, אני בא לראיון: 'ספר לנו על בית לוינשטיין'. ולא בא לי, כבר נחנקתי"

הוא החל לעסוק בווידאו ("הדבר הבא שהכי עניין אותי בעולם"), והקים עם חברו רועי מישר את חברת "לוק אנד ליסן", שאחראית בין היתר גם לעמוד הפייסבוק המצליח "תכל'ס". "זה התחיל בלעשות סרטונים לחברים, ופתאום מצאנו את עצמנו עושים סרטונים לחברות גדולות ופינה בארץ נהדרת במשך עונה שלמה. זה הגיע הכי גבוה שזה יכול להגיע בארץ. וזה כיף מאוד. אלה החיים האמיתיים שלי, של המבוגרים".

ההצלחה של החברה אפשרה לו להרגיש לראשונה שהצליח בחיים, בלי קשר לתאונה שעבר. "בכל הראיונות שעשינו בתקופה של הלהקה דיברו איתי רק על התאונה. לא על המוזיקה, לא משנה אם השירים טובים, לא טובים, אני בא לראיון: 'ספר לנו על בית לוינשטיין'. ולא בא לי, כבר נחנקתי. רציתי להרגיש שאני במקום אחר, וגם לא היה לי נעים מהחברים בלהקה, כל הזמן לירון והסיפור של לירון ולירון. זה הגיע למצבים שהרגשתי שדי, אני לא רוצה להתראיין בחיים".

בגיל 19 עברתי פצצה רצינית. לא הלכתי לפסיכולוגים, לא לקחתי כדורים. מוזיקה היתה בשבילי המקום להוציא את מה שאני מרגיש, לכתוב, להרגיש שמשהו קורה עם החיים, ולא להרגיש שהכל נתקע שם"

באינטרנט הוא יצר סרטונים שהצליחו "בלי שיידעו מה הסיפור שלי ושאני בכיסא. בשבילי זאת היתה סגירת מעגל, שבעקבותיה החלטתי שאני אתראיין ואדבר הכי הרבה בעולם על הנכות שלי ועל נגישות. הבנתי שאני עשיתי את ההפרדה הזאת והיא לא נכונה, כי התעלמתי ממי שאני. אמרתי: 'לא רוצה שיראו את זה, לא רוצה שידברו איתי על זה', אבל אין מה לעשות, זה מי שאני וזה מה שיש לי. זאת היתה דרך ארוכה להגיע לשם לבד".

למרות שהמוזיקה הפסיקה להיות הדבר המרכזי בחייו, הוא לא הפסיק לעסוק בה. "מוזיקה היא הדבר שהציל אותי. בגיל 19 עברתי פצצה רצינית. לא הלכתי לפסיכולוגים, לא לקחתי כדורים. מוזיקה היתה בשבילי המקום להוציא את מה שאני מרגיש, לכתוב, להרגיש שמשהו קורה עם החיים, ולא להרגיש שהכל נתקע שם. ופתאום לא היה את זה, לא הצלחתי להתנהל, פתאום היה לי בור ממש רציני בחיים, מה אני עושה עכשיו כשאני עצוב? אז התחלתי לעשות מוזיקה לבד".

"ציירתי עם העכבר תו תו"

הוא היה מסיים יום עבודה בשמונה בערב, "גמור, כל הגוף כואב לי מרוב ישיבה על הכיסא", וממשיך לאולפן בבית, לעבוד עד השעות הקטנות. "זאת היתה הרפתקה רצינית כי בעצם עשיתי את כל האלבום לבד. להלחין, לכתוב, לשיר, לעשות תופים ובס, כינורות, פסנתר, גיטרות ועיבודים והקלטה ומיקס וקליפים. לבד. ארבע שנים לקח לי לעשות את האלבום הזה".

איך עושים את הכל לבד?
"בניתי כל מיני כלים שעוזרים לי. המון בעזרת מחשב. ממש ציירתי את התפקידים, ציירתי עם העכבר תו תו. בראש אני יודע לנגן על הכל, אני פשוט לא יכול פיזית".

את האלבום, "מה שאתה רוצה", הוציא במימון המונים והופתע מאד מההצלחה לה זכה. "הפתיע אותי שאנשים מתחברים לשירים. הם לא על כיסא גלגלים והם לא היו שנה בבית חולים. לקח לי זמן להבין שלכל אחד יש את הסיפור שלו".

בסרטון שיצרת בהדסטארט נראה שלא היה לך קל לבקש מאנשים כסף.
"היה לי נורא מביך לעשות את זה. ביקשנו 70 אלף ותוך שלושה ימים זה הגיע ל-120 אלף. הייתי בשוק, לא נעים, ומשמח".

למה לא נעים?
"כי… לא יודע, זה כסף. אני לא אוהב כסף. היה לי נורא קשה. חצי שנה הייתי תקוע עם ההדסטארט הזה. מרוב שהיה לי לא נעים כתבתי בתשורות כל מיני דברים מטומטמים כדי להרגיש בנוח עם עצמי. כתבתי '32,421 שקלים – אתה בוחר את השם של האלבום'.

"אחרי שלושה ימים מישהו שולח לי הודעה באנגלית: 'שלום, כבר לקחו את התשורה?'. חשבתי שמסתלבטים עלי. הוא שלח לי מספר טלפון בארה"ב וכתב: 'פליז קול מי'. התקשרתי. הבן אדם גר שם איזה 40 שנה, יש לו ילדים, והוא מספר לי שהוא אוהב את השירים, שהם מרגשים אותו ושהוא רוצה לתמוך.

"תוך כדי השיחה עיכלתי שאשכרה מישהו הולך לבחור לי עכשיו שם לאלבום. והיה לי שם, הכל היה מוכן. שאלתי אותו בסוף השיחה: 'אז איך אתה רוצה שנקרא לאלבום?' והוא ענה לי: 'רק רציתי לתמוך, אז תקרא לו איך שאתה רוצה'. אחרי יומיים נפל לי האסימון, והחלטתי לקרוא לאלבום 'איך שאתה רוצה'. וזהו".

לפי עמוד הפייסבוק שלך נראה שאנשים מתרגשים מהשירים שיצרת.
"איכשהו זה נכנס להמון אנשים ללב. לא היה לי רצון להתפרנס מזה ולא היה לי רצון להיות מפורסם. רק רציתי להוציא את מה שהיה לי בלב, כי זה מה שמציל אותי. ואנשים מרגישים את זה. שולחים לי מכתבים ארוכים, אני נפגש עם מי שרוצה, כל הזמן".

"די, לא רוצה שתעזרו לי"

האלבום, שיצא ב-2018, עורר מחדש את הרעב לבמה של חברי הלהקה. "זה אלבום שעבר מפה לאוזן", מספר אטיה, "ופתאום קיבלתי מלא הודעות: 'אתה חייב להופיע'. אז אמרנו, טוב, בואו נחזור להופיע. לא לכולם זה התאים, נשארנו ארבעה חברים מההרכב המקורי והצטרפו אלינו שני גיטריסטים חדשים".

ההופעה הראשונה והחגיגית של ההרכב המחודש היתה אמורה להתקיים במרס, אך התפרצות הקורונה שיבשה את התכניות. "פרסמנו שיש הופעה, נמכרו כל הכרטיסים ואז הכל התפקשש. קבענו שוב ב'בארבי' בתל אביב ביוני וגם ההופעה הזאת בוטלה, ממש 10 ימים לפני, ואז קבענו באוגוסט וגם זה בוטל ברגע האחרון".

לירון אטיה (במרכז) וחברי הפיל הכחול (מימין לשמאל): ניר מעיין, רז חנוכי, רז טובול, גלעד לוי וארז ברעם (צילום: מאיה סלע)

כשיחזרו ההופעות, את החזרה שלו לבמה הוא מתכוון להקדיש "ליותר מאשר הופעה". בשנתיים האחרונות הוא עוסק בנגישות וכותב בפייסבוק על דברים קיצוניים שקורים לו בטיסות, בהופעות ועכשיו לצערו גם בבתי עלמין.

"אני עדיין צעיר. עוד לא מתו לי הרבה אנשים סביבי", כתב בסוף אוגוסט, "לפני שלושה חודשים אבא שלי לא הרגיש טוב, התסמינים נשמעו כמו של קורונה אז הוא הלך לעשות בדיקה. 'קורונה אין', אמרו לו, 'אבל סרטן ריאות יש'. חיפש אתונות ומצא גיהנום. תוך שלושה חודשים נגמר הכל, הוא נפטר לפני שבוע ואני עדיין לא באמת מבין את זה. ההלוויה הייתה במוצאי שבת ב-23:30 בלילה, חושך מצרים, בחוץ ובלב שלי. ארבעה אנשים גדולים סחבו אותו מאולם ההספדים עד הבור וכולנו בשיירה מאחוריהם. שקט מוחלט, רק רעש של צעדים על האספלט מלא באבני החצץ בדרך אל התחנה האחרונה. והנה, מגיעים למקום הקבורה רק כדי לגלות שאני לא יכול להגיע עם הכיסא גלגלים. רציתי לצרוח 'גם כאן?!?!?!' אבל שתקתי. זו לא המסיבה שלי. ארבעה אנשים גדולים הרימו גם אותי…".

תמונתו של אטיה בבית העלמין צורפה לפוסט שכתב על חוסר הנגישות בבית העלמין בו קבור אביו (צילום: אלבום פרטי)

לא קל לכתוב דברים כאלה.
"קשה לי לכתוב, אבל אתה מגיע למסקנה שאם לא אתה תכתוב, אז מי יכתוב?"

והוא לא רק כותב פוסטים. "עם אל על הייתי בקשר ממש עד הקורונה, נפגשתי שם עם העובדים. פעם הרבה פחות הפריע לי שירימו, שיעזרו לי, אבל עם הזמן זה מצטבר, ומגיע יום שאתה אומר: 'די, לא רוצה שתעזרו לי, לא צריך'. וב-90% מהפעמים אלה פתרונות שאפשר ליישם בלי שינויים בחקיקה".

למה לדעתך לא משנים?
"הבעיה הגדולה היא מודעות. המון אנשים כותבים לי: 'שמע, לא ידענו, לא חשבנו על זה, לא שמנו לב לזה'. אני לא מאשים אף אחד, אני ממש מבין את זה. זו מלחמה שבחרה אותי. לא תכננתי לעשות את זה. אבל עכשיו הכל התנקז למקום הזה. אני גם עושה מוזיקה וגם כותב על נגישות, זה תומך בזה, זה הפך לאחד".

את המטרה שלו לתקן, לא רק ככותב פוסטים, אלא גם כמי שמופיע על במה, עצרה כאמור המגפה. "אני רוצה להגיד שאני לא מוכן להופיע במקום לא נגיש. אם אתה תופס בעלים של מקום ב-11 בבוקר בשיחה אישית והוא רואה אותך, יש לזה הרבה יותר כוח. וזה מה שבא לי לעשות, לתקן. זו היתה המטרה שלי, שכרגע לא קורית בגלל הקורונה".

"אני לא מתבכיין, אני מנסה לתקן"

המגפה אחראית גם לאחד הרגעים הקשים שחווה. בימי הסגר הראשון הוא נחשף לנייר עמדה פנימי של משרד הבריאות, "תיעדוף חולים קשים בתקופת מגפת הקורונה", שלפיו אנשים שמרותקים לכיסא גלגלים נמצאים בעדיפות שלישית לטיפול מציל חיים בשעת חירום.

"זה היה אחד העצובים", הוא אומר, "אני לא מרגיש פחות טוב מאף אחד. אני בן אדם שמח, מאושר, אוהב את החיים, טוב לי, אני מרגיש שאני תורם, שאני יוצר, שאני עוזר, אני חי. ופתאום אתה מקבל סטירה מהעולם שאומר לך: 'וואלה אחי, אתה לא אחד מאיתנו, עפת עם זה שהרגשת נורמלי'. ואתה אומר לעצמך: 'מה, יכול להיות שזה באמת מה שקראתי עכשיו?' זה נורא קשה, זה גרם לי גם להתמודד עם המון אנשים שמנסים להצדיק את זה".

מה אמרו לך?
"אמרו לי: 'מה אתה רוצה? ברור שברגע האמת צריך להחליט, אז מה אתה מצפה'. אנשים עם שם ופנים בפייסבוק הצדיקו את זה. זה גורם לך להיכנס לשיח קשה. להסביר לאנשים למה אתה ראוי לחיות. זו לא שיחה נעימה לאף אחד. זה יותר קשה מלבקש כסף".

אנשים אומרים לי 'תפסיק להתבכיין'. אבל אני רק מנסה לתקן משהו לא רק בשבילי. זה בשביל כל הסתומים שבטוחים שהם יהיו בריאים לנצח. מה קורה לכם? אתם לא מבינים שזה יכול לקרות לכל אחד?"

קיבלת תגובות רשמיות?
"בטח. היתה התגייסות יפה. המון רופאים ומנהלי מחלקות, והתאגדות הפיזיותרפיסטים, כולם הוציאו נייר עמדה ואמרו: 'מה פתאום. לא! אנחנו אומרים שאם זה מגיע אלינו לא ננהג לפי ההמלצות האלה'. הצלחנו ליצור רעש גדול. גם הקהילה הרפואית עצמה, ולא רק איזה מישהו מאשקלון עם כיסא גלגלים. זה הגיע הכי גבוה שיש ושינו את זה. אבל אלה מלחמות קשות ולא נעימות.

"אנשים אומרים לי 'תפסיק להתבכיין'. אבל אני רק מנסה לתקן משהו לא רק בשבילי. זה בשביל כל הסתומים שבטוחים שהם יהיו בריאים לנצח. מה קורה לכם? אתם לא מבינים שזה יכול לקרות לכל אחד? אני כולי הודיה לכל מי שנלחם לפני על הדברים האלה. רק בזכות האנשים שנלחמו ושמו את עצמם בתוך הדבר הזה, אני יכול לעשות מוזיקה וסרטונים, ויכול לחיות".

"הכל יכול להשתנות, גם לטובה"

אבל המגפה הביאה גם דבר טוב, שיר חדש שנוצר בשיתוף הפעולה עם המוזיקאית ענת מלמוד. "הכרתי אותה לפני שנה בערך. כתבתי פוסט בפייסבוק שאני לוקח שבועיים חופש ויוצא לטייל בארץ וכל מי שרוצה שאני אבוא לפגוש אותו, שיגיד. מכירים, לא מכירים, מה אתם רוצים שנעשה? נלך להשתכר? נצא למסעדה? לא איכפת לי.

"חשבתי שישלחו לי 10 אנשים. קיבלתי 500 הודעות. זה היה הסוף שלי. ולך תתכנן, ולא נעים. בסוף הצלחתי לפגוש מלא אנשים, וזה היה הטיול הכי כיף שהיה לי בחיים. שם פגשתי את ענת. היא אמרה לי בוא, אז באתי. ככה הכרנו.

"יום אחד כתבתי טקסט ושלחתי לה, היא הלחינה ושינתה קצת את המילים, ואני שיניתי קצת את הלחן ופתאום יש שיר שעשינו ביחד, "אין אמת אחת". הקלטנו אותו בזמן הסגר, כל אחד בבית שלו. היא הקליטה בתוך הארון".

למה בארון?
"כי היא שלחה לי ערוץ שירה ואמרתי לה שיש מלא הד. היא שאלה 'מה לעשות?' עניתי לה: 'לא יודע, שימי את זה בארון'. וככה היא הקליטה".

מה התוכניות שלך לעתיד?
"לא יודע. כבר אי אפשר לתכנן כלום. כולנו ידענו את זה תמיד עמוק בלב, אבל עכשיו קיבלנו את החותמת. אני לא אוהב לחשוב רחוק מדי. אבל בגלל מה שעברתי בחיים, אני מבין שהכל יכול להשתנות כל הזמן, גם לטוב. לא רק להתקלקל בשנייה, דברים גם משתפרים ברגע".​

**

לשאלות בנוגע ליצירת פונטים: Noam@noamgreshler.com | להורדת הפונט לחצו כאן