כשאילנה פאיון, מעצבת פנים במקצועה, עלתה לארץ מז'נבה, שוויץ, היא לא דמיינה שכעבור ארבע שנים, באמצע מגפה, תצטרך לחפש דרך להתפרנס (אחרי שיצאה לחל"ת מחנות לעיצוב הבית שבה עבדה). אומרים שכשנסגרת דלת נפתח חלון. פאיון החליטה להפוך תחביב לעסק.

"תמיד אהבתי חיות ותמיד אהבתי לבשל", היא מספרת, "ותמיד הכנתי דברים מיוחדים לכלבים שלי כי זה יותר טרי ובלי חומרים משמרים. הכלבים שלי תמיד היו בריאים ומתו מהגיל ולא ממחלות. בישראל שמעתי בפעם הראשונה על אוכל הוליסטי לכלבים, אף פעם לא שמעתי על דבר כזה. אבל איך להגיד, יש הזדמנות שאת לוקחת, ובא לי להכין דברים".

הדברים שהיא מכינה הם חטיפים לכלבים ולחתולים, שהיא קוראת להם "פינוקים". למשל, עור סלמון צלוי. "זה הבסט סלר שלי", היא  מספרת, "וגם חתולים יכולים לאכול את זה. אני קונה בדוכן דגים בשוק הכרמל את העור שמנקים מהסלמון, חותכת ממש דק ושמה בתנור. זה יוצא קריספי וממש טעים, גם לבני אדם".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

יש גם חטיף גזר קריספי, וחטיף מיוחד, "Fresh Breath", נגד ריח רע מהפה. "אני שמה בו נענע, פטרוזיליה ושיבולת שועל עם שמן קוקוס". למרות שזה נשמע מוזר, לדבריה כלבים דווקא נהנים מהטעם. "הכלבה שלי מתה על זה. את כל החטיפים שאני מכינה היא טועמת קודם".

חטיפים מעור סלמון. "זה הבסט סלר שלי" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Dogs & Cats by Nan’s)

חטיף Fresh Breath. "הכלבה שלי מתה על זה" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Dogs & Cats by Nan’s)

ויש גם חטיף מיוחד עם דבש, "האני מאנצ'יז": "הוא אנטי בקטריאלי וטוב לבעיות בעיכול. כן, כלבים אוכלים דבש. יש דברים שאסור לתת לכלבים, אבל יש דברים ממש טובים כמו דבש ובננות".

חטיף האני מאנצ'יז. "הוא אנטי בקטריאלי וטוב לבעיות בעיכול" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Dogs & Cats by Nan’s)

את הפינוקים היא אופה בתנור הביתי שלה ("הכל אני עושה בעשר אצבעות"), וכולם עשויים מקמח מלא או מקמח שהיא מכינה משיבולת שועל שהיא קונה בשוק לוינסקי בתל אביב. "עכשיו אני גם עושה כמה ניסויים עם קמח נטול גלוטן כי יש כלבים שיש להם אלרגיות".

לא רק הטעם והבריאות חשובים לה. לכל פינוק יש צורה מיוחדת על פי הטעם שלו. "רציתי שזה יהיה גם לעיניים של הבעלים, זה גם חשוב אני חושבת. כי הרי אוכלים גם מהעיניים. אז יש אחד בצורה של לב, כמובן שיש גם בצורה של עצם, לחתול מצאתי תבניות בצורה של חתול".

לעסק הטרי שלה קראה "Dogs & Cats by Nan’s", והמחירים, כפי שהיא מפרסמת בדף פייסבוק שהקימה, 15 שקלים לחטיף (20 שקלים לסלמון סקין). לפני ראש השנה היא מתבלטת אם להכין מארז. "יש אנשים בלי עבודה, ואני מרגישה שלא רוצים לבזבז כסף".

"הרגשתי שחשוב לי להיות פה בארץ"

פאיון אוהבת בעלי חיים מאז שהיא זוכרת את עצמה, וכשעלתה לארץ הביאה עמה שני כלבים ("שכבר נמצאים בעולם טוב יותר") ואת החתול סמוקי. כיום היא מגדלת בביתה בשכונת פלורנטין בתל אביב, את סמוקי ומילה, חתולה תל אביבית שאימצה, וגם את נוזאט (אגוז לוז בצרפתית), כלבה בת ארבעה חודשים. "גם התנדבתי פה בעמותה בארץ. עשיתי אומנה לשתי כלבות, אבל עזבתי כי כאב לי יותר מדי הלב מהדברים שראיתי".

החתולים סמוקי (מימין) שעלה עם פאיון משוויץ ומילה התל אביבית (צילום: אלבום פרטי)

לעלות היא החליטה בשלב מאוחר בחיים. "עזבתי הכל", היא מספרת, "את המשפחה ואת החברים ועליתי. למה? זאת היתה הרגשה בקישקע, כמו שאומרים. הרגשתי שחשוב לי להיות פה בארץ והתחלתי פה חיים חדשים. יש לי כאן בני דודים וכמה חברים שהגיעו משוויץ, והכרתי כמה חדשים פה באולפן".

בשוויץ היתה מעצבת פנים עצמאית, אבל בארץ לא רצתה לעבוד כעצמאית. "אז חיפשתי עבודה. לא מצאתי בתחום עיצוב הפנים. רוב העסקים פה מחפשים מישהו שעובד כל היום מול המחשב וזה לא העניין שלי. אני מעדיפה לבחור חומרים או צבעים, ככה זה היה כשעבדתי בשוויץ. פה עבדתי טיפה אצל כמה חברים שביקשו את העזרה שלי".

מנסיונה הקצר, היא מזהה בעיה בעולם העבודה בארץ: "יש קצת אפליה בגיל". היא מספרת שמצאה עבודה כיועצת לאמנות. "לפני שהתחלתי לעבוד שם, הבוס שאל אותי איך אני מרגישה לעבוד עם מילניאלס, ולא הבנתי את השאלה. יש לי ניסיון והם יכולים ללמוד ממני, ואני יכולה ללמוד מהצעירים. אבל האמת שזה לא ככה. יש ממש בעיה, אני הייתי, איך אומרים, הכי זקנה בחברה הזאת, והיו כאלה שלצערי לא קיבלו את הניסיון שלי, אז עזבתי".

"קשה להיות לבד בחגים"

החיים בארץ טובים לה אבל לא קלים. מצד אחד היא אוהבת את "ההרגשה של עם. שכולם אומרים לך ביום שישי שבת שלום או בחגים חג שמח. בשבוע הראשון שהייתי פה בארץ בכיתי כל הזמן, בכל פעם שמישהו אמר לי מה שלומך, או שבת שלום.

"בפלורנטין יש ממש הרגשה של שכונה. לפני זה גרתי ליד כיכר רבין ושם זה לא היה ככה. אבל פה כולם מכירים את כולם ואומרים היי ושואלים עלייך ודואגים לך. זאת הרגשה שבשוויץ לא הרגשתי. הרגשתי ככה קצת כשגרתי בניו יורק. גרתי שם שש שנים כשלמדתי עיצוב פנים. אבל ניו יורק זו עיר כל כך גדולה שלפעמים מרגישים שם ממש לבד. פה בארץ אני לבד, לצערי, אבל אני לא מרגישה לבד".

פאיון ונואזט. "כשאת מבשלת את נותנת טיפה מהלב שלך" (צילום: תמר בוגנים)

אבל הקורונה קצת קלקלה את ההרגשה הזו. "את פסח עברתי לבד בבית רק עם החתולים. קשה להיות לבד בחגים. ואני גם מרגישה שהאנשים הפכו ליותר אגרסיביים וחסרי סבלנות. חשבתי שתהיה יותר סולידריות. אני משתדלת לא לצאת הרבה החוצה, לא בגלל הקורונה, אלא רק בגלל שההרגשה ברחוב לפעמים בלתי נסבלת. זה תמיד היה ככה, אבל עכשיו אני מרגישה שזה יותר מדי ככה. צופרים ברמזור, מתעצבנים, זה לא נעים".

אבל בכל רע יש גם טוב. "בעלי כלבים פה בארץ ממש שמים לב למה שהם נותנים לכלבים שלהם לאכול, והפידבק שאני מקבלת ממש טוב. אני מבקשת שיגידו לי את האמת, אם החתול לא אוהב את מה שהכנתי, אם זה לא טעים, כי אם זה צריך שיפור, אני צריכה את הפידבק. עד היום לא קיבלתי ביקורת שלילית. כשאת מבשלת את נותנת טיפה מהלב שלך. ככה אני עובדת. אם הכלב שמח והבעלים שמח, אז גם אני שמחה".

העסק הטרי הוא רק שלב ראשון בסולם שלה. "אמא שלי היתה אומרת: 'את צריכה להתכסות בשמיכה שמתאימה לך'. זה אומר שאת צריכה להתחיל מהשלב הראשון בסולם ומשם לעלות. היום שאלתי את עצמי אם יש לי חלום יותר גדול ואיך אני מדמיינת את העתיד שלי".

איך?
"אני רוצה שזה יהיה הצלחה גדולה ואולי לפתוח עסק יותר גדול. אבל אני לא יודעת".