דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
14.2°תל אביב
  • 7.4°ירושלים
  • 14.2°תל אביב
  • 12.2°חיפה
  • 14.1°אשדוד
  • 11.5°באר שבע
  • 16.5°אילת
  • 15.0°טבריה
  • 8.4°צפת
  • 13.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
קניות לחג

לקראת סגר שני / גיהנום הקניות לחג: פקק בכניסה לחניון, מרדף אחר עגלה ריקה, ובפנים צפיפות כאילו אין קורונה

מרכול ענקי ועמוס, אי שם שם בצפון הארץ (צילום: רז רותם)
מרכול ענקי ועמוס, אי שם שם בצפון הארץ (צילום: רז רותם)

במעברי המוצרים מלחמה. רק בתור לקופות אפשר לראות עיניים, והן נראות עייפות, ועצובות, ואולי גם מלאות תקווה, שלמרות הכל, החג יהיה שמח, ובחג הבא יהיה כסף למלא שוב עגלות | טור אישי

רז רותם
רז רותם
צרו קשר עם המערכת:

היינו שתיים באוטו ובדרך חילקנו בינינו משימות: "ניקח שתי עגלות, את במחלקת הירקות וההיגיינה, אני אביא יבשים, בשר ומוצרי חלב". רגע לפני הפנייה אל המרכול הצפוני הענקי, האדרנלין זורם, הגוף דרוך והלב פועם בחוזקה. אבל רגע, עוד לא הגענו.

בכניסה לחניון פקק. ג'יפ אפור חוסם את הדרך, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. צפירות. נשימה עמוקה. "אולי נדליק רדיו?" הנס מתחולל כעבור כמה דקות. מוצאות חנייה. יוצאות מהאוטו, מחפשות עגלות. אין אחת באופק. כלומר, אין אחת ריקה. אולי בצד השני? סחרחורת. המונים גוררים עגלות עמוסות. ילדונת כבת שבע דוחפת אחת עמוסה וכמעט דורסת אותי. מה עושים?

"בואי", היא אומרת לי, "את תתפסי את החייל הזה שם, ואני אשב לשניים האלה על הראש". מתקרבת לחייל (עגלה חצי מלאה). "אפשר לקחת את העגלה שלך", שואלת בלי סימן שאלה, ומלווה אותו לאוטו. "נורא בפנים?" אני שואלת והוא מהנהן ומכניס שקיות לבגאז'. "טוב, לפחות סיימת", אני מנסה לעודד. אבל הנער שותק.

***

יש עגלות, אנחנו בפנים. "תהיי זמינה", אני צועקת לעבר גבה ההולך ומתרחק. אני לבד. "יאללה, אסיים צ'יק צ'ק", אני אומרת לעצמי, ומיישמת טקטיקה שפיתחתי בקניות כאלה: כדי להימנע מלפלס את דרכי במעברים עם העגלה, אני מניחה אותה במעבר לא פופולרי, שם יהיה בסיס האם, ואז אני משייטת לאסוף מוצרים בין המחלקות השונות.

ביד אחת שלוש פחיות שימורים ורשימת הקניות; ביד השנייה אורז, שמן זית וירקות ממחלקת הקפואים. אם הייתי זוכרת איפה השארתי את העגלה, יכולתי להיות עכשיו מאד מרוצה מעצמי. אבל לא. מסביבי המונים, אצבעות היד קופאות מאחיזה בשקית האפונה (אנשים מייחסים יותר מדי חשיבות לתחושה בכפות הידיים).

עשרות עגלות חוסמות את הדרך. כל אחד מנסה לנווט לכיוון אחר, וכמו בכביש, מי ייתן לעבור? (צילום: רז רותם)
עשרות עגלות חוסמות את הדרך. כל אחד מנסה לנווט לכיוון אחר, וכמו בכביש, מי ייתן לעבור? (צילום: רז רותם)

אחרי חיפוש קצר נמצא בסיס האם. מניחה הכל בעגלה, זורקת מבט ברשימה ומגלה ששכחתי לקחת בשר טחון במעדנייה. אלוהים אדירים. המעדנייה נמצאת בצד השני. ובדרך לשם נחשפת, בהילוך איטי, התופת. אני בגיהנום. עשרות עגלות חוסמות את הדרך. כל אחד מנסה לנווט לכיוון אחר, וכמו בכביש, מי ייתן לעבור?

זו שנתקעה במעבר הראשי קוראת עכשיו בעיון את רשימת המרכיבים על איזו קופסה, כאילו אין קורונה. גברת, את מבינה שהחלקיקים שלנו עומדים יותר מדי זמן באותו המקום? הניסיון לעקוף אותה לא עולה יפה. לא מצד ימין (עגלה באה מולי) ולא מצד שמאל (שניים שולחים ידיים אל מדף התבלינים).

"טוב, תקשיבי", צועק אחד לטלפון בקול שמסגיר מידה רבה של מצוקה, "אני אומר לך שאני לא מוצא את זה, אני חוזר הביתה!". ההיגיון מת. ליבי במזרח, באזור מוצרי האפייה, והסוכר החום בסוף מערב. מוותרת.

***

"היי, אני סיימתי", היא אומרת בהודעה קולית, "מה מצבך?" מצבי? מייאש. אני זורקת לעגלה קוטג', חלב וחמאה, ומפלסת דרכי לכיוון הקופות. כמעט סיימנו? ממש לא. אני מתקרבת ורואה אותה עומדת שם. "למה לא נכנסת לתור?" אני שואלת. היא מביטה בי שותקת. ואני מבינה. אנחנו בתור לתור. הזדמנות. אני משאירה אצלה את העגלה המלאה וחוזרת לשדה הקרב, בתקווה שאגיע לסוכר החום. הגעתי וחזרתי, והיא עומדת בדיוק באותה נקודה.

התור לתור. עכשיו אפשר להסתכל לאויב בעיניים (צילום: רז רותם)
התור לתור. עכשיו אפשר להסתכל לאויב בעיניים (צילום: רז רותם)

מאחורינו אישה עם שתי שקיות בידיים. "באתי לעשות רק כמה השלמות", היא ממלמלת בקול חלוש, ספק לנו, ספק לעצמה. "אז למה לא הלכת לקופה המהירה", שואלת אותה מישהי. "הקופאית לא רצתה לקבל אותי". אז עומדות. עכשיו אפשר להסתכל לאויב בעיניים, והן נראות עייפות, ועצובות, ואולי גם מלאות תקווה, שלמרות הכל, החג יהיה שמח, ובחג הבא יהיה כסף למלא שוב עגלות. "תיכנסי לפנינו, אנחנו מסמנות לה", ואלוהי התורים והמעשים הטובים שולח קופאית לפתוח עוד קופה.

***

בדרך השקטה הביתה מאיר אריאל שר לנו ברדיו: "אחת לאיזה זמן מוגבל / אני נשמט אביון ודל / ממירוץ הכרכרה המשתקשקת / נפלט משצף מעגל / וכמו שוקע תחת גל / כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת…. העגלה נוסעת אין עצור".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!