בשנה האחרונה נדמה שיש התעוררות חברתית-כלכלית בשיח הציבורי, בהשפעות מקומיות ועולמיות. סרטים וסדרות על הנושא מצליחים להגיע ללב השיח, ושוב נראות תנועות המונים ברחובות.
זכורה במיוחד הסדרה הישראלית "מגש הכסף" עם מעל למיליון צפיות והסרט "מכונת הכסף" (The Big Short) שהפך לשובר קופות. לצד הביטויים בעולם התרבותי, בארץ בלט מאבק הגז, שהוציא אלפים להפגנות, ובעולם הקמפיין של ברני סנדרס, שסחף אחריו המונים.
מה שמאפיין את כל האירועים האלו הוא שהם מתנערים מהמשגות של שמאל וימין או מנקיטת עמדות פוליטיות ערכיות. הם מתארים את המציאות באופן בלעדי ככזאת שמורכבת מאליטה כלכלית שמנצלת ומדכאת את רוב הציבור, כדי להמשיך לצבור לעצמה הון על חשבונו. הם כולם מציגים או נאבקים בשיטות שבאמצעותן האליטה שומרת על ההגמוניה, צוברת הון נוסף ומנצלת ופוגעת בשאר הציבור. לפיהם, העולם כולו הוא מאבק בין אינטרסים של הציבור לאינטרסים של בעלי ההון. וכרגע הציבור מפסיד.
התפיסה של מאבק בין אינטרסים של בעלי ההון לאינטרסים של יתר הציבור, מקורה במרקסיזם. לפי מרקס, מבנה העל של החברה (התרבות, הערכים, הדת וכד') מעוצב על-ידי הבסיס הכלכלי שלה. אין באמת אמונות ואידאולוגיות – אלו הן בעצם 'תודעה כוזבת', שהיא תוצר של יחסי כוח מעמדיים. במרקסיזם הדבר היחידי שיש הוא אינטרסים של מעמדות כלכליים.
תיאור המציאות המרקסיסטי הוא נכון, באמת ישנם יחסי כוח בין חזקים לחלשים שמבוססים על דיכוי כלכלי, אבל אין זה תיאור שלם. כשתאצ'ר ורייגן השליטו את הניאו-ליברליזם בעולם ייתכן שהם הושפעו מתאגידים ובעלי הון, אבל הם גם התבססו על הוגים כמו האייק ונוזיק שכנראה שבאמת חשבו שהרעיונות שלהם נכונים.
אז למה בכל זאת בשיח הכלכלי-חברתי העדכני מתעקשים על מציאות "מרקסיסטית" של אינטרסים בלבד ומתנערים מעמדות פוליטיות? ייתכן שזה משום שפשוט יותר לגייס אנשים לתמוך באינטרסים שלהם מאשר למען הטוב הכללי.
להיאבק על האינטרסים של רוב הציבור זה חשוב, אבל אי אפשר להסתפק בזה. בנוסף לאינטרסים יש בעולם גם אידאולוגיות וערכים. לא היינו רוצים שהחברה שלנו תורכב מאנשים שפועלים רק על פי האינטרס שלהם, אלא מכאלה שגם ישאלו את עצמם מהו הטוב הכללי. לצד מרקס, יש צורך גם בשיח על צדק.
הדברים חייבים להתחבר לאלטרנטיבה שלטונית ולעמדות פוליטיות. הניסיון להימנע מפילוג פוליטי, בעצם משתף פעולה עם השיסוע ולא מאפשר שינוי שלם – מלמטה למעלה, ולהיפך. המילה 'שמאל' איננה, ואסור שתהיה, מילה גסה.
נאמר על דור ה-Y, הדור שגדל תחת הניאו-ליברליזם וההפרטה, שזה דור שמתעסק רק בעצמו; אם יש בכך מן האמת, קשה להאשימו. הניאו-ליברליזם ניתק את הקשר בין האישי לפוליטי; לימד אותנו שהפוליטיקה לא משפיעה על חיינו הפרטיים (למעט בענייני ביטחון). הנקודה הזאת עדיין לא נפרצה אצל רבות ורבים. מולה נדרש דווקא כן לחבר את הפוליטי לאישי. עמדות פוליטיות וערכיות, גם בהיבטים חברתיים, הן קריטיות לחיינו כאן. את כל האקטיביזם החברתי החשוב ואת הפעילות מעוררת ההשראה שקורית בשטח נדרש לחבר לפוליטיקה.
על רקע מלאת חמש שנים למחאה החברתית, שאלה אחת חזרה על עצמה – האם המחאה הצליחה או לא. איזה מנגנונים נבנו בעקבותיה, כיצד השפיעה על עמדות הציבור, האם השפיעה על המדיניות הממשלתית ואילו אירועים פרצו מאז?
אלו שאלות בהחלט חשובות ומעניינות, אבל לצד העיסוק הרטרוספקטיבי כדאי לבחון את מאפייני השיח גם ביחס לעתיד. להבין מה עוד צריך לעשות, מהן החומות שעדיין לא נפרצו, מהן ההגבלות על השיח ואם ישנם דברים שצריך לשנות.
הכותב הוא סטודנט לפילוסופיה ופעיל בארגון כוח לעובדים
