יצאתי מבידוד של שבוע וצעדתי ברחובות השכונה שלי. כל האנשים סביבי נראו בדיכאון. כשאני אומר נראו, אני מתכוון למעטים שהיו ברחוב, למרות שהסגר עדיין לא התחיל. ירדתי מרחוב ארלוזרוב לרחוב בלפור ומשם לרחוב תל-חי, וחשבתי לעצמי, "זה בגלל שדפקו לנו בראש שאנחנו אשמים". שר הבריאות יולי אדלשטיין אמר ש"אם לא נהיה בסדר, נהיה בסגר", והישראלים כנראה בטוחים שהם הביאו את זה על עצמם כי הם התנהגו ממש רע, ועכשיו הם צועדים יחד לתהום ושמה תשפ"א.

אז אני מתנגד, כבודו. אובג'קשיין! ויש לי שני נימוקים. הראשון הוא שפשוט יש המון דברים טובים, יפים, מוארים, חדשים ומרגשים שקורים כאן, ובעולם, ובלב שלנו. השני הוא תאוריית התקווה.

פרופ' דייויד פלדמן, ראש המחלקה לפסיכולוגיה קלינית של אוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה, מסביר: "הרבה אנשים חושבים שאם תרשה לעצמך לפתח תקוות אתה תחוש אכזבה באופן צורב יותר אם תיכשל. יש אפילו אנשים שסבורים שאם הם יפתחו תקווה, הם יחבלו במאמצים שלהם להגשמת מטרותיהם. כל המחקרים מראים שזו סברה כוזבת. אנשים עם תקוות גדולות ואנשים ללא תקווה חווים אכזבה באותה עוצמה. אסור לאנשים לפחד מתקווה. זה דבר טוב מאוד לפתח תקוות. המחקרים מצביעים על כך שתקווה גדולה מגבירה את הסיכוי להצלחה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בקיצור, זה הזמן להרים את הראש ולשים חיוך על הוודג'. זה לא מסוכן, להפך, זה נחוץ. ויש לי שבע סיבות טובות למה לא צריך לאבד תקווה.

1. 'וונדרפול'

אנחנו מגדלים כאן בישראל את הפרי הכי טעים ומופלא בעולם. אני מדבר, כמובן, על זן הרימון שנקרא וונדרפול. הקוקוס, האננס, והאנונה, שגדלו עם גשם ושמש באיזה אי טרופי, שישבו רגע בצד. עם כל הכבוד, אני מדבר על אחד משבעת המינים. פרי שלמי שמסתכל עליו מבחוץ אין שום יכולת לנחש מה יש בפנים.

רימונים מזן וונדרפול במשק 'הכהנים' במושב אביגדור, ספטמבר 2019 (צילום: יהל פרג')

כשמצליחים לפתוח אותו, מדובר בפלא עולם, ביצירה שקשה שלא להאמין באלוהים אחרי שנחשפים אליה. יצירה כל כך מדויקת ומחושבת שגורמת לתיאוריות המדעיות לקרוס. האופן המהפנט בו מסודרים הגרגרים, בו מוחזק העסיס בתוך קפסולה דקיקה, וכל העולם עטוף בקליפה דקה, הוא יופי שאי אפשר שלא להעריך.

יש עוד זנים של רימון, נניח 'עכו' ו'הרשקוביץ', אבל ה'וונדרפול', שיגיע לשיאו מיד אחרי הסגר, הוא המופלא מכולם. והוא גדל כאן, בהמוניו.

2. הסכמי אברהם

הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין הם סיבה לתקווה. כשמניחים בצד את איך הדיל הזה נרקם, וכמה נשק יעבור מצד לצד, ההסכמים הללו שוברים פרדיגמות שהיו נחלתם של חלק נכבד מהחברה הישראלית ורבים מהמוסלמים ברחבי העולם. לפי הפרדיגמות האלה, הסכסוך היהודי-ערבי הוא מצב נתון ויישאר כאן לעד. הנורמליזציה סודקת קצת את החומה הזו. היא מאפשרת מפגש, יוצרת גשרים, וזה באמת מזרח תיכון חדש.

שער שכם בירושלים. כולנו צריכים קצת תקווה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אפשר לעשות גם הסכם שלום עם עצמנו. בתוך כל אדם יש חלקים שגם אם הוא לא במלחמה איתם, הוא לא מספיק מכיר בהם. בחיבור 'דרכו של אדם' מספר מרדכי מרטין בובר על רבי שמחה בונם מפשיסחה, שבימי זקנתו, כשכבר היה עיוור, אמר: "לא הייתי רוצה להתחלף עם אברהם אבינו. שהרי מה יתרון לה' יתברך, שאברהם אבינו יהא כמותו של בונם הסומא, ובונם הסומא (עיוור) יהא כמותו של אברהם אבינו?". אז יש למה לחכות – להסכם 'בונם הסומא', הסכם שלום שלנו עם עצמנו, עם החלקים בתוכנו שלא היינו איתם במלחמה, אבל לא הכרנו.

3. יהיה חיסון, תהיה תרופה

כל מיני אנשים ונשים חכמות עובדים על זה ממש עכשיו. אולי הוא לא יהיה לפני הבחירות בארה"ב, ייתכן גם שלא לפני אלו בישראל, אבל בסוף יהיה חיסון. את החיסון לאבעבועות השחורות לקח מאות שנים למצוא. הפעם מדובר בחודשים ספורים בלבד.

האנושות מול הנגיף העלוב הזה, זה לא כוחות. היא תגמור אותו, תהרוס אותו. האנושות מנצחת אותו כל יום. האנושות היא כמו חבורת חוגלות, והקורונה היא חבורת זאבים בלתי נגמרת שמקיפה אותה. אבל כמו החוגלות, שמטעות את האויב ונראות כאילו הן לא יודעות לעוף כדי להגן על הגוזלים החלשים יותר, גם האנושות חזקה יותר ממה שהיא נראית, ובני האדם יודעים לדאוג אחד לשני.

וזהו. לזאבים עם הקורונה אין סיכוי. הם שייכים לעבר. ל-2020. לתש"פ של ההיסטוריה.

4. מיכאל בן זיקרי ז"ל ומשפחתו

באמצע חודש יולי הציל מיכאל בן זיקרי ז"ל משפחה שלמה של מוסלמים מהישוב ח'ורה, ושילם על כך בחייו. כולם שהו באגם ליד חוץ ניצנים, בלי מציל, והילדים של משפחת אל-כרם שחו רחוק יותר לכיוון הבור. כשהם התחילו לטבוע, האב ג'מיל שחה לעברם ומיכאל לא היסס והצטרף אליו. וצלל שלוש פעמים כדי למשות את הבת הקטנה, מאיס, ובפעם הרביעית, כשהצליח להוציא אותה מבין הסלעים היה כבר מותש. בן זיקרי שילם בחייו והציל משפחה שלמה, עולמות רבים.

מיכאל בן זיקרי ז"ל (מתוך רשתות חברתיות)

אם את המעשה שלו קשה לנו לעכל, אז את היחס של משפחתו לאירוע בלתי אפשרי לתפוס. "הלב שלנו טהור", אמרה הבת מיתר למשפחה הבדואית. "הוא לא יכול היה אחרת", הם אומרים לאנשים שעד לאותו מקרה היו זרים מוחלטים. במקום בו יש אנשים כמו מיכאל ז"ל ומשפחתו, אי אפשר להיתפס לייאוש. זכותו תגן עלינו.

5. המפגינות, המפגינים

אם זה בבלפור מול מעונו של ראש הממשלה, אם זה במאה שערים או בגבול אוקראינה מול הציון של רבי נחמן מברסלב, אם זה בניר דוד מול השער החוסם את הגישה אל נחל האסי, אם זה מול בית המשפט הדן בעניינה של כרמל מעודה, נגד השוטר שירה בסלומון טקה, אל מול פגיעה בהתאגדות העובדים או מחאה על תרבות האונס – הישראליות והישראלים לא מוותרים.

אנחנו כבר רגילים לזה, אז זה נראה מובן מאליו, אבל הבעת הדעה היא זכות שלא יכלה להתממש בקלות במשך רוב שנות קיומנו כהומו-סאפיינס. רבים בציבור הישראלי לא רק מביעים את דעתם בזמן האחרון, אלא צועקים אותה, מרססים אותה, מציירים, כותבים ושרים. המפגינות יוצרות סדר יום, המפגינים משפיעים על חוקים, על השיח. ככה זה בדמוקרטיה, השלט שלך יכול לפתוח את מהדורת החדשות בטלוויזיה, או להיות הכותרת הראשית בעיתון.

6. יפה בן דוד

קיומה של יפה בן דוד בחיים שלנו מוכיח שאפשר הכל. בתפקידה כיו"ר הסתדרות המורים היא האדם הנכון במקום הנכון, וזה דבר שאפשר להגיד על מעט מאוד אנשים בהיסטוריה – נגיד לירן חולצה אפורה, אוסקר שינדלר וביונסה. היא פשוט לא מוכנה למכור את הציבור שלה בעבור חופן מחמאות בפריים-טיים, אישה שמציבה אלטרנטיבה לקודים הפטריארכליים. אם זו לא סיבה לאופטימיות, אני לא יודע אופטימיות מהי.

7. העבר והעתיד

אחרי כל מה שעברת, שניצחת, ששינית, שהשתנית, שלמדת. אחרי כל מה שעברנו, שבנינו, שיצרנו, שבכינו, אפשר לחשוב שאין עתיד? זו מחשבה שאין בה שום הגיון.

ועוד כמה סיבות לתקווה

ויש גם סיבות לאופטימיות שלא נכנסו לרשימה, חלקן קלישאתיות, וחלקן כדי לא לחרוג מהמספר הטיפולוגי '7': תהיה עונה שנייה ל'מנאייכ'. אנחנו חיים בעולם לצד אנשים כמו קובי אוז, עדה יונת וציפי שביט. האוטונומיה הכורדית של חבל רוג'בה בצפון סוריה, שהנשים הלוחמות בה ניצחו את דאע"ש. וגם כחול החזה – ציפור שיר יפהפיה שאפשר לראות בישראל מאמצע ספטמבר, כשהיא עוברת כאן בדרכה דרומה.

לצד כל אלו, היו כאן מאבקים חברתיים שהצליחו. החברה הישראלית כל כך סולידרית, אכפתית, לא משאירה אף אחד מאחור. עד סוף השנה יגיעו לפה עוד 2000 אחים ואחיות מיהודי אתיופיה, שנמצאים שנים בגונדר ואדיס אבבה. אחרי מאבק של פנתרים, קצבאות הנכות עודכנו והוגדלו.

אנחנו גם יודעים לקרוא. זה ברור מאליו, אבל ביחס ללפני 500 שנים, מדובר בפריווילגיה עצומה. רבי עקיבא, למשל, למד לקרוא ממש מאוחר. וגם היטלר מת, וישראל עומדת. ואם דונלד טראמפ יכול להיות נשיא ארה"ב, כנראה שרובנו גם יכולים.

ועוד סיבה היא שבסוף האמת יוצאת לאור ומנצחת. תמיד.

הישראלים זקוקים לתקווה

בדרך כלל, טקסטים על כמה מוכרים לנו שהכל חרא ואנחנו הכי טובים בעולם מסווגים אצלי כ"קרא מאוחר יותר", אבל אסור שתיווצר כאן תודעה כוזבת כאילו אין פשר לכלום. המציאות העכשווית היא רבת פנים כל כך, יש בה צדדים מכוערים ונוראיים ואכזריים, אבל הם כאלו כי יש בלב גם משהו שנקרא תקווה.

לעומת הרבה תכונות אחרות, אני לא חושב שתקווה היא משהו מולד, אלא תכונה נרכשת. אפשר ללמוד להיות אנשים שמקווים, ללמוד להיות חולמים. אני מאחל לי, ולנו, בשנה הקרובה לקוות יותר, כי בציפייה, למרות שטמונה בה אכזבה (וענף עץ השקד) טמון גם הכח שמפעיל אותנו להגשים אותה. וזו מהותה של התקווה, ההבנה שכדי שמשהו טוב יקרה, צריך לבחור להגשים אותו.