"יש פתגם ברוסית, שלא מצאתי לו מקבילה בעברית, אבל התרגום שלו הולך בערך ככה: 'טוב איפה שאתה לא נמצא'".

סבטה רוד (37), טכנאית מחשבים מבאר שבע (ולומדת לתואר במדעי המחשב), ציינה בסוף אוגוסט, 30 שנה לעלייתה עם משפחתה מאוקראינה. ציון הדרך המשמעותי גרם לה להרהר בשנים שעברו עליה מאז שהגיעה לארץ: קשיי הקליטה, תחושת הבדידות, והחיים החדשים, השונים כל כך מאלה של ילדותה, שאליהם היא עדיין מתגעגעת. מאוד מתגעגעת.

אבל הסיפור של רוד הוא לא סיפור על זכרונות, הוא סיפור על בית; או מדויק יותר, על כמיהה עמוקה לתחושה של בית.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

פתאום קמים ועוזבים
היא היתה כמעט בת שבע כשהוריה, ויטלי ודינה, סיפרו לה שבקרוב יעזבו את ביתם בוויניצה, אוקראינה, ויעברו לארץ חדשה. היא לא ידעה הרבה על הארץ החדשה, רק שדודיה גרים שם. ההורים הסבירו לה שאסור לה לדבר על המעבר עם אף אחד, אפילו לא עם חברתה הטובה, שגרה ממול. רק כשדירתם החלה להתרוקן, כשרוב החפצים נארזו ונשלחו בארגזים גדולים לארץ הזרה ההיא, הבינה כי המעבר הוא דבר ממשי.

"היה לי נורא עצוב", היא מספרת. "אהבתי את בית הספר, את המורה שלי, ואת השכונה שלי. לא הבנתי למה פתאום קמים ועוזבים".

רוד בילדותה בוויניצה, אוקראינה (צילום: אלבום פרטי)

תראי, רואים את תל אביב מתחתינו
רוד, הוריה, סבתה, דודיה ובני דודיה, עלו לישראל עם עוד כמה משפחות שהכירו, ב-1990. בימים שלפני נפילת השלטון הקומוניסטי, הדרך לארץ כללה מספר רב של תחנות ביניים. מוויניצה לקייב באוטובוס מאורגן, משם ברכבת לבוקרשט, רומניה, ומשם, לאחר עיכוב של יותר מיממה, טיסה לישראל.

עבור רוד והוריה זו היתה הפעם הראשונה שטסו במטוס, והיא התרגשה. אך זמן ההמתנה הארוך, בשילוב העייפות מהנסיעות הארוכות, הכריעו את הילדה הצעירה. ברגע שהתיישבה במושב המטוס נרדמה, וכשפקחה את עיניה, שמעה את קולה של אמה אומר לה: "תראי סבטה, רואים את תל אביב מתחתינו".

"ממש כעסתי", היא נזכרת, "אמרתי לה: 'איך לא הערת אותי, לא ראיתי את ההמראה ואת הטיסה'. הייתי ממש עצובה מזה שפספסתי את הטיסה הראשונה בחיי".

קוראים לה סבטה
כשנחתו הלכו להירשם במשרד העלייה. הפקיד שאל את ההורים מה שמה של בתם, וכשאמרו לו "סבטלנה", הציע להם לרשום אותה בשם ישראלי. "אבא שלי לא הסכים ואמר לו: 'זה השם שלה. תרשמו אותה ככה. אם כשהיא תגדל היא תרצה לשנות, היא תשנה. אל תדחפו לנו את זה'. הפעילו על אנשים הרבה לחץ לשנות לשם ישראלי".

העלבון הראשון
התחנה הראשונה בישראל היתה בפתח תקווה, בדירת הדודים שהתרגשו מאוד לקראת בואם של קרוביהם. הם הגיעו ב-30 באוגוסט. ב-1 בספטמבר נפתחה שנת הלימודים, אך רוד לא נשלחה לבית הספר.

"העלבון הראשון שלי בישראל", היא לא שוכחת, "היה שלא הלכתי לבית הספר. אהבתי את בית הספר שלי באוקראינה והיום הראשון ללימודים שם תמיד היה חגיגי וכייפי".

כעבור שבועיים, כשהגיעה לבית הספר, המנהלת הציעה להוריה שתרד כיתה, כדי שלא תפגר בחומר הלימוד. הוריה סירבו. "באוקראינה למדנו אנגלית מכיתה א'". עברית היא למדה אצל השכנה וקלטה את השפה בקלות ובמהירות.

הילדה שבאה עם סבתא לבית הספר
בשנה הראשונה בישראל נשארה המשפחה לגור בדירה שכורה בפתח תקווה. עבור רוד, הזכרונות החזקים ביותר מאותה שנה היו מלחמת המפרץ והניסיון להיקלט בבית הספר.

"סבתא שלי התעקשה לבוא איתי, כי היא נורא פחדה, אז לא רק שהייתי הילדה החדשה מאוקראינה, הייתי גם הילדה שסבתא שלה באה איתה לבית הספר. היום אני מבינה אותה, אבל אז זה הביך אותי ברמות קשות".

התמונה הכיתתית הראשונה בישראל, כיתה ב', פתח תקווה. רוד למטה באמצע (צילום: אלבום פרטי)

ריח של גומי
המלחמה זכורה לה כאירוע טראומתי. "היו דיבורים על נשק כימי, אז אטמנו את החלונות ואת הדלת בחדר השינה לפי כל ההמלצות. ממש השקענו בזה, ודאגנו שלא יישאר שום פתח. ההורים שלי ניסו מאוד לא להפחיד אותי. בהתחלה זה היה קצת כמו משחק, אבל מהר מאוד זה הפסיק להיות מצחיק. הייתי עצובה. אני זוכרת את הריח החזק של הגומי שממנו היתה עשויה המסכה. אני ממש שונאת ריח של גומי מאז".

את יום הולדתה הראשון בארץ חגגה "בין האזעקות. והיה לי מאוד עצוב שהמלחמה הרסה לי את יום ההולדת".

סבטה של בית הספר, סבטה של אחר הצהריים
כעבור כשנה קיבלו הוריה ודודיה דירות עמידר בדימונה. העיירה הקטנה באמצע המדבר היתה שונה מכל מה שהכירו, אבל דווקא שם, רוד הרגישה שייכת, מוקפת באנשים ובחוויות שהזכירו לה את הבית. "בשנים האלה הגיעו לעיר הרבה עולים מחבר המדינות, ופתאום דימונה קמה לתחייה. פתחו ספרייה, חוגים, קונסרבטוריון. אלה היו השנים הכי כייפיות שלי בישראל".

למרות זאת, המפגש עם הילדים "הצברים" הגביר את תחושת הזרות. "מתייחסים אליך כרוסיה המוזרה. אומרים לך: 'רוסיה, תחזרי לרוסיה', אבל אני מאוקראינה. היה קשה".

היא ניסתה להשתלב. "השתתפתי בכל מה שיכולתי להשתתף, התנדבתי לדברים, הייתי בכל חוג אפשרי, ניסיתי להיבחר למועצת התלמידים. אבל כמה שניסיתי, הילדים לא קיבלו את זה טוב".

כך, התנהלו חייה בשני צירים מקבילים והפוכים. באחד, היא סבטה של בית הספר, הילדה המשונה והמופנמת, שמתלבשת אחרת ומתעניינת בדברים שצברים לא מתעניינים בהם; ובשני – סבטה של אחר הצהריים, שמשתתפת בחוג לשפה הרוסית, רוקדת ריקודים סלוניים ומתאמנת בשחייה.

בדימונה. היכרות עם מושג חדש ששמו מדבר (צילום: אלבום פרטי)

משמרות זה"ב
כעבור שלוש שנים, החליטו הדודים לעבור לעיר הגדולה, באר שבע, ואחריהם גם הוריה של רוד. "ברגע שעברנו הרגשתי שנגמרה הילדות שלי".

רוד עלתה לכיתה ו', וגם כאן הילדים לא עשו לה חיים קלים. היא סבלה מהצקות. שוב צעקו לה "רוסיה מסריחה, תחזרי לרוסיה". כדי להימנע ממפגשים קשים כאלה היא התנדבה למשמרות זה"ב: "בגלל שאז את אמורה להגיע לבית הספר מוקדם יותר ולחזור הביתה בסוף היום חצי שעה אחרי כולם. ככה הדרך לבית הספר היתה שקטה וגם הדרך חזרה. זאת היתה שיטת ההתמודדות שלי עם המצב. זאת היתה שנה נוראית שממש גרמה לי לא לאהוב את המקום שאני חיה בו".

בהתערבות אמה, עברה כעבור זמן לבית ספר אחר. "הרגשתי שהרמה האקדמית שלי צונחת, כי אני אוהבת ללמוד ולא נותנים לי. הלכנו למורה הביתה. זה נשמע רוסי קלאסי. ויום אחד אמא שלי הגיעה לבית הספר והודיעה לי שממחר אני הולכת לבית ספר אחר".

רוד והוריה, ויטלי ודינה, בטיול משפחתי עם נוף ארצישראלי טיפוסי, כשנתיים לאחר העלייה (צילום: אלבום פרטי)

שיימינג בכיתה
בחטיבת הביניים הרגישה ש"התרבות הרוסית" מונעת ממנה להשתלב בתרבות הישראלית. אז היא דיברה עברית "של צברית" בלי מבטא, השתתפה בחוגים "הנכונים", צפתה בסדרות הטלוויזיה שכולם אהבו, האזינה לרוק ישראלי של שנות ה-90, וניסתה לצפות בסרטי קאלט ("לא התחברתי").

אבל האמת המכאיבה הכתה בפניה שוב. "בסביבות כיתה ח' למדנו חלק מהשיעורים בקבוצות עם ילדים מכיתות אחרות. באחד מהשיעורים ישב לידי ילד, עולה חדש, טרי טרי. המורה ביקשה ממני לתרגם לו משהו לרוסית. לא רציתי, כי אז שוב אהיה הילדה הרוסיה, הסנובית שמדברת רוסית. אמרתי למורה שאני לא יודעת איך לתרגם, ששכחתי.

"הוא כנראה נעלב, כי ציפה שאעזור לו. ואז מישהי מהכיתה שלי באה ואמרה לי שאני צריכה להתבייש, שגם אני הייתי עולה חדשה והייתי צריכה שיעזרו לי. היא עשתה לי שיימינג: 'את לא שכחת, אני יודעת שאת הולכת לכל החוגים שלך ברוסית, ואני רואה אותך עם הספרים שלך ברוסית'. הרגשתי כל כך רע. הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות כדי להשתלב. זאת היתה נקודת שבירה".

תחושת שייכות
בתיכון הרגישה שהיא מתגעגעת למי שהיתה פעם, והחליטה לנסות להתחבר דווקא עם "החבורה של הרוסים". אז נתקלה בבעיה חדשה: "בשביל הרוסים אני לא מספיק רוסיה, ובשביל הצברים אני יותר מדי רוסיה".

בטירונות, מורעלת
בצבא נהגה "לפי הספר". בטירונות היתה "מורעלת", קיבלה את התפקיד שרצתה ויצאה לקורס. "תמיד אומרים שהחברים בצבא זה לנצח. חשבתי שאולי זה מה שיגרום לי להרגיש שייכת, אבל חברתית, לא הצלחתי. אני חושבת שיש לי אשמה בזה", היא אומרת. "אולי בגלל שאף פעם לא הרגשתי שייכת, לא היכיתי שורשים בשום מקום".

שני תארים לא מתאימים
היא קיוותה למצוא את מקומה באוניברסיטה. למדה לתואר ראשון ושני במנהל, אך הלימודים לא התאימו לה, "המשכתי מכוח האנרציה". גם שם לא מצאה את עצמה מבחינה חברתית.

רוד והוריה בטקס קבלת התואר הראשון באוניברסיטת בן גוריון (צילום: אלבום פרטי)

באותה תקופה יצאה למסע לפולין, וזו היתה הפעם הראשונה שבה הרגישה שייכת. "זאת היתה חוויה עוצמתית בטירוף. 99% מהמשפחה שלי מתו בשואה. כשהיינו בפולין ושרנו את התקווה, רק שם, במחנות ההשמדה, הרגשתי שזה שלי. אבל כנראה שזה לא היה מספיק חזק כדי לנצח את התחושות הקודמות".

במחנה ההשמדה אושוויץ, במסגרת המסע לפולין (צילום: אלבום פרטי)

זכרונות מתוקים מתעוררים
השנים חלפו, והמחשבה לנסוע לבקר באוקראינה חזרה ועלתה במחשבותיה, ומדי פעם גם לדיון בשיחות משפחתיות. אך הרעיון תמיד נדחה. לפני כארבע שנים הודיעה להוריה: "אני נוסעת, אתכם או בלעדיכם".

והם נסעו. 26 שנה אחרי שעזבו, הגיעו לוויניצה, העיר בה גדלה. "נורא התרגשתי ונורא פחדתי להתאכזב. יצאנו מתחנת הרכבת ואפילו ההורים שלי, שבדרך כלל לא מראים רגשות, התרגשו. ביקרנו בבית הקברות של הסבים שלי. הייתי בהלם תרבות. לא האמנתי שאני שם. כשראינו את הכניסה לפארק הרגשתי שעכשיו אני בבית".

הזכרונות המתוקים התעוררו לחיים. העץ הגדול בחצר מול הבית שהיא וחבריה הפכו בדמיונם למבצר, השביל והמדרגות שמובילות לנהר, הפארק עם המזרקה הגדולה והיונים, פארק השעשועים עם המתקנים הישנים החורקים.

חלקים רבים בעיר, היא מספרת, נותרו כשהיו. למתבונן מבחוץ זה יכול להיראות כהזנחה, אבל עבור רוד זה לא שינה, אפילו להיפך: "בשבילי, זו הילדות שלי. לא רציתי לראות עיר מודרנית, רציתי לראות את זה".

מהנסיעה הזו היא חזרה "בתחושה שאני חייבת לחזור לשם כמה שיותר מהר. מאז הייתי שם עוד חמש פעמים. אצל ההורים שלי זה היה הפוך, הם מאד רצו להיות שם וחשו געגועים, אבל כשהגיעו הרגישו שזו לא האוקראינה שלהם. אני חושבת שאותם הנסיעה הזאת הרגיעה, אבל לי היא רק הגבירה את הגעגוע".

רוד מול הבית שהתגוררה בו בוויניצה בילדותה. צולם במהלך הביקור המשפחתי באוקראינה בקיץ 2016, 26 שנה לאחר שעלו ארצה (צילום: אלבום פרטי)

"אני גרה פה והלב נשאר שם"
את תחושותיה תיארה לפני כשבועיים בפוסט שכתבה בקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן".

"…הייתי חלק מההיסטוריה של המדינה הזאת ב-30 השנים האלה", כתבה בין השאר, "ועדיין לא משנה מה, אני לא מסוגלת לקרוא למדינה הזאת בית. במשך כל השנים האלה בישראל לא הפסקתי להתגעגע למולדת שלי. לא הפסקתי להתגעגע למקום בו ביליתי באופן יחסי חלקיק כל כך קטן מהחיים שלי... רציתי מאוד להגיע לאוקראינה, לבית ולנופים של הילדות שלי, לראות הכל בעיניים של אדם בוגר ולהפסיק סוף סוף להרגיש את האי שייכות הנוראית הזאת, כי קשה לחיות כשאתה כל הזמן מרגיש לא שייך.

"לפני ארבע שנים, כשסוף סוף הגעתי לאוקראינה, הגעתי לעיר שבה גדלתי, לרחוב שבו גרתי, ישבתי על ספסל מול הבית והרגשתי כאילו מעולם לא עזבתי. כאילו כל חלקי הפאזל שלמים והכל בדיוק כמו שהוא אמור להיות, שהחיים שלי בעצם כאן, וכל השנים בישראל היו רק חלום מוזר. הכל שם הרגיש כל כך נכון. הצלילים, הריחות, הנופים. הכל.

"ניסיתי, באמת ניסיתי בכל הכוח להיות חלק מהחברה הישראלית. ניסיתי שוב ושוב ונכשלתי. ניסיתי עד כמה שיכולתי עד שהרמתי ידיים… אני גרה פה אבל הלב נשאר שם. ואם 30 שנה בישראל לא שינו את זה, שום דבר כבר לא ישנה את זה. אני לתמיד אשאר דור 1.5 שלא באמת פה ולא באמת שם".

***

הפוסט צבר מאות לייקים ותגובות, ובעקבותיו רוד הרגישה לראשונה שהיא לא לבד. "מישהו הגיב לי שהפוסט מבטא את הכישלון של קליטת העלייה של החברה הישראלית. אני חושבת שבמידה מסוימת זה נכון. בדיעבד, אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי אומרת לעצמי הקטנה לא לנסות כל כך. אני חושבת שזה שחק אותי. אולי אם לא הייתי מנסה כל כך היה לי יותר פשוט".

אותו הפארק בו צולמה רוד בילדותה, כמעט 30 שנה אחרי. וויניצה, אוקראינה (צילום: אלבום פרטי)

החוויה שאת מתארת היא בלתי נמנעת?
"לא. כל מי שעלה מעיד שהיה לו קשה, אבל יש הרבה אנשים שהצליחו. אני לא שונאת את ישראל. המדינה הצילה את חייו של אבא שלי פעמיים. אין לי מילים להודות למדינה על זה. לא מפקירים פה אנשים, יש פה ביטוח לאומי, יש מערכת בריאות טובה. אבל הייתי רוצה להצליח לא לחתוך את התרבות שלי ממני וגם להרגיש שכאן זה הבית שלי. אני קצת מקנאה בסיפורי ההצלחה".

מחשבות על עזיבה
רוד חושבת על עזיבה: "כבר המון זמן אני במחשבות על לא לגור פה. אבל אני לא עוזבת בגלל המשפחה שלי. ההורים לא יעזבו, הם לא יעברו את זה שוב. אני מרגישה שאם אעזוב זה יהיה כמו לירוק להם בפרצוף. הם ראו דברים שאני לא ראיתי. הם הבינו שלא היה לי טוב להישאר באוקראינה. כל מה שהם עשו, כל מה שהם איבדו, היה בשבילי".

מה הם איבדו?
"אבא שלי, שעבד שם במפעל אלקטרוניקה, עבד כאן במשך רוב חייו דרך חברות כוח אדם, בשכר מינימום. כל מה שהוא ידע זה רוסית, והוא לא יכול היה לעבוד במקצוע שלו. רק לקראת הפנסיה הוא עבר לעבוד דרך משרד הביטחון. אמא היתה שם מורה לכינור, ובארץ היא ניסתה לעשות הסבה לנגינה באורגנית. היא עבדה תקופה כספרנית, אבל פוטרה. עכשיו היא עובדת בסיעוד, בבית אבות בבאר שבע, גם דרך חברת כוח אדם.

"אם אגיד להם שאני עוזבת לקנדה, למשל, הם יתמכו בי, כי בסופו של דבר הם רוצים שיהיה לי טוב. אבל אני ארגיש רע עם זה, כאילו שזנחתי אותם. גם להם קשה פה, גם הם אולי מרגישים שהם לא השתלבו. זה מרגיש לי כמו בגידה. הרצון לעזוב פחות חזק מהפחד לעזוב אותם".

ברחוב, תחושת מועקה
היא הפכה את ביתה, בשכונת רמות בבאר שבע, למבצרה. "יש לי מין נישה קטנה. אני מאוד אוהבת את הבית שלי ומשתדלת להתערבב כמה שפחות עם העולם שבחוץ".

למה?
"כשאני יוצאת מהבית אני מרגישה שיש לי תחושת מועקה. כמו התקף חרדה. נורא קשה לי כי אני לא חוצפנית. אני לא יודעת לצעוק. לפעמים החוצפה הזאת גורמת לדברים לקרות, ואני מרגישה שאני לא יכולה לשרוד כאן בלי זה.

"לפני שנה בערך נסעתי ברכבת מוקדם בבוקר ומישהי דיברה בטלפון ממש בקול רם, עם הרמקול של הטלפון דולק. נלחמתי עם עצמי, אם להעיר לה או לא. בסוף לא עשיתי את זה, כי בעבר חטפתי על זה המון הערות גזעניות: 'רוסיה, תחזרי לרוסיה'. אני לא מכניסה את עצמי לסיטואציות האלה, כי נפשית זה שובר אותי. די, 30 שנה אני בישראל. מספיק.

"אחד הבחורים ברכבת ניגש אליה והעיר לה ממש בנימוס. היא פתחה עליו פה, התחילה לצעוק עליו, והיא אומרת לחברה שלה: 'זה רק הרוסים האלה שמעירים'. והוא בכלל לא היה רוסי. זה הקישור שהיא עשתה. בואנ'ה, אנחנו כבר 30 שנה אחרי העלייה הרוסית הגדולה, למה אנשים עדיין אומרים כאלה דברים? אחרי שקורים דברים כאלה, אני מגיעה הביתה, סוגרת את הדלת ואומרת לעצמי: 'אני לא רוצה לצאת החוצה'".

במקום אחר תרגישי יותר טוב?
"לא יודעת. יש פתגם ברוסית, שלא מצאתי לו מקבילה בעברית, אבל התרגום שלו הולך בערך ככה: 'טוב איפה שאתה לא נמצא'. מנקודת מבטך את מסתכלת על מדינה אחרת, ואומרת: איזה חיים מושלמים יש להם. אבל ברגע שאת גרה שם את רואה את כל החרא מבפנים וזה לא מושלם. אני לא יודעת איפה יהיה לי טוב".

הקוסם מארץ עוץ: למה אני בוכה?
רגע לפני שעזבו את הבית באוקראינה, אמה של רוד אמרה לה לבחור כמה ספרים שתיקח איתה לנסיעה. בין הספרים שבחרה היה "הקוסם מארץ עוץ".

"קראתי בו המון וכל פעם שהגעתי לסוף בכיתי. הרבה זמן ניסיתי לחשוב מה גרם לי לבכות כל כך הרבה, ומתישהו הבנתי: גם היא וגם אני יצאנו להרפתקה במדינה אחרת, אבל היא בסוף עושה קליק עם הנעליים וחוזרת הביתה, ואני לא יכולה לחזור הביתה".